עברתי לתחליף חלב, ואני מאוד מרוצה

מאת : אמא לא מניקה

14 באוקטובר 2010 | 5 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

האמת שאני בעד הנקה- אבל רק אצל אחרות :)…

לי באופן אישי זה לא מתאים.

 בילדה הראשונה ניסיתי 3 שבועות ( עם תוספת של תמ"ל), היה נ ו ר א קשה, ועברתי לתחליף חלב.

בילד השני בכלל לא רציתי להניק, אבל המשפחה לחצה ועשיתי את זה רק מתוך לחץ- שבוע ימים בלבד ! והודעתי חד משמעית שזהו ! זה לא בשבילי.

קשה לי שהתינוק תלותי בי, וכל שעה רעב, לא מתאים לי לקום כל שעה בלילה, ולכן עברתי לתחליף, ואני מאוד מרוצה ! הילד אוכל כל 3-4 שעות, עולה יפה במשקל וברוך השם מניסיון שלי עם הילדה שהיום בת 5 וחצי, ב"ה הכול בסדר, ואני לא חושבת שהיא פחותה במשהו מילד שינק.

זהו, אני בהחלט שלמה ומרוצה מהבחירה שלי לגבי הנקה, ולא אכפת לי בכלל מה אחרים חושבים, ואני לא חושבת שאני אמא פחות טובה או משהו כזה- להיפך ! אני יותר שמחה ובריאה בנפשי !

וזה מה שהכי חשוב בעיניי.

עוד אמהות כותבות:

בהיאבקות העל ההנקה של אלמנט של גאוותנות/ יוליה

הנקה או אי הנקה?/ ליטל אוהב ציון

סיפור אי הנקה עם צביטה קטנה בלב/ אמא מויאלית

הנקה שהצליחה רק עם הילד השלישי/ רלי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

5 תגובות ל- “עברתי לתחליף חלב, ואני מאוד מרוצה”

  1. רקפת לרר הגיב:

    כל הכבוד לך על הגישה!

  2. שירי הגיב:

    אני שמחה לשמוע על נשים נוספות שעשו את הבחירה שלי, כל היום מסביב שואלים את מניקה? למה לא? את מרגישה כמו איזה אמא רעה כשמה לעשות לא לכולן זה הולך חלק, לי זה בכלל לא הצליח ובגלל הכאבים גם לא ממש התאמצתי אח"כ לנסות להמשיך…. והילד שלי גודל יפה מאוד, הכי חשוב זה להיות שם בשבילו ולהעניק לו הרבה חום ואהבה!

    • ברור שיש עוד נשים נוספות !
      מסכימה מאוד- הכי הכי חשוב זה להשתדל להעניק הרבה חום ואהבה.
      זה מזכיר לי שבמעגלי אמהות, במפגש שבו מדברים על האמהות שלנו, האמהות בסופו של דבר מדברות על זה שהן כל כך מעריכות את זה שאמא שלהן פשוט אוהבת אותן (מי שמרגישה אהובה, כמובן). שהן מסתובבות עם הידיעה הזו בעולם שיש מישהי בעולם שמאוד אוהבת אותן, לא משנה מה ושזה הכי חשוב בשבילן.

  3. דמעה הגיב:

    איזו גישה חזקה, אני לצערי לא הייתי חזקה כמוך ונגררתי לחודש וחצי הנקה ועוד חודשיים שאיבה, והכל בכאב, דמעות, תחת לחץ ותחושת כשלון צורבת – כשלון בהנקה, כשלון בסבלנות להניק, כי חלב – לא היה חסר. גרמו להרגיש שאני פשוט חוטאת לילדה שלי שעם כל שפע החלב שהיה לי לא להניק. כמה זמן וכסף בוזבזו על מדריכות ויועצות הנקה, ואני כבולה בלחץ שמופעל עליי – ואני לא רוצה, פשוט לא רוצה – והרי אסור לי להגיד שאני לא רוצה להניק – זה כמו להגיד שאני לא אוהבת את הילדה שלי. לא באמת, אבל זו הייתה התחושה שהייתה לי. עברו חודשים רבים מאז הפסקתי להניק ועדיין הזכרון בתקופה הזו מעלה בי דמעות. דמעות כי זו תקופה מדהימה בחיי הילדה שלי שלא חוויתי, העברתי את הזמן בלהסתכל עליה ישנה ולייחל לכך שלא תתעורר רעבה, שאני לא אצטרך להאכיל אותה. הדמעות חונקות גם עכשיו. עדיין לא מצליחה להתנער מתחושת האשמה והכשלון.
    אני שמחה לקרוא שיש מישהי אמיצה, שמצהירה שלא מניקה ובלה שלם, בלי להזיל דמעה.

    • דמעה יקרה,
      בא לי לחבק אותך חיבוק ארוך. מרגישים את הכאב שלך עד כאן.
      כל חוויה וניסיון בחיים היא למידה. גם מכאן, מתוך המקומות הכאובים שאת מתארת, את יכולה ללמוד על המקומות שמתאימים וטובים לך יותר בחיים ואיך להגיע לשם. יש לך את הזכות בעולם הזה לחשוב, להרגיש ולפעול לפי איך שאת מרגישה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

האם ההנקה היא לא חלום האמהות שלי ?

מאת : אוסי הורביץ

8 בדצמבר 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

בלידה הראשונה לא הצלחתי להניק. בתוך כל סבך הרגשות בהן "שחיתי" אי ההנקה שנחשבה בעיני מהות האמהות (איזו שטות!) הפילה אותי עמוק יותר מהמקום בו עמדתי אז לתוך הדיכאון שאחרי הלידה.

סיפור לידה של תמה

מאת : גלית

8 בפברואר 201219 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.

דובת  חורף

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

14 באוקטובר 20154 תגובות

מתוך יומן הריון

מנסה להתחבר לכאב כבר 7 חודשים,

לקבל אותו.

וכעת, שבוע 33.

סף הסבלנות שלי נמוך

וההבנה לכאב בתוכי קשה מנשוא.

.

מדברת אל כוחותיי,

יודעת שהם קיימים

ומנסה לנשום דרכם.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם