מותר לך להרגיש שאת בדיכאון אחרי הלידה

מאת : לימור לוי אוסמי

8 באוקטובר 2010 | 6 תגובות

הולדת תינוק היא גם מאורע משמח- אבל היא גם לא !!

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה

אוף. זה מה שיש לי להגיד על הסרט התיעודי שהוקרן אתמול בערוץ 2 על דיכאון אחרי לידה. הוא שיקף אחד לאחד את הגישה המסורתית לדיכאון אחרי לידה, כמו שכתבתי עליה בפוסט כאן.

הולדת התינוק היא רק אירוע משמח ??

כל כך קיוויתי שסוף סוף ידברו על דיכאון אחרי לידה ממבט קצת אחר, אבל התבדיתי מהציפייה שלי כבר במשפט הפותח של הסרט: "הולדת התינוק אמור להיות הרגע המאושר בחיים, אבל יש אמהות שלא מרגישות ככה" (ניסוח לא אחד על אחד ).

האם הולדת התינוק היא רק אירוע משמח ? אמהות אמורות להיות רק מאושרות אחרי הלידה ?  ומה לגבי המחקרים שמראים שלידה של תינוק הוא אחד מגורמי הסטרס המובילים בחיים (יחד עם נישואין, פיטורים מהעבודה, גירושין ומוות) ? מה לגבי התחושות השליליות שנשים מרגישות אחרי לידה ?

הולדת תינוק היא גם מאורע משמח- אבל היא גם לא. עם הלידה של התינוק מגיעות גם תחושות בדידות, עצב, כעס, תסכול, עייפות שיכולות להרגיש כמו דיכאון.

קושי ואפילו מידה של מצוקה אחרי לידה זה דבר טבעי

אחת התקופות הקשות ביותר בחיי האישה הם החודשים הראשונים אחרי הלידה, אז למה עדיין ישנה ההתייחסות לתחושות קשות של נשים רק במובן הפתולוגי שלו ? בתקופתנו, הייתי מצפה שנדבר כבר אחרת, שתהייה כבר ההבנה הטריוויאלית והברורה שקושי ואפילו תחושת מצוקה אחרי לידה זה – טבעי ! ובעצם, למה לא ?

האמהות היקרות בסרט שיתפו בכמה תחושות, שנחוו עבורן כקשות מאוד ותוארו כחלק מהדיכאון שלהן :

עצב,

קושי יומיומי,

חוסר הנאה,

התנפצות הפנטזיה של האמהות,

אכזבה מההתעסקות בקקי-פיפי כל היום והתחושה שזה כל עולמנו עכשיו ולתמיד,

תחושה של אובדן הזהות הקודמת וחוסר רצון לאמץ את הזהות הנוכחית כפי שהיא מובנת היום,

רצון להיות לבד ובנפרד מהתינוק- פשוט לא להיות איתו לכמה זמן,

העדר שמחה,

כעס על בן הזוג וקנאה בו שהוא חוזר לעבודה מבושם אחרי שלושה ימים מהלידה כשהיא נשארת עם הטרנינג המלוכלך מהפליטות של התינוק.

זה נורא מבאס ומאכזב להרגיש ככה וקשה לומר מתוך צפייה בלבד עד כמה הסבל של אותן אמהות היה קשה ועמוק, אבל כשהסתכלתי על הסרט כצופה והבנתי את הדברים כמו שנאמרו בדיוק, נותרתי עדיין עם ההרגשה של: "ברור, ככה זה אחרי הלידה. למה זה נחשב לפתולוגי ?"

אני רואה את הדברים קצת אחרת. בעיניי,  הבעיה היא לא בהימצאותן של התחושות האלו, אלא דווקא בציפייה שהן לא אמורות להיות בנו, בתחושה ובהבנה שזה פתולוגי להרגיש ככה, שזה לא נכון, שזה לא טוב וש"ככה אמא לא אמורה להרגיש".

במציאות – אמהות מרגישות ככה. המון אמהות מרגישות ככה ואפילו אגדיל ואומר שבעיניי אמהות אמורות להרגיש ככה.אמהות אמורות וראוי שירגישו ככה, כי החיים שלהן משתנים מאוד והמציאות של גידול ילדים היום היא מציאות לא פשוטה.

 החיים שלפני הלידה הם לא החיים שאחרי הלידה ונשים שמרגישות שלפני הלידה החיים שלהן היו מלאים, מספקים ומאושרים, שהיו להן חיים עצמאיים, בשליטה (פחות או יותר) מלאים באתגרים, פעילויות וחוויות נתקלות בקושי גדול כאשר רבים מאלה נלקחים מהן באפן שמפתיע אותן.

