מערכת החינוך – מערכת הדכדוך

מאת : ליטל אוהב ציון

26 בדצמבר 2010 | 4 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

 כל כך הרבה מילים כבר נכתבו על מערכת החינוך שלנו, כל כך הרבה אותיות, שורות ומשפטים שכולם נכתבו כדי לתאר תופעה אחת מדאיגה, שמערכת החינוך קורסת, או למעשה מערכת החינוך כבר קרסה.

עד לא מזמן הכתבות האלו היו בעיני בגדר "עוד כתבה מדאיגה בעיתון הבוקר ברכבת", שלרוב בחרתי שלא לקרוא ועברתי לעמוד שלפני האחרון, עמוד התשבצים, וניסיתי לפתור את תשבץ ההיגיון הקשה, כדי להוכיח לעצמי שמערכת החינוך כן עבדה פה פעם.

עד לפני כמה חודשים הייתי מין סוג של יען שטומנת את ראשה בחול, כי חם ונעים שם ובעיקר לא רואים שם כלום והעיניים נשארות עצומות כל עוד אני רוצה בכך ולא ממש צריך להתעמת עם הנעשה בארץ, מעין תמימות מתוקה כזו כי עד שילדיי יגיעו לגיל חמש המצב בטח ישתפר….

ובכן, ילדיי זכו לארבע שנים נפלאות בגן פרטי ומושלם במושבה בה אני גרה ובשמחה ובגאווה גדולה חגגו חמש בתחילת השנה.

והנה, הגיע הרגע להעיר את היען ולומר לה שזה הזמן להוציא את הראש מהאדמה, היען כמובן סירבה אבל לא הייתה לה (לי) ברירה.

עוד בחופש הגדול קיבלתי מכתב שיבוץ ובו כתוב שילדיי משובצים לגן סייפן, איזה כיף שמחה וששון, נכנסו לאוטו ונסענו לראות את המקום, אך, בום טראח, מה קרה? החלום התפוצץ, החלום נקרע, במקום בו אמור לעמוד גן ילדים חדש ומפנק לילדיי שכונת ההרחבה החדשה, באותו מקום נמצאו רק חול, אבנים וקוצים, אה, וגם עוד כמה יענים בראשים טמונים.

התפלאנו, אך מייד קיבלנו מכתב נוסף, מכתב "מרגיע", שמסביר שעד שהגן החדש והמפנק ייבנה, ילדיי ילמדו בקצה השני והמרוחק מאד של המושבה, במבנה שכלל לא מיועד להיות גן ילדים.

 אחסוך מכם, קוראיי הנאמנים, את הפרטים היבשים ואחסוך מכם את המאבקים הכושלים ואחזור למציאות היומיומית, בה עדיין לא הוקם הגן החדש (שכנראה יהיה מוכן רק לשנת הלימודים הבאה) ובה כל יום אני מבלה 20 דקות נסיעה לגן המרוחק.

אך כאמא מודרנית, אופטימית וכנראה גם נאיבית, המהווה דוגמה אישית, החלטתי שנעביר את השנה בכיף ונהנה ממה שיש….והנה, חשבתי לעצמי שלא הכל נורא כל כך, אלא שהיום הבנתי שראשי עדיין טמון באדמה.

שלשום אחר הצהרים, אספתי את בניי מהגן ושאלתי כמדי יום וכאמא פולניה מעט: "איך היה היום בגן?" תומר אמר שבגן היה לו כיף אבל בצהרון לא כל כך….שאלתי למה והוא ענה שהסייעת קראה לו שקרן!

באותו הרגע היען התעופפה לה ובמקומה הופיעה לביאה. האינסטינקט האימהי הופיע מייד וגרם לי לשלוף ציפורניים ולרצות לשאוג על הסייעת, ספרתי עד עשר, לקחתי אוויר, הרבה אוויר, כי בכל זאת היה קצת מחניק שם למטה באדמה, פשטתי את תחפושת הלביאה ובשיחה נעימה ביררתי עם בני את העניינים. בדקתי איתו שהוא אומר לי את האמת, בררתי שלא הוציא דברים מהקשרם וביחד החלטנו שאדבר עם הגננת.

