למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי לידה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בספטמבר 2010 | 15 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

העצה המרכזית לתקופה שאחרי הלידה היא – "תדאגי לעזרה ! המון עזרה אחרי לידה !!" העצה הזו נשמעת הגיונית והכרחית נוכח הקשיים והאתגרים הרבים שאמהות פוגשות בתקופה שאחרי הלידה, ועם זאת – רבות מאיתנו מוצאות את עצמנו ללא עזרה משמעותית וקורסות (או כמעט) עם המטלות הרבות וההסתגלות למציאות החדשה.

העניין הוא, שמבחינה קוגניטיבית, יש לרובנו הסכמה שבאמת "אם הייתי מבקשת עזרה, אז היה לי הרבה יותר קל/טוב עכשיו" ובכל זאת- אנחנו לא מבקשות או שמסרבות לעזרה שמוצעת. אנחנו לא מבקשות עזרה גם כשאנחנו ממש רוצות וצריכות אותה.

ואנחנו לא מבינות- למה אנחנו לא מבקשות ? למה אנחנו מסרבות לעזרה ? מה הקטע שלנו ? לפעמים אנחנו שופטות או מבקרות את חוסר הרצון שלנו להיעזר, כי נראה לנו שאנחנו "סתם", בלי סיבה נראית לעין, מעדיפות להקשות לעצמנו את החיים.

ובכן,  באופן כללי, אני לא מאמינה ש'סתם' אנחנו לא רוצות לעשות דברים. כנראה שיש משהו שם, בבקשת העזרה,  שעושה לנו לא נעים. משהו שאולי כרגע לא ברור או מובן לנו כל כך, אבל בהחלט 'משהו' ששווה לבדוק ולפגוש. אז בואו ננסה ביחד לבדוק מה יש שם בבקשת העזרה שלא עושה לנו נעים.

למה אנחנו לא מבקשות עזרה ?

* "אני רוצה לעשות את הדברים לבד" – להסבר הזה ישנם היבטים חברתיים או אישיותיים.

בהיבט החברתי, אמהות רבות מרגישות שחלק מאידיאל האמהוּת הוא היכולת להסתדר ולעשות הכול לבד, בלי עזרה בכלל. אמהות מרגישות שהתפיסה החברתית היא שאמא טובה יותר, מוצלחת יותר, היא אמא שלא נעזרת באחרים בכלל ויכולה לעשות הכול לבד.

חלק מהאמהות לא מרגישות שזה קשור לאידיאל האמהוּת או לרצון להיות מוצלחת יותר, אלא מרגישות שהן "פשוט רגילות" לא לבקש עזרה מפני שעבורן זה פשוט התפקיד של האמהות. עבורן, המשמעות של להיות אמא = צריכה לעשות הכול מבלי לבקש עזרה, כפי שחלקן אומרות:  "האמהות שלנו עשו הכול בבית מבלי לבקש עזרה וגם אנחנו הפנמנו שזה התפקיד של האמא". מכיוון שהמודל הזה כל כך מופנם באמהות, אין באמהות את הרצון, הצורך או המקום לערער על המודל הזה, מטבעם של דברים שמופנמים בנו היטב. כשמשהו מופנם בנו היטב ומרגיש כמו חלק מאיתנו, אנחנו בדרך כלל לא חושבות שיש בנו בכלל את האפשרות לערער עליו או לשנות אותו. הוא מרגיש לנו כמו חלק מסדרי עולם טבעיים וברורים.

בהיבט האישיותי, ישנן אמהות שמרגישות שפשוט "ככה הן". הן מאז ומתמיד היו עצמאיות שלא אהבו לבקש עזרה ולהיות תלויות בזולת וזה חלק ממה שהן הביאו עימן לאמהוּת.

* "יש אגרה בעד העזרה" – אמהות מעלות את התחושה שלכל בקשת עזרה יש אגרה בצידה. מה שנקרא "אין מתנות חינם". הן מרגישות שבקשת עזרה גוררת אחריה תמורה מסויימת שהן צריכות לתת עבורה ולא תמיד הן רוצות לשלם אותה, אז הן מעדיפות לוותר ולהסתדר לבד.

האגרה יכולה להיות נחמדוּת יתר לנותן העזרה, התערבות יתר מצד נותן או מציע העזרה או אפילו לסדר את הבית לקראת בואו של מציע העזרה. אבל האגרה שמציקה יותר מכל לאמהות היא ההתערבות והעצות. אמהות מרגישות שיחד עם המעורבות באה התערבות, כמו מעין עסקת חבילה כזו, שמתבטאת בצורך של נותן/נותנת העזרה להגיד, להעיר, ללמד, לבקר, מה שנתפס כ'מחיר' יקר מדיי עבור האמהות. אמהות מעדיפות להסתדר לבד ולא קבל הערות או עצות שהן לא מעוניינות לשמוע עכשיו.

* "מעדיפה לא לבקש כדי לא להתאכזב" – חלק מהאמהות מרגישות שהן מעדיפות לא לבקש עזרה כדי שלא תצטרכנה לשמוע את התשובה השלילית, את הסירוב לבקשת העזרה, מהקרובים להן ביותר. אמהות אלו מרגישות שתשובה שלילית על בקשה בעניין זה עלולה להעציב, להכעיס או לעורר בהן רגשות אחרים הנחווים בעיניהן כשליליים ולא טובים להם כרגע, והן מעדיפות להימנע מלהרגיש אותם עכשיו. האמהות הללו מעדיפות שלא לבקש עזרה כדי לא לשמוע את ה"לא" שאולי יגיע.

* "בקשת עזרה = חולשה" – אמהות מרגישות שבקשת עזרה מעידה על חולשה בהן, על משהו שלא בסדר, טוב או תקין אצלן. אמהות אלו מרגישות שבקשת עזרה מעידה על היעדר עצמאות, תלות, חולשה או טיפשות ואינן מבקשות עזרה מכיוון שהן מעדיפות שלא לפגוש את החלקים הללו בהן –  את החולשה ואת מה שבקשת עזרה אומרת עבורן. נשים אלו מעדיפות להרגיש חזקות, עצמאיות, יכולות על העולם ובקשת עזרה אינה תואמת את הרצון הזה ואף מערערת עליו.

בהקשר הזה, מעניין להאיר שחלק מאמהות מרגישות שישנו קשר בין ביטחון עצמי גבוה לבין היכולת לבקש עזרה. בעיניהן, נשים עם ביטחון עצמי גבוה אינן חוששות שלא להיות או לא להידמות ל"אמא האידיאלית", הן לא מפחדות לפגוש צדדים שיכולים להתפרש כיותר חלשים באישיותן ושקל להן יותר להדוף ציפיות חברתיות או מנגנונים חברתיים מופנמים על תפקיד האמא.

חלק מהאמהות חושבות שאמא בעלת ביטחון עצמי גבוה יכולה לבקש עזרה מבלי לחשוב שזה הופך אותה לפחות טובה או  פחות מוצלחת ושהיא יכולה לערער על המוסכמות ולפעול על פי אמות מידה המתאימות לה ולא על פי אמות מידה או ציפיות חברתיות שהן. היא תבקש אותה, מבלי חשש שזה מעיד משהו על עצמה, אישיותה או האמהוּת שלה.

* "אם זה היה למען התינוק, אז בסדר" – בקשת עזרה נתפסת כלגיטימית יותר כאשר היא למען התינוק, מאשר העזרה היא למען עצמן. כאשר אמהות צריכות עזרה למען עצמן- כדי לטפח את עצמן, לפגוש חברות, לצאת לפגישת ייעוץ או טיפול, לצאת לקניות עבור עצמן, לעשות פעילות גופנית או ללכת לחוג כלשהו, זה מרגיש עבורן שזה לא סיבה מספיק טובה לבקש עזרה.

חלק מהאמהות מרגישות שדאגה לעצמן אינה לגיטימית דייה בשביל לבקש עזרה ועבור חלק מהן, שדאגה לעצמן פירושה שזה 'על חשבון' לתינוק. אם הן דואגות לעצמן, זה סימן ששמיהו/מישהי אחרת מטפלים בתינוק ולכן תינוקן לא מקבל את הטיפול המסור ביותר (כמובן שזה פתוח לדיון ).