אחרי הלידה, בעיקר בחודשים הראשונים, אמהות רבות מרגישות סוג של  ניתוק מהחיים הקודמים שלהן – ניתוק מחיי החברה, חיי העבודה ומהעולם החיצוני בכלל. אמהות מרגישות שההתעסקות הסיזיפית של הטיפול בתינוק : האכלה- החלפה- שינה, לא ממש מהנה והתשישות היא פשוט עצומה. והבעל ? חוזר לעבודה…

 מי אמר שאנחנו צריכות להיות מאושרות מלהיות עם התינוק 24 שעות ביממה ?

למה שנשים לא ירגישו קושי, עצבות ויגיעו לדיכאון אחרי לידה ? מי שם את הסרגל על התחושות האלו וקבע "מכאן- התחושות האלו הן פתולוגיות. מי שמרגישה ככה- היא לא בסדר !" ? האם זה לא מעיד על כך שהנורמה, שוב, היא שאמהות צריכות להיות מאושרות, נהנות ומסופקות מתפקידן הנשי החדש, וכך, מי שמאושרת היא בריאה, מי שמרגישה גם עצבות- חולה? מי קבע שאנחנו צריכות להיות מאושרות מלהישאר בבית לבד ולטפל בתינוק 24 שעות ביממה ? מי קבע שזה לא אמור להעציב אותנו שהחיים שלנו השתנו ושאנחנו מרגישות לבד בכל השינוי הזה ?

מישהו שקבע שאמהוּת אחרי לידה אמורה להיות מהנה, מספקת ומתגמלת, ובכלל, באופן כללי, השיא בחייה של כל אישה ממוצעת ולכן, כאשר שאנחנו מבינות שאנחנו לא מרגישות ככה, אנחנו חרדות, מדוכאות, מוטרדות, לחוצות ומתחילות לתהות- מה לא בסדר איתנו ?

בנוסף,  בחודשים הראשונים לאחר הלידה הראשונה אנחנו נוטות לחשוב שהעבודה הסיזיפית הזאת מהות האמהוּת וזה יכול נורא להלחיץ לחשוב שככה החיים שלנו ייראו מעכשיו, במיוחד שציפינו שהכל יראה אחרת. מאוד מרגיע לדעת שהחודשים שאחרי הלידה לא משקפים בכלל את האמהוּת כולה, בעיקר במידת הקושי והעייפות היומיומית.

שיחה תומכת, מבינה ולא שיפוטית מאוד יכולה לעזור

הבשורה הטובה היא שבדרך כלל הכול בסדר איתנו. רוב האמהות שהרגישו מצוקה וקושי גדולים מאוד ואובחנו כמתמודדות עם דיכאון אחרי לידה, מוגדרות כמתמודדות עם דיכאון "קל" ומחקרים הראו שלרוב שיחה או שיחות תומכת, מבינה ולא שיפוטית (באופן אישי או בקבוצה) מסייעות להן להתמודדות איתו. כלומר, לרוב אנחנו רק צריכות לבטא ולהוציא החוצה את מה שאנחנו מרגישות וגם לשמוע שאנחנו "בסדר". שזה בסדר שיש בנו את הרגשות האלו, שכל כך לא ציפינו להם. אנחנו רוצות שיכירו בנו וברגשות שלנו, שיבינו את השינוי שאנחנו עוברות, את הקושי שאיתו אנחנו מתמודדות, שייראו שגם עצוב ולא טוב לנו ושהכול ממש לא דומה למה שציפינו וקיווינו.

הגיע הזמן להבין שמידה של דיכאון אחרי לידה היא לגיטימית, טבעית ואפילו- הכרחית, הגיע הזמן לקבל בהבנה את הרגשות האלו, לדעת שהם קיימים, לא לפחד מהם ולא להתרגש מהם. הם רגשות שבהחלט יש להם מקום נוכח השינוי המשמעותי שמתרחש לנו בחיים.

דווקא הבהלה שלנו מהרגשות הטבעיים שעולים בנו, הבושה שאנחנו מרגישות נוכח הימצאם, ההסתרה והעדר השיתוף יכולים ליצור את הדיכאון ולהחמיר אותו.

התחושה אחרי הלידה היא לעיתים של סבל, של העדר הנאה, של קושי, של אכזבה ותסכול, של כעס ושל חוסר אונים. את צודקת, נורא מבאס להרגיש ככה אחרי לידה. רוב הנשים שמרגישות את הרגשות האלו, בעוצמה סבירה, הן נשים שמרגישות ומבינות שהחיים שלהן השתנו, שהמציאות היא לא מה שהן ציפו וקיוו לה ורבות מהן מאוד מתביישות ולא מרגישות בנוח עם התחושות האלו שבהן.

יש מקום לתחושות האלו וכדאי לדבר על זה. לרוב האכזבה מהתחושות, ההדחקה, ההסתרה והבושה, יוצרים תחושה גדולה יותר של מועקה וסבל מאשר התחושות עצמן. פעמים רבות הבעיה היא לא בתחושות עצמן, אלא בכך שאנחנו לא מסכימות עם זה שהתחושות האלו קיימות בנו ורוצות להיפטר מהן. רוצות את הפנטזיה שחלמנו על האמהוּת.