לבשתי מחדש את בגדי הלביאה, ליקקתי בחום את גוריי ובצעדים בטוחים ואסרטיבים צעדתי למטבח. בשיחת טלפון לגננת סיפרתי לה הכל, הזדעזענו יחד מדברי הסייעת ודרשתי בירור והתנצלות מיידית.

בעיניי, המילה שקרן היא בדיוק כמו מפגר או מטומטם.

בעיניי, דמות מבוגר סמכותי בגן ילדים שלא בורר את מילותיו, מקומו אינו שם.

בעיניי, השימוש במילה הזו כלפי ילד בן חמש היא אלימות, ולכן לא יכולתי לעבור על כך בשתיקה. לשמחתי, הגננת תמכה בי.

למחרת הגננת יזמה פגישה עם תומר והסייעת, והיא אמרה לו שהיא אוהבת אותו + תירוץ עלוב למעשיה ולא נותרה לה ברירה אלא להתנצל בפניו.

הילד שלי, פה שוב קופצת לה האמא הפולניה משמחה, חונך היטב והפנים שזה בסדר לטעות ושניתן גם לתקן וסלח לה.

אני לא !

כשאספתי אותם מהגן, דיברנו על כך באוטו, אמרתי לו כמה אני גאה בו שסיפר לי, ובטח בי, וכמה אני גאה בו על שהתמודד עם המצב בבגרות וגם כמה אני גאה בו שסלח, ואפילו הוספתי לומר, שאם הוא מצא בתוכו את הסליחה אז בטח גם אני אוכל.

אבל אני לא!

אני כבר יומיים מחפשת בתוך עצמי את הסליחה. ומה אני מוצאת ?

את מקום הסליחה לסייעת מצאתי, אבל את הסליחה לכישלון מערכת החינוך לא!

 פעם גיסתי אמרה לי שהמעבר מגן פרטי לגן מועצה הוא טראומתי, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.

 פעם תלמידים הסתכלו על מוריהם ביראת כבוד.

זה לא שהיום קרה משהו לילדים והם השתנו….פשוט אין ממש את מי לכבד שם בעולם המחנכים, וכן, ברור לי שאני עושה הכללה ושיסלחו לי אלו שאני עושה להם עוול, אבל הצדיקים, כל כך מעטים הם שכמעט ולא רואים אותם.

 המערכת קרסה כבר מזמן, קוראיי היקרים, הילדים שלנו נולדים טובים, תמימים, אוהבים וטהורים ומתחילים ל"התקלקל" כשמוריהם מפסיקים לכבד אותם וקוראים להם בשמות פוגעים.

כשמפסיקים לכבד אותם ולא בוטחים בהם ולא סופרים אותם ואת דעותיהם המיוחדות.

כשמפסיקים לכבד אותם וחושבים "הילדה הזו בטח לא תצליח" ומפסיקים להשקיע בה.

כשמפסיקים לכבד אותם ומוציאים את יוצאי אתיופיה מהכיתה בעת מבחן מיצב.

כשמפסיקים לכבד אותם כי הם מזרחיים, או בני מהגרים, או שחורים, או עניים, או דתיים.

כשמפסיקים לכבד אותם ובמקום להשקיע באהבה ודאגה , מסמנים אותם כבעייתים ודוחפים להם רטלין.

מערכת החינוך כשלה, הורים יקרים, כשהאריה היקר שלי, בזה הרגע סיפר לי שפנה לאחראית על הצהרונים במושבה ושיתף אותה בעניין, והיא הביעה זעזוע מדברי הסייעת, אבל אמרה שהיא לא יכולה להוציא את הסייעת מהגן "כי אין לה מישהי אחרת"…@#$%

 כמה נמוך צריך לרדת? למה צריכים לחכות לאלימות פיסית ? למה הכרמל צריך להישרף וארבעים וארבעה אנשים מקסימים צריכים למות כדי שהממשלה תבין שצריך לקנות כבאיות ולהכשיר כבאים ברמה מצויינת ?