* "בקשת עזרה מקרובי משפחה לגיטימית יותר מקבלת עזרה בתשלום" עזרה מאמא, אבא , אחות, חמות ובן זוג נחשבת הרבה יותר לגיטימית מבחינה חברתית מקבלת עזרה בתשלום. במידה וישנה אמא זמינה או בן זוג זמין שיכולים לעזור (עדיין, בחופשת הלידה בן הזוג בד"כ "עוזר" ולא שותף מלא) עם הטיפול בילדים, ניקיון, בישול, הסעות וכד', אמהות מרגישות בנוח יותר עם קבלת העזרה. עדיין אמהות מרגישות לא בנוח לקבל את אותם ה'שירותים' בתשלום עבור אמהות שלא בורכו בעזרה מצד המשפחה. זה עדיין נתפס כ'פריבילגיה'. התחושה היא שאם יש לך עזרה- מעולה, בורכת, אם אין לך עזרה- את צריכה ללמוד להתמודד לבד.

*"אני לא רוצה להיפרד מהתינוק עדיין" חלק מאמהות מרגישות שהן רוצות להיות בכל רגע ורגע עם התינוק ולא רוצות להיפרד ממנו, גם אם זה יכול להיטיב עימן. הן מרגישות שהן מצויות במעין קונפליקט מכיוון שמצד אחד, הן מרגישות שיכול להיות להן מאוד טוב וכיף לבקש עזרה בשמירה על התינוק בשביל לצאת להיפגש עם חברות, לעשות פעילות גופנית לצאת לדייט זוגי או כל דבר אחר, אבל מצד שני, הן מרגישות שזה עדיין מוקדם מדיי עבורן להיפרד מהתינוק. אמהות אלה מרגישות שהן רוצות להיות כל דקה ודקה עם התינוק שלהן ושפרידה ממנו, גם אם לשעה קלה, יכולה להיות לא נעימה עבורן.

מתי קל לאמהות לבקש עזרה ?

* כאשר העוזרים אינם מבקשים משהו בתמורה לעזרה.

* כאשר העוזרים אינם מתערבים, שיפוטיים או ביקורתיים כלפי ההתנהגויות או הבחירות של האמהות.

* כאשר אפשר לסמוך על העוזרים שייטפלו בתינוק או התינוקת כמו שצריך ויכבדו את הבקשות של האמהות לגבי אופן הטיפול.

* כאשר האמהות מרגישות שבקשת עזרה אינה מעידה על חולשה שלהן או שהן מוכנות לקבל את החולשה כחלק מההוויה שלהן וזה בסדר עבורן.

* כאשר העוזרים יודעים איזו עזרה האמהות מבקשות ואיך להגיש אותה כפי שהן אוהבות.

* כאשר אמהות מרגישות שמגיע להן להרגיש טוב ושהעזרה תעזור להן להרגיש טוב יותר.

* כאשר אמהות מרגישות שנכון להן להיפרד מהתינוק ולהיות בלעדיו.

אז לבקש או לא לבקש עזרה ?

מה את מרגישה בנוגע לעזרה ? מה היית רוצה עבורך ? איש אינו יכול לענות על התשובות במקומך. כדי להגיע להחלטה הנכונה לך נסי להתמקד לרגע בעצמך ולראות מה עולה בך, מה את מבקשת ומה מפריע לך לקבל את מה שאת זקוקה לו. אין ספק שעזרה אחרי לידה היא דבר חיוני ואף הכרחי, אך נסי לכוון לבקשת וקבלת עזרה המתאימה לך ביותר, על פי הצרכים והרצונות שלך.

*******************

החוויה האישית שלי בבקשת וקבלת עזרה

העזרה שקיבלתי אחרי הלידה הייתה ממש מינימלית עבורי.

הרגשתי שאני צריכה הרבה יותר עזרה ממה שקיבלתי והיה לי מאוד קשה להיות בתחושה שאני אמורה להסתדר לבד, עם מה שיש. קיוויתי ליותר עזרה מצד בן זוגי, אמא שלי וחמותי ויחד עם זאת, הרגשתי מאוד אשמה ולא "בסדר" על זה שאני מרגישה ככה. לא הבנתי למה אני לא מצליחה להסתדר לבד ומה לא בסדר בי שקשה לי, שמשעמם לי ושאני צריכה כל כך הרבה עזרה. הייתי בטוחה שלכול האמהות יש מידה זהה של עזרה ורק אני היחידה שלא מסתדרת עם העזרה שיש לי ועוד לא נהנית וולא נפעמת מהטיפול באייל.