יש גם מקרים קשים של דיכאון אחרי לידה, שבו אותן התחושות בדיוק שקיימות אצל כולנו נוכחות בעוצמה הרבה יותר גדולה ומצריך תמיכה וטיפול ארוכים יותר. גם כאן, כדאי לחפש את החיבוק הגדול, העוטף, המקבל והמבין.

טבעי להרגיש ככה בגלל הנסיבות, אבל יש מה לעשות עם זה

אחת הצרות ברגשות האשם שיש בנו על התחושות השליליות שעולות בנו, היא שהן מונעות מאיתנו לשנות את המצב ולהיטיב עם עצמנו. אנחנו כל כך עסוקות  בלהאשים את עצמנו על כך שאנחנו לא מרגישות מאושרות או לא נהנות מספיק ובכך בעצם מונעות מעצמנו באורח קוסמי את האפשרות להרגיש טוב.

כשאנחנו בוחרות לא לקחת על עצמנו את האשמה, יש לנו גם את האפשרות להגיד: " זה לא נורמלי שאני ארגיש מאושרת ושמחה כשכל עולמי מתמקד עכשיו בתינוק, כשאני לא ישנה יותר משעתיים ברציפות ונמצאת לבד כל היום". כשאנחנו מתייחסות את התחושות שלנו כמשהו שהוא טבעי ונורמלי נוכח הנסיבות, יש לנו גם את האפשרות לחפש פתרונות יצירתיים המתאימים לצרכים שלנו ונתוני המציאות. כשאנחנו מדברות על זה בפתיחות, ללא רגשות אשם, בחברה תומכת ומבינה, אנחנו פתאום מבינות (דרך עצמנו או דרך אחרים/ות) שיכול להיות שאפשר לעשות משהו. במקום להמשיך ולסבול ולהלקות את עצמנו על הסבל שאנחנו מרגישות, אנחנו יכולות לעשות מעשה.

כל כך כאב לי על האמא החד הורית שהיתה כל כך מלאה ברגשות אשם על זה שהיא רוצה להתאוור ולצאת מהבית בלי התינוקת שלה. היא היתה בטוחה שהיא אמא גרועה בגלל זה. תארי לעצמך איך היא היתה מרגישה אם היא היתה מבינה שמה שהגוף והלב שלה מבקש, הוא פשוט הכרחי, לגיטימי ונהדר בשבילה. שזה שהיא מבקשת את זה לעצמה מעיד על כמה היא נהדרת.

לעשות מעשה יכול להיות המון דברים: להבהיר לבן הזוג מה המצב ולדרוש שייקח חלק משמעותי יותר בטיפול, לדבר על זה , להיפגש עם חברות, להיכנס לפורומים, לכתוב, לשבור תכנית חיסכון או לקחת הלוואה בשביל עוזרת בית/מטפלת/מבשלת/חוגים, להצטרף לקבוצת אמהות, להיות בליווי אישי צמוד, לצאת מהבית ולהתאוורר בלי התינוק/ת. יש כל כך הרבה אפשרויות וכל אחת צריכה ויכולה לעשות משהו אחר. אבל- כשנכנסים לתוך מעגל ההאשמה, התחושה היא ששאנחנו מרגישות ככה היא בגלל דפיקות אישית מסוימת ולכן אין מה לעשות.

יש מה לעשות. החודשים אחרי הלידה הם קשים מאוד, בחלקם הגדול בשל המציאות שבה אמהות יולדות היום (בבדידות, בהעדר תמיכה פיסית ורגשית מספקת, עם פנטזיית לידה ואמהוּת, עם עודף מידע לגבי הדרך הנכונה לגדל ולטפל בתינוק, מגיעות ללידה אחרי חיים מלאים ועצמאיים ובעלות שאיפות מהחיים ). בהינתן המציאות הקיימת, טבעי שנרגיש תחושות שליליות ועוד יותר טבעי שנבין שהן עולות שלא בגלל פגם אישי פתולוגי שהוא.

בינתיים, אני רוצה להזמין אותך, אמא אחרי לידה, להצטרף לאחת הקבוצות המדהימות של אמהות אחרי לידה שקיימות ברחבי הארץ. שם תוכלי לדבר באופן חופשי ופתוח על כל מה שאת מרגישה אחרי הלידה. כמובן שיש גם נשים שמלוות אמהות אחרי לידה באופן אישי. הכי חשוב- לדבר, לדבר, לדבר על זה. לא להשאיר בבטן.

כבר בשבוע הבא אפרסם מאמר נוסף על התחושות של דיכאון אחרי לידה.

