לידת בית ראשונה- "אני לא מוצאת את המקום שלי". לידה טבעית- מסע אישי. חלק 8

מאת : לימור לוי אוסמי

8 בדצמבר 2010 | 6 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי

"תקציר האירועים" הקודמים: התחיל בי צורך מפעפע לכתוב ולחקור ובתוך הצורך הזה, גיליתי קליפ של אישה הרוקדת בין הצירים, לקראת הלידה שלה, והסתבר שאני מכירה אותה. מכיוון שאני מכירה את הלידה ה"טבעית" מהצד השני, השומע את סיפורי הלידה של האמהות ואת המחירים שהן לעיתים משלמות על הרצון ללדת "טבעי", החלטתי לראיין את האישה הרוקדת. ניפגשנו ולאחר שהיא סיפרה לי על ההכנה ללידת הבית הראשונה שלה ("נחשוב טוב יהיה טוב" ), כאן היא מספרת לי על הלידה עצמה, זו שקדמה ללידת הריקודים:

"שרון המיילדת (שם בדוי) הגיעה ביום ראשון בבוקר אחרי שקראתי לה והיה לי מאוד נעים, אבל לאט לאט הצירים פחתו ולא הייתה להם תדירות. שרון גירשה אותי לנוח ובינתיים הסתובבה בחוץ עם אחותי. נשארנו אני ואיתן בבית ולקראת הערב עשינו את מה שנקרא "זירוז טבעי" ואז, ואוו, התחילו צירים… ואני כולי עדיין בראש שאיזה פדיחות שקראתי לשרון ואז שלחתי אותה.

אני זוכרת שהייתי בשירותים. הייתי צריכה פיפי והיה לי ציר והיה לי ל-א נ-ו-ח. וזה מה שהטריף אותי כל הלידה. ניחא הכאב, אבל ל-א נ-ו-ח. אני לא יכולה לנוח בין ציר לציר, למצוא את התנוחה, אני מתחרפנת ולא נוח לי, אני לא מוצאת את המקום שלי. זה הטריף אותי. לא נוח לי על הרצפה ולא נוח לי לעמוד ולא נוח לי שום דבר. אני זוכרת שהיתי רוב הזמן על הרצפה. אני זוכרת ציר אחד שהיה שיר אחד ברקע ואמרתי לעצמי שבא לי לרקוד וניסיתי לקום וניסיתי לזוז וממש הכרחתי את עצמי. היה לי כל כך קשה. פשוט הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי. "

היו לך הפסקות בין ציר לציר ?

"כן, אבל עבורי זה הרגיש כאילו אני בתוך איזשהו ערפל ועולם נפרד. חושך בחוץ, 11, 12 בלילה. ולא טוב לי ולא נוח לי, וכואב לי ואני מתחילה לחשוב "מי רוצה חמישה ילדים ?" .. " אני רוצה אפידורל… !!!"היה פשוט מתיש ומעייף. פשוט לא טוב לי. אני לא מוצאת את המקום שלי. זה פשוט הטריף אותי.

ואז ניסיתי להיכנס להתקלח, אבל אני לא יכולה לעמוד בזמן ציר ואני גם לא יכולה להיות על הרצפה כי אין שם מקום, המקלחון קטן.

ואז הגיע שלב המעבר, השלב הגואל, תודה לאל. אני ידעתי ששלב המעבר בדרך כלל מגיע כשנשים צועקות שהן רוצות למות ואחריו זה סוף סוף נגמר. למזלי, אצלי שלב המעבר היה קצת שונה. פתאום אני זוכרת שאמרתי לאיתן:"בוא למיטה, תשים את הידיים ככה, שכבתי על הצד ושמתי עליו את הרגל. הרגשתי שזה לא טוב… נשענתי למרגלות המיטה, רגליים על המיטה. ו- נרדמתי ! בין ציר לציר פשוט נרדמתי.

ככה היה איזה חצי שעה.

לפני תקופת המעבר הזו, אילו מחשבות עברו לך בראש כשלא היה לך נוח ?

"אני מרגישה מתוסכלת… לא נוח לי, אני לא מצליחה למצוא את המקום שלי..