עם עזרה בתשלום היה לי קשה במיוחד. היו שתי תפיסות שהיו פשוט משוקעות בי והיה לי קשה מאוד להשתחרר מהן:

1. אני האמא – משמע, אני אמורה להסתדר לבד. גם אם אין עזרה מספקת מצד המשפחה, אמא לא אמורה לשלם עבור עזרה בחודשים שאחרי הלידה, מפני שהיא אמורה להסתדר לבד. כולן מסתדרות לבד. להסתדר לבד זה חלק מלהיות אמא. קשה, אבל מתגברים. אמהוּת היא לא גן של שושנים.

2. אני לא עובדת, משמע, אני לא יכולה להוציא כסף. היה לי מאוד מאוד קשה להוציא כסף למען עצמי, למען הבריאות הנפשית שלי בידיעה שאני לא מכניסה כסף הביתה. לא שינתה לי המחשבה שזו הייתה החלטה משפחתית ושזו הוצאה משפחתית. מבחינתי, אין דבר כזה. אין הכנסה, אז אין הוצאה.

החודשים שאחרי הלידה האירו בתוכי משהו שלא הייתי מודעת אליו כלל עד אז – עד כמה הציפיות החברתיות לגבי האמהוּת מופנמות בתוכי וחלק משמעותי ממני. תוך כדי שהרגשתי רע עם זה שאני רוצה עזרה ולא 'מתקתקת' הכול לבד, הבנתי שההרגשה הרעה שלי נובעת מזה שיש בי אידיאל מסוים לאיך אמא צריכה להתנהג ושיש בי מקום שעדיין שואף להיות האמא הטובה ביותר, האמא האידיאלית.

מניסיון החיים הקודם שלי, עד הלידה, הייתי רגילה שההבנה הקוגניטיבית שלי את הדברים עוזרת לי להתמודד איתם, לשנות אותם ולהרגיש טוב יותר לגביהם, אבל בנוגע לאמהוּת  זה פשוט לא עבד. היה קיים בי פער משמעותי בין ההבנה השכלית, האינטלקטואלית, לבין תחושות הבטן והלב שמיאנו לעזוב. מצד אחד, הרגשתי שאני מבינה שיש בי ציפיות חברתיות מופנמות שלא תואמות אותי בכלל, שפועלות עליי וגורמות לי להרגיש רע עם עצמי ומצד שני, הרגשתי שאני עדיין לא מצליחה להשתחרר מהם, למרות שמאוד הייתי רוצה.

גם כמה שנים מאוחר יותר אחרי הלידה, שכבר למדתי על מודלים חברתיים של האמהוּת וכיצד המודלים הללו משפיעים על נפשותיהם של נשים, עדיין לא הצלחתי להשתחרר לגמרי מהתחושה שהייתה בי לגבי התפקוד שלי אחרי הלידה. הרגשתי שהייתי רוצה להיות אמא שלא צריכה כל כך הרבה עזרה ביום יום של התינוק ושהייתי רוצה ליהנות יותר מהגידול ומשגרת הטיפול של היום יום. עדיין הרגשתי שהלוואי שלא הייתי צריכה להטריח את רועי (בן זוגי) מהעבודה ושלא הייתי מתלוננת כל כך… היה פער עצום בין ההבנה הקוגניטיבית שלי על הכוחות החברתיים שמופעלים על נשים באמהוּת, על דיכוי נשים ועל חוסר היכולת של נשים להיות אמהות בדרך שלהן, לבין התחושה האישית שלי, שהלוואי והייתי קצת אחרת.

כשאני רושמת את זה יש בי ממש צמרמורת. קשה להודות שקיימים בתוכי חלקים כל כך קדמוניים ומסורתיים.