למה צריך לחכות כדי שנבין שהמדינה שלנו קורסת?

מה צריך לעשות כדי ששאר היענים יוציאו את ראשיהם מהאדמה?

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

כל זה לא חשוב כי אתה היפראקטיבי/ אמא

אמא עולה לכיתה א'/ אושה לין מזרחי

אמא בקליטה / הילה גלסר

דיכאון כיתה א'/ מאיה הובני

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

4 תגובות ל- “מערכת החינוך – מערכת הדכדוך”

  1. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    ליטל יקרה שלי . אני גם אמא לשתי בנות והגדולה ביניהן בת 5. מבינה מאוד לליבך. אך לא צריך לעשות הכללה כזאת . גם אני חששתי מאוד שבתי עברה לגן חובה אחרי כמה שנים בגן פרטי וחממה אמיתית. היום כיף לה יש לה חברות טובות וכולן ילדות מקסימות כמוה.. גם אני לא אהבתי בכלל את אחראית הצהרון שבו בתי נמצאת אבל היום אחרי שהכרתי אותה ראיתי שהשד לא נורא. היא בסדר. נכון בסדר לא מספיק לבתי וברוך השם יש לה הורים טובים שמחנכים אותה מה נכון ומה לא נכון ואיך להתנהג . מה שקרה לבנך הוא באמת בלתי נסלח , שגננת או סייעת דמות מחנכת תקרא לו בשם גנאי שכזה. בושה . אבל תשאירי קצת מקום לתקווה לא כל המחנכים הם כאלה. בשנה הבאה בתי עולה לכיתה א' ואני כולי בחששות איזה מורים יהיו שם ושתהיה עם חברותיה מהגן . אני מאוד מקווה שאני לא אתבדה שיש עוד מורים טובים ומערכת החינוך אפשר עוד להצילה . מחזקת אותך

  2. משה לוקסנברג הגיב:

    היי לביאה, ברוך בואך לממלכת נרניה. מתקומם עימך כנגד התופעה/ות המבישות שאת קצה קצותיהן השכלת לתאר. אך….אין חדש תחת השמש. מה שהיה הוא שיהיה. כל התופעות הללו הינן וותיקות, אלא שבעידן טרום התקשורת המתקדמת, לא שמעו עליהן מעבר למעורבים וסביבתם הקרובה.מקור ה"בעיה" אינה מערכת החינוך, או כל מערכת ממלכתית/ציבורית אחרת, אלא באופי האדם. ישנם טובים וישנם רעים, ישנם נבונים וישנם אווילים. וכווווולם נמצאים ועובדים בכל מקום. במיוחד ברשויות. הבעיה הינה שבדרך כלל הרע/אוויל, מסדר ג'ובים לבני משפחתו הגנטיים, והאחרים לא כל כך…., ולכן אנו "חווים" אותם יותר.
    מזלו של תומר (החמודדדד), שהשכיל להלין על העוולה, ושהינו מרופד במערכת ביתית תומכת ואקטיבית. תומר קיבל שעור שלא יסולא בפז, שעור שלא נלמד בשום מערכת שעות מסודרת, ובאף כיתה: אודות טבע האדם, וטיפול במשברים.
    ובאשר למה עושים בכדי שהיען תוציא את ראשה מהחול? פשוט ביותר: להבין שזה לא חול אלא ח_א. או אז הראש ייצא במהירות. הכלים היחידים (מעבר לפרסום ותפוצה) שבידינו האזרחים עשויים מנייר ומקופסא בעלת חריץ: בבוא השעה, (בד"כ כל ארבע שנים) בואו חשבון עם האחראי של הח_א.

  3. מורה הגיב:

    לביאה יקרה,

    מערכת החינוך קורסת בגלל הרבה סיבות ומתוכן חוזר רצון של אנשים איכותיים לבוא ולהיות מורות, גננות,סייעות וכו'.
    לרב אני נהינה לקרוא את הטור שלך אך הפעם עלה בי הכעס.
    לדרוש להעמיד סייעת מול ילדון זב חוטם בכדי שהיא תבקש ממנו סליחה נשמע לי קצת מוגזם ומזכיר לי מערכון בטלויזיה.
    אין שום הצדקה למה שהסייעת אמרה, אבל איפה הלימוד של כבוד למבוגר ממך גם אם הוא טעה.

    בזמני (ולא שאני כזה מבוגר) מורים\הורים או כל דמות חינוכית יכלו לטעות (וטעו) אבל איש לא היה מעלה על דעתו שמורה יוריד מכבודו כדי לבקש סליחה מתלמיד.
    כמישהו שמכיר מקרוב את מערכת החינוך המצב כיום הוא שלאנשי המערכת (גננות, סייעות, מורים ומנהלי בתי ספר) אין עמדה מול התלמידים כי ההנהלה מתיישרת עם ההורים ואלה מתיישרים לרב עם ילדיהם.

    בהמשך לתגובה קודמת, אף אחד לא נראה לי סידר ג'וב כדי להיות לסייעת גננת ולקבל משכורת "נדיבה" בסוף החודש וחוסר הערכה. כל אלה לא תורמים לרצון של אף אחד לבוא ולעבוד במקצועות החינוך.

    שוב, שיהיה ברור היה צריך לדבר עם הסייעת, לברר מה קרה וללבן את העניין, אבל בשום פנים ואופן לא להעמיד אותה במצב שמחייבים אותה (ואני בטוח שהיא לא עשתה זאת מרצונה) לשבת מול ילד ולהתחנן שיסלח לה.

  4. ליטל אוהב ציון הגיב:

    מורה יקר,
    קודם כל תודה על תגובתך הכנה, לא היה בי שום רצון להכעיס, אבל נראה כי הצלחתי להעביר את רגשותיי בכתב בהצלחה, אם עלה בך כעס.
    המשפט שכתבת "איש לא היה מעלה על דעתו שמורה יוריד מכבודו כדי לבקש סליחה מתלמיד" אולי היה עדיף שלא תכתוב אותו, עכשיו תורי לכעוס, המשפט הזה מקומם! ושם, מורה יקר, שם טמונה הבעיה.
    ממתי בקשת סליחה מורידה מכבודו של המבקש? למה אתה יכול לומר לתלמיד/ה שלך או לבן/בת שלך לבקש סליחה כאשר הם טועים, אבל אינך מהווה דוגמא אישית? האם רק בגלל היותך מורה?
    אני, יחד עם בן זוגי, מחנכים אל ילדנו, דרך דוגמא אישית, מחנכים את ילדנו
    שמותר לטעות וזה בסדר לטעות, אף אחד לא מושלם, גם לא אנחנו, אבל אנחנו מוסיפים ומלמדים אותם שהחוכמה בלטעות היא 1. ללמוד מהטעות להבא ולא לחזור עליה ו-2 אם טעית – אז תתקן, כלומר אם עשית טעות ואדם אחר נפגע ממך ולא משנה גילו גובהו, תאריו וצבע עיניו, עליך להתנצל כי פגעת בכבודו.
    לגבי הסייעת, אז לידיעתך היא לא התחננה, היא התנצלה על הטעות שלה ובני סלח לה מייד. אתה מבין, זה כל כך פשוט שאולי זה נראה לך מסובך, כי בעולם מתוקן, מערכת החינוך צריכה לדאוג שהשיטה המקובלת לא תיהיה רק שיטת הוראה-למידה שכל מטרתה היא להעביר מידע, אלא לדאוג גם לחינוך התלמידים, חינוך לערכים, לכבוד לאחר.
    אולי כאשר המורים, כולל אותך מורה יקר, יתחילו להסתכל לתלמידים בעיניים, כן כן ממש בעיניים ויבינו שמולם עומד אדם בדיוק כמוהם, הם ירשו לעצמם להתנצל על טעויות ולא יראו בכך בושה או חרפה.
    אולי בגישה כזו הדור הבא כבר ייראה אחרת.
    מאחלת לך שתלמד להתנצל מתוך מקום מלא כבוד לאחר ומתוך ראיתך כשווה בין שווים אפילו אם הם ילדים צעירים, אה כן, ומאחלת לך גם שתמשיך להנות מטוריי.
    ואם פגעתי בך, או בכל מורה אחר, אני מתנצלת בראש מורם ומלא גאווה!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"איייייריייי, תנשום בשביל אמא!"- סיפור לידה טבעית

