אישה יקרה מאד לליבי הציעה לי להיכנס לאתר הזה, לקרוא קצת ואולי גם לכתוב בעצמי ולשתף בחוויית הלידה שעברתי.
הלידה הראשונה.
אירוע הלידה של אביגיל היה אירוע טראומטי עבורי. אביגיל נולדה בניתוח קיסרי.
חירום.
טראומטי.
מהלך לידה שהותיר אותי מצולקת בגוף ובנפש. חסרת כוחות, חסרת אנרגיות, חסרת אמונה בעצמי וחסרת בטחון. הרגשתי כמו מישהי שקיבל בוקס בפנים ובעיטה בבטן שהעיפו אותה עד לקיר ממול, והיא נותרה ישובה על הרצפה בחדר חשוך.
חבולה, מבוישת, מובסת.
באותו רגע ידעתי שחוויתי משהו שהיה לי טראומתי. חשבתי שאם אשתף בחוויה, ואדבר עליה, זה ימנע ממנה לשקוע ולהיספג אצלי בנפש ובגוף כטראומה.
אז חשבתי.
היום אני יודעת להגיד שהייתי ממש בדיכאון. היה לי קשה להתחבר אל אביגיל, ולסמוך על עצמי בטיפול בה. הייתי עייפה כל הזמן, כועסת, עצובה. עצורה, קפואה. לא נהניתי.
לאחרונה נזכרתי שבחודשיים הראשונים לחייה לא העזתי לרחוץ אותה לבד. פחדתי. ביקשתי מבן זוגי שיעשה את זה כי לא סמכתי על עצמי. הייתי בודדה, עצובה, חסרת אנרגיות וחסרת ערך עצמי. הרגשתי שאני לא מכירה את עצמי יותר. שאני לא מכירה את הגוף שלי יותר. שאני לא מכירה את החיים יותר. לא הבנתי מה זאת הצלקת הזאת שבמרכז הגוף שחוצה אותו, כמו שחוויית הלידה חצתה לי את הנפש. הייתי חסומה בכל נתיב אפשרי בחיים: מקצועי, אישי, זוגי, אימהי. פיתחתי כל מיני כאבים מוזרים וכרוניים: כאבי בטן, כאבי ראש, כאב אוזניים מסתורי שאף רופא לא הבין את מקורו… הרגשתי כל הזמן, כאילו משהו אצלי תקוע, ורוצה לצאת, רוצה לפרוק, רוצה לצעוק, רוצה להשתחרר.
כנראה שאותו "משהו" גרם לי להיכנס להריון שוב כעבור שנה ותשעה חודשים. למרות הכול.
ברמה הרציונאלית זאת הייתה החלטה לא ברורה, לא הגיונית, לא במקום. אבל משהו בי הרגיש שאני חייבת. שזה הזמן.
הלידה השנייה.
הגורל והמזל הכווינו אותי לפגוש אישה נדירה ומיוחדת (אותה אישה שהציעה לי לכתוב כאן). כל מילה שאכתוב עליה היא סופרלטיב לא מדויק לעומת המשמעות האמיתית שלה עבורי ומה שהיא נתנה לי. בעזרתה ובעזרת התהליך שעשיתי איתה הצלחתי ללדת את יהלי בלידה טבעית, וגם ללדת את עצמי. בלידה טבעית.
הבנתי למה אני זקוקה כדי ללדת. כדי לחיות. לא ויתרתי.
הבנתי מה התנאים שאיתם אני יכולה להגשים את עצמי, את הרצונות שלי, את המהות שלי, את הלידה שרציתי.
הבנתי מה הגבולות שלי, מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע, באילו תנאים סביבתיים אני מתפקדת טוב, אליו תנאים עוזרים לי להיות מחוברת אל עצמי. מה גורם לי לקיפאון, לשיתוק, מרפה את ידיי. מה מחזק אותי.
למדתי מה עוזר לי ללדת את הלידה שאני רוצה, ומה עוזר לי לחיות את החיים שאני רוצה.
אז על הלידה אני יכולה לסמן "וי", ולגבי החיים…. אני עדיין עובדת על זה 🙂
אולי גם יעניין אותך לקרוא:
מחשבות על אבל לגיטימי / אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גפנית
עיבוד חוויית הלידה: הלידה כשער לחיים/ רות לב, מלווה אנשים בתהליכי צמיחה
למה? למה? למה ניתוח קיסרי?/ אמא אחרי לידה
נשות מקצוע מומלצות להכנה רגשית ללידה/ עיבוד חוויית הלידה/ עיבוד טראומה בלידה
* התמונה מהאלבום המשפחתי