רק באמצעות הדרכה וטיפול אישי שעברתי, שבהם השמעתי בפני מטפלת תומכת, מדהימה ולא שיפוטית (קרן פרידמן גדסי המדהימה) את אותם קולות שיש בי על היותי אמא, את הביקורת שהייתה לי כלפי עצמי, את אותם קולות קדמוניים ופרימיטיביים בעיניי, שלא האמנתי שעדיין קיימים בי, הצלחתי להרגיש טוב יותר. הצלחתי להבין מה אני צריכה, איך אני צריכה ובעיקר שמגיע לי להיות מי שאני ולא מישהי אחרת.

**  לימור לוי אוסמי היא מנהלת  ובעלת אתר "נשים מדברות אמהות", עובדת באופן אישי עם אמהות אחרי הלידה  בחיפה להתמודדות טובה יותר עם הלידה והאמהוּת.

לטור של לימור לוי אוסמי.

לכל הפוסטים על תחושות של דיכאון אחרי לידה

נושאים קשורים :

15 תגובות ל- “למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי לידה ?”

  1. רינת בן עטר הגיב:

    ישנם בינינו שאין להם עזרה(:…
    מה אז???

    • את מתכוונת שאין הצעות לתת עזרה ?
      מה עם לבקש עזרה באופן אקטיבי מבן הזוג, חברים, משפחה וגם- עזרה בתשלום ?
      את כמה זה מרגיש נוח, לגיטימי ופשוט הכרחי ? ?

      • רינת בן עטר הגיב:

        לימור,
        תאמיני או לא מסתובבות בינינו אמהות שהן ללא אמהות ,וכפועל יוצא אין לנו עזרה…כמעט…
        למרות הבן זוג, ולמרות החברים שכל אחד בענייניו…
        ולא כולנו יכולים להרשות לעצמנו עזרה בתשלום… וכפועל יוצא מכל הנ"ל… אנחנו עושות לבד..כבר לא יודעות לבקש עזרה גם כשמוצעות הון חיכוכים בבית וקריסה -זו לא מילה!
        אבל זה מה יש (:

        • אני מאמינה מאוד.
          לא רק שיש אמהות ללא אמהות, יש גם המון אמהות שיש להן אמהות ועדיין לא מאתפשר לקבל עזרה מהן.
          אני רשמתי בסוף הכתבה גם את החווייה האישית שלי, שלא היתה לי מספיק עזרה.
          עם זאת, אני יודעת שהיום, כשאני מסתכלת בדיעבד על החוויה שלי אחרי הלידה, אני יודעת להגיד שהיו גם דברים שמנעו ממני להפוך עולמות כדי לא להישאר ללא עזרה. אני היום יכולה להניח שאם הייתי מספיק 'סגורה' על זה שלא מגיע לי להרגיש כמו שהרגשתי ושאני חייבת עזרה, יכול להיות שהייתי מנערת יותר כמה אנשים (ובכללם אני) כדי לשנות את המצב הקיים.
          רק ממרחק של זמן אני יודעת להגיד שמה שאני הרגשתי ומה שאמהות רבות שליוויתי הרגישו זה שהן אמורות להסתדר. נכון, קשה, קורסות וכמעט מתמוטטות, אבל הן אמורות להסתדר. מעטות מאוד הנשים שמוכנות לנסות ולהפוך סדרי עולם כדי שהן לא תקרוסנה. כמובן וכמובן שלכל אחת יש את המציאות שלה ויש מגבלות של מציאות, אבל גם יש משהו בטריווייאליות לפעמים שברור לנו ש'ככה זה אחרי לידה'- קשה, מתיש, קורסים ובסוף כולן עוברות את זה.
          לא בטוחה שעניתי לך ..

  2. פשוט מאמר גאוני! אני רוצה לספר לך שלפני הלידה הראשונה שלי, גלשתי המון באתר "אומנות הלידה" אם את מכירה, ואחרי הלידה זה היה בית שני שלי;-) יש שם הרבה דיונים מאוד עמוקים וטעונים על המון נושאים סביב אימהות. בכל אופן לפני הלידה קראתי את המאמר שנקרא "השיבה הבייתה":

    http://www.leida.co.il/page.asp?id=20026

    הבאתי גם כמה ציטוטים ממנו:
    "את, גורשת ממה שתפסת כעולמך, ועתה הבחירה בידך – לחיות בגירוש או להיוולד מחדש בארץ אחרת"
    "משפחה וחברים ששואלים מה להביא ייענו בתשובה זהה: סיר עם תבשיל מוכן אהוב, מאפה, וכד`. שום עוגות קצפת. אוכל ביתי אמיתי וטעים שפשוט דורש עבודה. שניצל עם פירה, וממולאים טובים יהיו שי פשוט נפלא."
    "ההזדמנות להבראה שגלומה בעשרת הימים הקרובים היא חד פעמית. נצלי אותה, אפילו אם לא נעים לך. תפקידך להיות אמא, בראש ובראשונה אמא לעצמך, כדי שתוכלי להיות אם טובה גם לבתך או לבנך, ותוכלי להעניק להם אמהות טובה ושלמה, ובלתי חמוצה. עניין עדין הוא עשרת הימים הראשונים. חכמה קטנה מאד תהיה להשאירך לבדך באותו הזמן. אשה לבדה, עם תינוק, אינה פנויה לטפל בעצמה, משום שהיא כל הזמן עם עין פקוחה על התינוק, וההחלפות של החיתולים, וה"לבדוק רק לרגע מה קורה איתו". דאגי שמישהו יהיה בבית, ויגיש לך את התינוק להנקות בלבד"

    בהתחלה נבהלתי: "אוי מה מחכה לי?!" אמרתי לעצמי ולבעלי, שהבטיח לקחת ימי חופש אחרי הלידה. אבל כשהייתי בפוסטפארטום, זה עזר לי לקחת הכל בפרופוציות הנכונות. וכמובן שקיבלתי עזרה בעיקר מבעלי ואמי שהייתה נוכחת כ 3 פעמים בשבוע לכמה שעות. זה עזר לי להחזיק מעמד גם בשעות הארוכות שהייתי לבד. הידיעה שאני כן מקבלת עזרה. שאני לא לבד כל הזמן. (וגם האוכל שהוכן והוקפא עוד לפני הלידה מאוד עזר 🙂
    אני מודה שגם אני מאלה שמתקשות להכניס עוזרת בית הבייתה ולא רק מסיבות כלכליות. אפשר לסכם ולומר שגם אם נפתחת והעזת לבקש עזרה, קשה למצוא את מי שייתן לך בדיוק את העזרה שאת צריכה בזמן הנכון, בלי לשפוט, להתערב ולהעיר ובלי לצפות לדבר בתמורה….

  3. ענבר אופק הגיב:

    מניסיון אישי ומקצועי שמתי לב שבלידות ראשונות לעיתים העזרה היא לא דבר מובן מאליו כאשר הסבתות כבר לא נמצאות בתוך עולם הילודה במיוחד אם זהו נכד/ה ראשון/ה.
    צריך להזכיר לסבתות את העובדה שלמרות שהיום הרבה יותר קל מבחינה תפעולית לעומת פעם עדיין ישנו צורך נפשי/מנטאלי לעזרה אפילו היומיומית כגון-כביסה,הכנת אוכל וכד'
    הטיפול בתינוק הוא של האמא אך היכן הטיפול באמא?
    לכן יש אותנו הדולות שיזכירו לאחר הלידה גם לסבתא הטרייה להיות שם בשביל הבת/הכלה שאך ילדה.
    אני אישית מלמדת כיצד להכין מאכלים קלילים ממצרכים הקיימים בבית ואף שולחת מבעוד מועד ליולדת שנמצאת איתי בקשר מס' מתכונים קלים.

    דבר חשוב בעיניי הינו הזוגיות לאחר הלידה שלעיתים קצת נפגעת מהפונקציונליות שבו מוצא עצמו הבן זוג, פתאום הוא הופך למשרת בעל כורחו וכמובן שזאת לא מטרתו בחיים, הוא צריך להיות שותף מלא ולכן עצה קטנה ממני היא לדבר למרות שעייפים, אם לא מצליחים בסביבה הבייתית ליזום פגישה בבית קפה,לשריין את הסבתא ולצאת עם הבן זוג ולא לאפשר לתחושות לחלחל לבפנים כי לבסוף הזוגיות והתא המשפחתי נפגעים.שימרו על הזוגיות.