מאת : אמא תום אלרון

22 בנובמבר 20104 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

לקראת הסוף התגבשה ההחלטה לעשות לידת בית, במיוחד אחרי שעשינו סיור בלניאדו, שם אמרה המיילדת בסיור, שהיא לא מודיעה אם היא מתכוונת לחתוך אלא פשוט חותכת (חתך חיץ), וזה נראה לי קצת מלחיץ…
החיפוש אחר מיילדת בית החל, ישנן סך הכל 15 מיילדות בית בישראל, ובאוגוסט כולן עמוסות / עסוקות / בחופשה. התקשרנו אחת אחת, וכל אחת היה לה סיפור משלה: זאת עמוסה, זאת לא מגיעה לתל אביב, זאת נוסעת וכו'.

טראומת (אחרי) לידה

מאת : קצת אחרת

3 בספטמבר 20126 תגובות

מתוך אחרי לידה, מחלקת יולדות, מתמודדות עם נורמות וציפיות

עכשיו, כמעט שבעה חודשים אחרי, חשבתי שאולי הגיע הזמן לכתוב את זה. לעבור על זה שוב עם עצמי, ולשתף.

אולי זה יישמע רגיש "מידי" או לא קונבנציונלי, אבל זה הסיפור שלי ורק אותו אני יכולה לספר.

הלידה בסך הכל היתה לידה ראשונה די "רגילה", לא נעימה, אבל בלי אירועים יותר מידי יוצאים דופן- מים מיקוניאלים, פיטוצין לזירוז, אנטיביוטיקה, 18 שעות צירים, אפידורל, לידה ווגינלית.

הטראומה שלי מתחילה דווקא מרגע צאת ילדתי הנפלאה והבריאה לעולם (טפו טפו). כן, גם לפני זה היו קשיים עם הצוות, התמקחות על עוצמת וכמות הפיטוצין בלילה, שתי מיילדות- השוטר הטוב והשוטר הרע, מרדים אנטיפת ומרושע, אבל כל זה זניח יחסית.

אחרי הלידה כל מה שרציתי זה רגע עם התינוקת שלי. הבטיחו לי שעה, הורידו לחצי שעה ובסוף קיבלתי 40 דקות של מגע והנקה, שהרגישו כמו חצי דקה בערך. לאחר מכן נלקחה הילדה ל"השגחה" ואני נותרתי שכובה עירומה על מיטה בחדר ריק, בלי יכולת תנועה, ובאו לתפור אותי רק כשעה וחצי אחרי זה. המקרה הזה ממצה בערך את כל המשך הסיפור שלי- משא ומתן מתמשך ביני לבין צוות בית החולים של תל השומר על רגעיי הראשונים כאם.

עוגת השוקולד הראשונה שלי כאמא

מאת : אמא

21 באפריל 20134 תגובות

מתוך אמהות ובנות, לכל אמא

אולי משהו בזה מזכיר לי גם את אמא שלי ובשל כך מאוד מרגש אותי.
מאד אהבתי את עוגות השוקולד שאמא הכינה לי
ובכל אירוע, גם כאדם בוגר,
כאשר התבקשתי או התנדבתי להביא עוגה,
הייתי מבקשת מאמא שתכין לי את העוגה הטעימה שלה.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)