 

כתבות מקצועיות נוספות על דיכאון אחרי לידה:

דיכאון אחרי לידה – הגישה המסורתית / לימור לוי אוסמי

דיכאון אחרי לידה ושמחה ביחד ?/ לימור לוי אוסמי

האם קושי וסבל גדול אחרי לידה הוא הפרעה נפשית? / לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק ולהתעדכן דרך המייל medabrot.imahut@gmail.com

 

נושאים קשורים :

6 תגובות ל- “מותר לך להרגיש שאת בדיכאון אחרי הלידה”

  1. מירב הגיב:

    תודה לך על המאמר.עשיתי לי סדר בראש.אני חווה עכשיו קושי גדול אחרי הלידה
    בכי ומצבי רוח קיצוניים.
    ואחרי הצפייה בסרט שאלתי את עצמי האם אני בדיכאון פתולוגי או לא?לקחת כדורים?
    מרגישה עכשיו שהתשובה היותר ברורה היא לא. אני פשוט חווה קושי טבעי של אחרי לידה.קושי מהתלות האין סופית הזאת של תינוק, מהלהניק כל היום, מלא לישון מספיק,מלהחזיק על הידיים בלי הפסקה,מזה שקשה לי לפעמים ללןכת לשרותים,מזה שקשה לי לצאת איתה וליסוע כי היא צורחת המון בנסיעות…
    אז אני לא צריכה כדורים, רק חברה ואוזן קשבת. מישהו שיזכיר לי שזה ישתפר
    ויהיה יותר קל עם הזמן.מנסיון של הילד הגדול אני יודעת את זה.

    • מירב יקרה,
      תודה לך שאת פה ושמחה שהמאמר עזר לך קצת.
      בנוסף לחברה ואוזן קשבת, מציעה לך גם להיעזר בעזרה פיסית ממש שתאפשר לך לנוח, לצבור כוחות ולהתאושש. הכל נראה טוב יותר אחרי כמה שעות שינה ומנוחה.
      אם תרצי אוזן קשבת, אני פה.
      את יכולה למצוא אותי גם בפייסבוק, במייל ובטלפון. כל הפרטים ב'אודותיי' בשורה העליונה של האתר.

  2. עינת הגיב:

    "הבעיה היא לא בהימצאותן של התחושות האלו, אלא דווקא בציפייה שהן לא אמורות להיות בנו",

    משפט חשוב מאוד-כמעט כל התורה כולה להתחיל להבין מה קורה בגופינו אחרי לידה:)

    ישר כוח על האתר:)

    עינת

  3. דנה הגיב:

    היי לימור
    איך אפשר להצטרף למעגלי האמהות שציינת?

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מעבדות לחירות: מסר לכל אחיותיי האמהות

מאת : ליטל גרין

14 באפריל 20110 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

חיפשתי הזדמנות להעביר מסר לכל אחיותיי האמהות באשר הן. הנה חג הפסח קרב ובא ומצאתי את ההקשר המתאים. סיפור יציאת מצריים והיציאה מעבדות לחרות מזכירים לי את המסע האישי שלי בתוך האמהות. מסע שארך זמן רב, בחלקו במדבר…

לידה טבעית לא מתוכננת

מאת : אמא של איילה

2 בפברואר 20118 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

בשעה 10 הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לסבול, בכיתי, הקאתי הרגשתי רע…. המיילדת דלית אמרה שאם אני רוצה אפידורל הם יכבדו את זה אבל שאני אקח בחשבון שעד שאני אקבל עירוי נוזלים ועד שהמרדים יגיע ויכול להיות שזה רק יעכב את הלידה ויש אופציה נוספת שהיא תפקע לי את המי שפיר, זה יהפוך את הצירים לכואבים ותכופים אבל יזרז עניינים……. בצרחות עניתי לה תפקעי.. רק שיגמר…. ( מצידי אפילו שיוציאו לי אותה מהגרון… רק שיגמר ).היא פקעה את המים, הפעולה לא כאבה בכלל, הצירים נהיו נוראיים וכואבים קיבלתי גז צחוק וניסתי להתמודד עם הצירים בשכיבה על הצד, על הגב, על צד שני. כל כך כל כך כאב לי שלא יכולתי לנשום.

מחפשת אמא פונדקאית

מאת : מחפשת אמא פונדאית

22 בפברואר 201122 תגובות

מתוך הריון

החלטתי לפרסם את הסיפור שלי כדי לקבל עזרה ולהגשים את חלומי למשפחה גדולה.

אני מאוד רוצה ילד נוסף ולא יכולה לעשות זאת לבד.

אני צריכה "רחם להשכרה".

אם אתן מעוניינות או מכירות מישהי שמוכנה להיות עבורי פונדקאית אשמח אם תצרו אתי קשר.

תודה ובשורות טובות לכולנו…

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)