    בברכת פוסט קל ונעים
    ענבר אופק
    מלווה הריון,לידה אם ותינוק באזור חיפה
    0523701137

  4. הפוסט מעורר מחשבה רבה, אני יכולה בהחלט להזדהות עם הדברים שכתבת על החוויה האישית שלך לאחר הלידה, אני רק מנסה להבין למה התכוונת כשאמרת על החלק המסורתי וקדמוני, האם בחוויה הפנימית שלך צורך תמיכה באם לאחר לידה ובהורות ראשונית היא דבר פרימיטיבי?

    אימא של בעלי היא הודית שעלתה לארץ בנות העשרים לחייה יחד עם שבט שלם, כשילדה את בעלי היקר ואת אחותו, באופן מסורתי התגייסו כל בנות המשפחה ודאגו לצרכיה למשך 40 יום, ניקו בישלו, יעצו, סידרו ואם היה צורך גם הניקו עבורה, אני באופן אישי מקנאה.
    הציפייה (האישית והחברתית) שנוכל להתאושש מלידה ולדאוג באופן מושלם לתינוק ולבית ולאסטטיקה הנשית שלנו וכו' היא קשורה לאורח החיים המאוד פגום לדעתי של החיים במערב.

    מדהים למשל לראות איזה הבדל יש בתנועה בקליניקה בין נשים הרות, שהן מרשות ומפרגנות לעצמן בריאות ותמיכה ללא אשמה לבין נשים לאחר לידה שכל כך לא בתשומת לב לעצמן ויאפשרו לעצמן תמיכה לרוב רק במקרים קיצוניים של מצוקה. יש במגמה משהו קצת עצוב מכיוון שאישה אחרי לידה באמת זקוקה לכל כך הרבה.

    אולי זה גם המקום להזכיר את הארגונים ההתנדבותיים שמעניקים תמיכה לנשים לאחר לידה: "אם לאם בקהילה" וארגון "שפרע ופועה" המקושר יותר לנשים דתיות ומסורתיות אבל לא רק.

    • היי אפרת,
      הקולות הפרימיטיביים עבורי הם מה שכתבתי כסעיפים 1 ו 2 ובגדול: אמא צריכה להסתדר לבד, כי זה התפקיד שלה.

      • מעניין שבחרת להתייחס לקול שאומר שאמא צריכה להסתדר לבד כקול קדמוני ומסורתי בזמן שבאופן מסורתי אם אחרי לידה לא נמצאת לבד אלה נתמכת ע"י הקהילה בה היא חייה, הנושא של התא המשפחתי המצומצם הוא דווקא דבר חדש

        • קדמוני במובן של פרימיטיבי עבורי, לא קדמוני מבחינת ההיסטוריה האנושית. כאישה פמיניסטית היה לי מוזר להתוודע אל חלק בי שמרגיש כך כלפי תפקיד האישה והאמא.

  5. שירה דרוקר הגיב:

    אני חווה בימים אלה ממש את הקונפליקט האמהי העצום בין הצורך האמיתי בעזרה מהסביבה, לבין הרצון העז שלי להיות עם בתי החדשה לבד, בלי התערבויות, רק אני, בעלי והיא. צפיתי את זה מראש, את ה"רכושנות" הזאת. ואמרתי לבעלי שאני רוצה שנברח לאי בודד. ועכשיו אני חווה את זה.
    אני מאוד רוצה לאתגר את עצמי ולראות שאני ובעלי יודעים לטפל בה לבד, בעצמנו, בלי עזרה, כדי ש"אם נצטרך לעשות את זה – אז נדע איך". מצד שני, אני כל כך שמחה כשאמא מגיעה, מטפלת בה, מקלחת אותה כ"כ בקלילות, מלבישה אותה באחוז מהזמן שלי זה לוקח… וגם היא נהנית מזה, אז למה לא?…
    אני צריכה לעבוד על עצמי ולשחרר, להגיד לעצמי שזה בסדר שאני עוד צריכה עזרה אחרי שבוע וחצי, שאני לא חייבת לדעת לעשות הכול בבת אחת, אפשר לקחת את זה צעד אחר צעד.
    למזלי, אני מקבלת עזרה לא מתערבת. או לפחות לא מייחסת יותר מדי תשומת לב להתערבויות שלא מוצאות חן בעיניי. ואני כל כך מעריכה את זה, בייחוד עכשיו, אחרי שקראתי את הפוסט שלך, והבנתי כמה ברת מזל אני…
    תודה!