חשבתי, "מה עשיתי לעצמי ??" היה לי מין תסכול כזה . מחשבות של "מה חשבתי בכלל? " אני זוכרת שנורא רציתי את המשפטים האלו (בחלק 6 נטע סיפרה ששרון המיילדת הציעה לה לשנן משפטים מחזקים ולקרוא אותם תוך כדי הלידה ) ושנורא רציתי שמישהו יקריא לי אותם אבל לא היה לי ממי לבקש. הרגשתי מסטולה שאני שומעת מה שקורה מסביב, אבל אני לא מצליחה לתקשר. זה נורא מתסכל…

הרגשתי שאני מאוד בלחץ . בדיעבד, אני יכולה להגיד שהתחושות מהלידה שאני זוכרת זה כאב, פחד, לחץ. זה דברים שכדי לתת לגוף לעבור צריך לבוא ממקום רגוע ואני לא הצלחתי להגיע למקום הזה. הייתי נורא נורא מתוסכלת."

מתוסכלת בגלל הציפייה שלך שתדעי למצוא את המקום הנכון לך בלידה ?

"גם. שאמור להיות מקום נכון ואני לא מוצאת אותו. אני יודעת שיש תנוחות, אבל אני לא מצליחה למצוא שום דבר שנוח לי. הרגשתי כישלון אישי, שאני שלא מצליחה.

זה לא שכעסתי על עצמי, כי בלידה ראשונה אתה לא יודע. בלידה ראשונה, זה חלק מהעניין. זה חלק מהעניין שיהיה לי קשה ואני לא אדע."

יש כאן איזה משהו של סלחנות כלפי עצמך. שאולי את לא מוצאת מקום שנוח לך, אבל זה בסדר.

"כן. אני עוברת משהו שלא עברתי אף פעם."

ואיפה המקום של איתן בלידה ?

תוך כדי הלידה הוא אמר לי שהוא גאה בי וזה עשה לי נורא טוב, למרות שלא יכולתי להגיב אליו ולהגיד לו.

כשהייתי במקלחת ופקעו לי המים התחלתי לבעוט. התחלתי לבעוט ואיתן נורא פחד שאני אשבור את דלתות הזכוכית של המקלחון. עכשיו, אני שומעת אותו ואני יודעת שאני  לא אשבור את הדלתות של המקלחון, אבל אני לא מסוגלת להגיד לו. והוא בלחץ והוא רוצה להוציא אותי משם ואפילו לא יכולתי להגיד לו שאני לא בסכנה. פשוט לא יכולתי לתקשר וזה הטריף אותי שהוא התייחס אליי כמו אל מישהו שלא שולט בעצמו.

ואז עברנו לחדר והיה את צירי הלחץ.

שרון המיילדת סוברת באופן כללי שלא צריף לדחוף בצירי הלחץ, שאפשר לנשום אותם. כמו שלא צריך ללחוץ בשביל שקקי ייצא, ככה לא צריך ללחוץ גם בצירי הלחץ. אז בזמן צירי הלחץ היא אמרה לי: "אל תלחצי !"

היא אמרה לך מה לעשות במקום ?

"לנשום. פשוט לנשום. זה מזכיר לי שהיא ביקשה ממני גם לעשות קולות נמוכים ויצא לי קולות כאלו נורא גבוהים. הרגשתי שאני ל-א מ-ס-ו-ג-לת. לא מצליח לי. הרגשתי שאני מאכזבת אותה. היה איזה משהו שרציתי להצטיין בפניה.

אני זוכרת שהיא אמרה לי לא ללחוץ ואני לא מסוגלת לנשום. היא אמרה לי :" קחי את היד ותרגישי את הראש, תראי כמה שזה קרוב" ואני לא מסוגלת להזיז את היד ואני לא מסוגלת גם לבקש מאיתן: "תיקח לי את היד ותניח לי על הראש". אני לא מסוגלת לעשות כלום. אני אומרת לעצמי בראש: "קחו לי את היד. אני חייבת שתעשו את זה עבורי".

ואז, מה שאני מבסוטה, זה שבציר האחרון הצלחתי לנשום.

אני זוכרת שאמרתי לשרון תוך כדי הצירים משהו שהיה לי מאוד קשה איתו אח"כ: "תוציאי את זה !!" פשוט זה כל כך כאב, כאב שחונק את כל הגוף.

ואז, אחרי שהילה נולדה, לא ישר הרמתי אותה, כמו ששרון אמרה לי באחת הפגישות שלנו, רק הסתכלתי עליה, ראיתי שזאת בת. לא זוכרת שום סאונד באותו הרגע. כלום. ואז הרמתי אותה. לקחתי את הרגע הזה להסתכל עליה קודם. להתאושש מכאבי התופת שלקח לי להוציא אותה. וזהו.