  6. סיון בן-אור הגיב:

    שכחת את סיבת ה"לא נעים לי לבקש ממי שלא מציע"

    אחרי הלידה הייתי מוכנה בכיף לקבל עזרה, חברה ותמיכה בדמות בני משפחה וחברים, רק שהם לא הציעו בעצמם. היה נראה שאני מסתדרת לבד…
    לקח לי שבוע כדי להגיע למצב של קריסה כדי להעיז לבקש *אקטיבית*: להגיד: אני לא מסתדרת, אני לא רוצה להיות לבד, אני צריכה חברה ותמיכה.
    כשביקשתי – קיבלתי ביד רחבה ונדיבה,
    אבל הייתי חייבת להיות אקטיבית בעניין.

  7. לפעמים גם כשמבקשים לא מתקבלת עזרה. או יותר נכון כשאני מבקשת.. גם לבקש עזרה צריך לדעת. כנראה גם כשאני מבקשת אני מקרינה כוח או תחושה של חוסר נחיצות. בתחלית ההריון הייתי מוחברת לאסלה רוב שעות היום וביקשתי עזרה אבל בסופו של דבר רוב העומס נפל על בעלי היקר. זה אחד האתגרים שלי והמטרות האישיות שהצבתי לעצמי השנה. ללמוד לבקש עזרה כך שאכן אקבל אותה.

    • תראי, לא הכל תלוי בנו..
      יש הבדל בין המיומנות החשובה של לבקש עזרה וגם לקבל אותה לבין היענות הסביבה לבקשות שלנו. לפעמים אנחנו נמצאות בסביבה שלא נוטה להעניק עזרה פיסית או רגשית וזה סיפור אחר לגמרי. לא הכל תלוי בנו במקרה הזה.
      מה שכן, לעיתים עזרה בתשלום, אם מתאפשרת, יכולה ממש לעזור כאשר אין היענות לעזרה מצד המשפחה והקרובים לנו.
      בכל מקרה, בהצלחה גדולה. אשמח לשמוע אם זה עזר

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ישראל 2012: כנס גניקולוגיה ללא נשים

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בינואר 201214 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

האם ייתכן שבישראל שנת 2012 יכול להיערך כנס בנושא גניקולוגיה ללא נשים ? מסתבר שכן.

בעוד מספר ימים ממש, ב 10.1.2012 ייערך כנס ארצי בנושא "חידושים בגניקולוגיה והלכה- פסקים, דילמות והתמודדויות" וכל המרצים בלי יוצא מן הכלל הינם.. גברים.

ביחד

מאת : הכי אמיתית

30 באוקטובר 20115 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

אני חושבת שאחד הדברים שנהיים מאד חשובים כרגע שאת נהיית אמא- זה הביחד.

אצל כל אחת הביחד הוא שונה, ובתחומים שונים- הוא מתבטא בשילובים שונים.

יש המגלות אהבה חדשה לבן זוג, יש שנזכרות במעגל החברות הישן והטוב, יש שפתאום שמות בצד את כל הקיטורים על אמא ורק רוצות את הליטוף והחיוך שלה, יש שמגלות מעגלים חדשים- חברות מטיפת חלב, מגן השעשועים…

הזכות להיות אמא | כל המידע על זכויות נשים בישראל

מאת : כל זכות. אמיתי קורן

10 באפריל 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

  מרבית הנשים אינן מודעות ל-50% מהזכויות המגיעות להן, ומצבם של הגברים לא יותר טוב. הנתונים של מודעות האוכלוסיה לזכויות המגיעות לה מבוססים על מחקרים שנעשו במדינות ה-OECD ומשקפים פערי מידע גדולים. לפערים האלה יש כמובן גם משמעות כספית כי מי שיודעת פחות, גם מממשת פחות זכויות. אי ידיעת הזכויות משפיעה רבות על חיינו ומונעת […]

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)