ואז, יש את השטות הזו של להוציא את השילייה. שאף אחד לא מדבר על זה שזה באמת כואב. פרט שולי.. (צוחקת) אחרי הלידה, הרחם מתכווצת כמו צירים. אף אחד לא מדבר על זה."

אני רוצה שתרחיבי קצת יותר על המקום הזה של להצטיין בפני המיילדת.

"אני חושבת שאחד הדברים שבגללם בחרנו את שרון כי היא המיילדת הכי טבעית. היא הכי לא מתערבת. לא מתערבת בכלל. היא הכי יושבת בצד. ואני, שבאתי מתוך מקום כזה ש'הגוף יודע' ואני לא מתכוננת יותר מדיי ללידה, אז זה התחבר לי איפשהו. וכאילו בלידה הבנתי פתאום שאני צריכה תמיכה. ושאין.

אני זוכרת גם ממפגשים איתה שאמרתי: א', אני צריכה מישהי שתהיה בחדר בשקט  ולא תתערב, וב', שאם אני הולכת לאיבוד, שתוכל להציע לי, נטע, אולי תנסי את התנוחה הזו בבקשה ?  וזו הייתה אכזבה מאוד מאוד קשה. לפני הלידה היא אמרה שבסדר, שתציע לי תנוחות, אבל בפועל, זה לא היא. אני ציפיתי ממנה משהו שזה לא היא.

גם שרון (המיילדת) היא טיפוס שאו שהיא אוהבת אותך או שהיא לא אוהבת אותך ואני הרגשתי ששרון לא אוהבת אותי. אני חושבת שהיא הגיעה מאוד מאוד עייפה ללידה שלי.  היא לא הייתה נוכחות תומכת, אישית.

השיא היה משפט המחץ של שרון. בערב שאחרי הלידה, כשהיא באה לבדוק אותי ואני אמרתי לה: "יואו, אני לא מאמינה איך יש כאלו שבוחרות לא ללדת בבית ? למה לא כולן יולדות בבית ? ", אז היתה לה יציאה של: " יש לך עוד המון מה לעבוד לפני הלידה הבאה", שאני צריכה לעשות עוד עבודה על עצמי לפני הלידה הבאה. וכאילו, סליחה ? איזה מין דבר פוגע זה להגיד ?! במקום שתבואי ותגידי לי: "ואוו, איזה מדהימה את !" לא משנה אם זה נכון או לא נכון. תחזקי אותי ! לא שמעתי ממנה שום משפט חיובי או תומך. אחרי  הלידה אתה כל כך צמא למשהו..

מאוד כעסתי על שרון. כאבתי ונקרעתי והרגשתי שלא הייתי מספיק טובה. היה לי מאוד מאוד קשה.

אני אומרת היום, בדיעבד, הייתה לי לידה ממש טובה. היא לא ארכה הרבה זמן כל כך, מ 11 בלילה עד 5 בבוקר. כאילו, "ואוו, מדהים. על פי הקריטריונים, היה מדהים". אבל אני הרגשתי בתחושה שהיה לי מאוד קשה, שאיבדתי שליטה. ה"תוציאי את זה !" המשפט הזה שאמרתי, היה לי מאוד מאוד קשה ושרון אמרה לי שאני צריכה עוד לעבוד הרבה עם עצמי. כאילו, מה, הייתי עד כדי כך גרועה ? היה לי מאוד מאוד קשה.

בהתחלה, חשבתי שאולי זה מה שהפריע לי גם להתחבר להילה. כי לקח לי זמן להתחבר להילה. היום אני מודה בפה מלא שלא התאהבתי בבנות שלי ממבט בראש. היה לי אדרנלין מטורף, אבל להגיד שהייתי מאוהבת ? לא. ידעתי שאם הן יהיו בסכנה אני אציל אותן, אבל זו לא אהבה."

דיברת עם שרון המיילדת על זה ?

"אני זוכרת שהיה לי המון כעס על שרון, אבל לא יכולתי לדבר איתה מאז. לא נעים לי. זה מאוד כאב לי, מאוד הכאיב לי ולא יכולתי להתמודד עם זה מולה."

היו דברים מהלידה שסחבת על עצמך ?

כן, ברור. הרגשתי שלא הצלחתי. אבל גם הייתי מאוד סלחנית. הדבר שהכי היה לי קשה זה שאמרתי את ה"תוציאי את זה !" הרגשתי כאילו שקיללתי. שהוצאתי שנאה מבין השיניים. שייצא כבר.

מבחינת הגוף, אז בסדר, היה קשה וכואב, אז אני אתכונן טוב יותר לקראת הלידה הבאה, אבל לגבי האמירה הזו, היה לי מאוד קשה איתה. מבחינתי, זה לא נסלח. זה לא בסדר. "

וזה נסלח בשלב מסוים ?

"כן, ברור".

באיזה שלב ?

לא יודעת. כאב לי. מאוד מאוד כאב. כל מי ששאל אותי איך היתה הלידה של הילה, עניתי" כואב". בעיקר כואב. בראש יש לי צבעים שחורים, מאוד כהה, מאוד קשה.

על עיבוד חוויית הלידה וההכנה המנטאלית לקראת הלידה הבאה- בפוסט הבא (אפשרות להירשם לעדכונים ישירות למייל בצד שמאל של האתר).

לכל הפוסטים של לידה טבעית-מסע אישי.

אשמח לשמוע איך אתן מרגישות אחרי הקריאה של הסיפור,

שלכן,

לימור

נושאים קשורים :

6 תגובות ל- “לידת בית ראשונה- "אני לא מוצאת את המקום שלי". לידה טבעית- מסע אישי. חלק 8”

  1. ענבר אופק הגיב:

    נטע יקרה
    תחושות עוצמתיות את מעבירה כאן על הכתב,
    איזה יופי להוציא את התחושות שהיו עצורות אצלך,
    כלל לא פשוט, אך מדברייך אני מבינה שהלידה הייתה מצויינת
    מה שהפריע לך זו התייחסות המיילדת, לקחת מיילדת פרטית את צריכה לעשות איתה סיכום לידה לדעתי,ברגע שתלבני את הדברים ביניכן תידעי אותה על תחושותייך,אני בטוחה שאת תרגישי הרבה יותר טוב.
    מאחלת לך ולמשפחתך הרבה שמחה ואושר,והמון בריאות.

  2. איילה הגיב:

    וואו "יש לך עוד המון מה לעבוד לפני הלידה הבאה" זה באמת מאוד מעליב ושובר לשמוע שניה אחרי לידה. מכעיס אפילו! לזה לא הזמן לסחוט את שארית האויר מהמפרשים…
    אני אמרתי למיילדת אחרי הלידה (השניה,גם בבית) "לא הייתי יכולה לעשות זאת בלעדיך" היא ענתה לי משהו שלא אשכח לעולם ושפיצה על כך שהיא לא היתה המיילדת המושלמת בשבילי. היא ענתה "בטח שכן!"
    עיבוד לידה זה חשוב אבל א.הוא לא קשור ללידה שניה,כדאי לעשות אותו גם אם לא מתכוונים ללדת שוב וב.לא שניה אחרי הלידה.

  3. אילת הגיב:

    למרות שאני מכירה את נטע אישית, אני חושבת שמעולם לא יצא לי לשמוע את כל סיפור הלידה הזה.. אחרי שקראתי אותו, הופתעתי מאד לגלות שלא רק אצלי היתה הרגשה של "אכזבתי את המיילדת". אחלה לידה (בשני המקרים), ואם נתעלם שניה מהמשפט המטופש ששרון אמרה, ברור שהמיילדת יכולה להיות גאה מאד בתוצאה.
    אז מה זו ההרגשה ש"איכזבתי"? ובמיוחד של "היא לא אוהבת אותי יותר", שאני זוכרת שהרגשתי בעצמי. מאיפה זה מגיע? אני ממש תוהה אם זה מאפיין נשים מסוימות..
    (שולחת מהר לפני שאני אתחרט :))

  4. שירלי הגיב:

    אני כל כך מבינה אותך על האכזבה מהמיילדת. גם אני הרגשתי אכזבבה רבה מהמיילדת בלידה השלישית. כאילו היא לא היתה שם בכלל. וכשהיא הייתה- ללא טיפת תמיכה פיסית או נפשית. זה במובן מסויים הורס את חווית הלידה, שכל כך מתכוננים אליה ומייחלים לה ומדמיינים אותה בצורה מסוימת ובסוף נתקלים במציאות אחרת… אבל אני יודעת שבשבילי העובדה שלא הייתה מיילדת להסתמך עליה- הוביל אותי להסתמך על עצמי. ובסופו של דבר- זה הדבר ששינה את פני הלידה ועשה מבחינתי את הכל. ונשמע שגם אצלך בסוף התחברת למה שנכון לעשות.
    אולי אנחנו כ"כ רוצות לרצות את כל מי שסביבנו ואפילו את עצמנו-לרצות את האידיאל שהנחנו בראש לאיך צריך ללדת- שאנחנו מתרחקות מהחוויה האמיתית של להרגיש איך ללדת.
    וגם רציתי להתוודות- גם אני בשיא הלחץ של הכמעט יציאה- צעקתי- "נו שייצא כבר…" אל תכעסי על עצמך. לצעוק זה בריא. ואנחנו לא צריכות לשפוט את עצמנו על מילים שצעקנו ברגעים הכי כואבים, מתישים וקשים שלנו…הרי לא התכוונו אליהם…יש מספיק רגשות אשמה גם ככה…אז לא כדאי לבזבז אותם על זה…(-:
    תודה ששיתפת בחוויה המדהימה שלך.
    שירלי

  5. יולדת בית הגיב:

    הסיפור הזה מכווץ לי את הלב, באמפטיה, זה נשמע מאוד קשה להרגיש ככה.
    זה גם חשוב בעיני שיולדות בית יספרו גם על זה – יש לנו נטייה לא לכבס את הכביסה בחוץ כי גם ככה הבחירה הזו זוכה לכל כך הרבה ביקורת והתנגדות.

    החוויה שלי היתה שונה, ילדתי בבית את שני ילדי, היו לי לידות טובות וגם שונות מאוד אחת מהשניה. בלידה הראשונה הייתי הרבה יותר רגועה – לא פחדתי. הלידה השניה היתה יותר קצרה ובכ"ז היתה לי הרבה יותר קשה.

    מעניין כמה החוויה הרגשית שונה – גם אני אמרתי בלידה הראשונה "תוציאי את זה" וגם לא התחברתי מיד – והייתי עסוקה בגוף שלי ולא בפרי בטני, אבל עד קריאת הטקס פה לא עלה בדעתי שזה בעייתי בכלל (גם עכשיו אני מרגישה לגמרי בסדר עם הרגשות והאמירות הללו) ואני רואה שיש נשים שעבורן זה קשה לקבל את הרגשות הללו.
    מאחלת למרואיינת שלווה והשלמה, ובריאות טובה

  6. זוהר שוורצמן הגיב:

    התחושות שאת מתארת בעת ציר מוכרות לי מאוד ונדמה היה כאילו אני כתבתי….

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

זוגיות בחדר הלידה

מאת : אפרת דבוש נאור

20 בנובמבר 20113 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

באופן אישי, אני מרגישה כי נוכחות גברית בחדר לידה היא חיבור לא טבעי, מורכב ומועד לפורענות. יחד עם זאת, ימי השבט הנשי ותמיכתו המופלא מאחורינו ובמסגרת מבנה התא המשפחתי החדש, חשיבותו של בן הזוג כתומך ומלווה את אירוע הלידה מתבקשת וחשובה. כמו כן, לרוב מונע בן הזוג מרצון כנה להיות שותף מלא, להיות עבור האישה ולהוות לה עוגן וביטחון. אני מאמינה כי בעבודת הכנה מודעת, רגישה ומכבדת ניתן להימנע מקשיים אלו וליצור תחושת שותפות ויצירה מחזקת וחשובה.

בשם אלוהי השחלות.

מאת : לי-את דנקר

15 בינואר 20132 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, רוצות הריון

זאת רק אני או שכמעט כל אישה המתקרבת לגיל שאפשר להתחיל שלא, היא חושבת על אולי עוד כן אחד אחרון ודיי?

משהו מבפנים עוד לא רוצה להזדכות על החיבוק הפנימי עם הרחם. בטח לא כאשר מרגישים שזו עומדת להיות חוויה מסוג אחר.

השינוי בחיי: ממעצבת אופנה מצליחה למנחת מעגלי העצמה לנשים

מאת : אהלה מוזיקנט

11 במאי 20110 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא

נולדתי תאומה- לאח תאום ואיש מדהים. יודעת היום שבחרתי בדרך של שיתוף כבר מהרחם- באתי לעולם ונפשי שלובה בנפש נוספת. במהלך חיי פגשתי נשמה משלימה- האיש שיחדיו אנחנו חצי שנות דור- והוא החבר הכי טוב שלי. אם היו שואלים אותי כשהייתי קטנה: מה תרצי להיות כשתהיי גדולה? הייתי אומרת : מורה ! –במובן של להורות דרך, להעצים , ולדעת

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם