הכאבים באגן הם כאבים רגשיים הקשורים ללידה שלי ?

מאת : עינת דורפן

2 בינואר 2011 | 2 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

לאחרונה הרגשתי כאבים באגן, שאומנם קל להסביר אותם מבחינה רפואית, בגלל מצבי הרפואי, אבל ככל שעבר הזמן והכאבים המשיכו, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שצפו ועלו במוחי וברוחי גם כאבים רגשיים שקשורים כנראה לאותם כאבים באגן.

כנראה שהבטן ההולכת וגדלה והכובד שמתחיל להשפיע ושעון החול, שמבלי לתקתק מזכיר לי כל הזמן את העתיד לבוא, ואת העובדה שעד היום, כמעט 3 שנים מאז הלידה הקודמת, לא באמת הקדשתי את תשומת הלב הראויה להתמודדות עם חוויות הלידה הראשונה.

אני לא ממש יודעת איך להסביר את הקשר בין הכאבים הפיסיים לכאבים הרגשיים אבל מאוד לא בא לי להתעלם, במיוחד לאור העובדה שזכיתי בתובנה על הקשר ביניהם.

היה משהו נטול קרקע באותה תקופה

גרנו אז בצפון, ליד התבור. עלינו לשם היישר מת"א עם חלום גדול להקים חווה ומבלי להיכנס לפרטים על זה, רק אציין שלא היינו בשלים להקים את החווה. פשוט כל כך רצינו כבר להקים אותה כדי שנוכל לגדל את הילדים שלנו בצורה האידיאלית ביותר שראינו בדמיוננו.

היה משהו נטול קרקע באותה תקופה בחלום היפה הזה, תרתי משמע, וכל מה שקרה בעקבות הכמיהה הגדולה שלנו, היה סחרור רגשי רוחני ופיסי, שלא ממש אפשר לי להגיע ללידה כשאני מקבלת את המציאות כפי שהיא.

הרגשתי שאני חיה בתוך מציאות וירטואלית שאנחנו מנסים לזמן כאן ועכשיו אבל בעצם הייתה טרם זמנה.

הפער בין החלום לבין ההגשמה היה עצום באותה תקופה והיה בו מידה רבה של הכחשה לעובדה שאנחנו צריכים להפוך בקרוב לקרקע יציבה לילדינו ואין זה אומר שהכול צריך לקרות מהר מהר.

נראה לי שהפרידה מעצמנו כ"פיטר פנים" נטולי זמן והתחושה שהמעבר להורות תקטע בצורה מוחלטת את כל יכולת המימוש שלנו כאנשים פרטיים, הביא אותנו לרגע הלידה די המומים.

פינטזתי על סביבה שתעזור לי להתחבר אל ההתעלות הרוחנית שחיכיתי לה

כביכול קראתי כל ספר אפשרי וידעתי מי אני ואיך אני רוצה ללדת וכבר תכננתי את הנסיעה הארוכה לבית חולים לניאדו בנתניה, שם יש חדרי לידה טבעיים מהמפנקים ביותר.

ידעתי שלא אוכל ללדת בצורה שבה פנטזתי באמת כל חיי מאז ששמעתי על כך לראשונה שזאת לידה במים. סביבה של חדר לידה טבעי עם מיילדת שמחוברת לרצון שלי לא להתחבר למוניטור ולמשככים למיניהם הייתה בחירה טובה מספיק בשבילי.

ידעתי שבסביבה כזאת אוכל להתחבר אל ההתעלות הרוחנית שכל כך חיכיתי לה ויחד עם זאת פחדתי ממנה כל חיי.

אני מאמינה באמת ובתמים בכל ליבי ומעודי שיש ביכולתי ללדת באופן טבעי ושלא רק שיש ביכולתי, אלא שיש לי הזדמנות לחוות התחזקות רוחנית, קפיצה, גדילה התעצמות והתחזקות פנימית.

הרגשתי שיש משהו בעובדה שזה קשה כל כך שאחרי שאעבור את זה, באמת אוכל להיות אימא לביאה ששומרת בגופה וברוחה על ילדיה ולא מפחדת על עצמה.

אוכל להתחבר לרוח הגבוהה שלי, לכוחות הבריאה, ואח"כ הכול יתגמד הכול יהיה קל יותר רק בגלל שעברתי את זה בכוחותיי.

החלטתי לא להתפנק ולהסתפק בשירותיו הצנועים של בית החולים הקרוב

בפועל זימנתי לעצמי כנראה קושי גדול אף יותר מהדרוש. התפתיתי לא לנסוע את כל הדרך הארוכה עד לניאדו והחלטתי להסתפק בשרותיו הצנועים של בית החולים הקרוב שהיו ממש, אבל ממש, לא ערוכים ללידות טבעיות.

באותה תקופה היה לנו טנדר שקנינו מבדואי אחד שאבא של בעלי הכיר.

נסיעה של 50 דקות בטנדר לא כזה חדש ולא כזה מפנק עד לניאדו נראתה לי כמו נצח כשאני עם צירים כל 3 דקות.

לעומת זאת, בית החולים הקרוב היה בסך הכל רבע שעה נסיעה מאיתנו והחלטתי "לא להתפנק" וללדת כמו כולם בתנאים הכי פשוטים.

מה דורש יותר התעלות מלהיות בסביבה לא מתאימה כמו שיש בבי"ח מיושן כמו זה שאליו הלכתי ?

מדובר במקום שכל כך רגילים לראות נשים יולדות בשקט כשהן שוכבות במיטה, אחרי שקיבלו משכך כזה או אחר, שהייתה לי כל הזמן הרגשה שהם לא ממש מבינים איך הגעתי לשם ומה בדיוק אני מנסה להשיג.

תמיד פחדתי להרגיש שהגוף שלי נכנס לפס ייצור ושהוא לא שייך לי

באופן עקרוני אין לי בעיה עם זה שנשים יולדות בצורה הזאת אם זה מה שהן מעדיפות, אני ממש לא שופטת או חושבת שיש דרך אחת, אבל בשבילי זאת לא הייתה אופציה.

נראה לי שבמידה רבה יותר משפחדתי מכאבי הלידה, פחדתי תמיד מלהרגיש שהגוף שלי נכנס לפס ייצור ושהוא לא שייך לי.

פחדתי מחוסר בפרטיות ומתחושה של חילול של האינטימיות שלי עם עצמי ברגע כל כך פרטי.

במהלך חיי, בכל פעם שיצא לי לבקר יולדת בבית חולים אחרי לידה, יצאתי בתחושה של זעזוע עמוק מהחלוקים, מהסטריליות, מהמסדרונות והאווירה הרפואית הקרה.

הייתי מבטיחה לעצמי שלעולם לא אגיע ללידה בבית חולים, לא ממש ידעתי מה כן אבל היה לי ברור שלא ככה.

למרות כל ההבטחות, הבאתי את עצמי בדיוק למקום שהכי הפחיד אותי. בית חולים סטנדרטי. שכנעתי את עצמי שאסתדר, שמים חמים יש בכל מקום ושהמיילדת שהכרתי בסיור המקדים מייצגת את כל הצוות ואם ככה, יהיה בסדר.

כשרק הגענו לשם, גיליתי לשמחתי הרבה שהמיילדת הראשית, זאת שעשתה לנו את הסיור המקדים בבית החולים, זאת שמאמינה כל כך בלידה טבעית, תהיה המיילדת שלי.

כל כך הרגיע אותי לדעת היא תהיה איתי, אבל אז הייתי צריכה לעבור בדיקה כזאת וכזאת ואמרו לי שהגעתי עם צוואר מחוק אבל בלי פתיחה ושיש עוד זמן עד הלידה.

מים קרים פילחו את גופי

בשלב הזה התחלתי לחוש את האווירה במקום. נתחיל מזה שהקירות לבנים כל כך והאווירה סטרילית וקרה. הרגשתי צמרמורת, לא היה לי נוח לשבת ולא מצאתי את עצמי.

לפחות מקלחת יש, חשבתי לעצמי, אבל כשנכנסתי למקלחת גיליתי שאין שם אפילו שטיחון אמבטיה להימלט אליו מהקור הנורא, טוב אפתח את המים ואתחמם וגם החדר כבר יתחמם מהאדים.

כשפתחתי את המים גיליתי שאין לי את הדבר היחיד שאמור היה לתת לי תמיכה ולהקל עלי את הכאבים הכול כך לא מוכרים בעוצמתם, המים זורמים אבל אפילו רמז לחמימות הנעימה שחיכיתי לה לא היה ומים קרים פילחו את עורי כמו סכין.

זה רק הוסיף לקור המצטבר ולתחושה המכווצת שהרגשתי מהרגע שהגענו לביה"ח.

מים חמים היו אמורים להיות משכך הכאבים היחיד בלידה הזאת אבל גם מהכיוון הזה הרגשתי קור צונן, מידי פעם היה גל של מים מעט חמימים ויחד איתו עלה בי גל של תקווה ושוב חזרו המים הקרים וכך בגלים זה המשיך.

אני זוכרת את עצמי מיואשת כשיצאתי מהמקלחת וכל מה שרציתי היה להתחמם קצת אבל בחדר שהיה קר אחרי המקלחת הקרה עם שתי מגבות פצפונות(בגודל של מגבות ידיים) שקיבלתי שאחת מהן הייתי חייבת להקריב כשטיחון כדי שלא אצטרך לדרוך על הרצפה, נשארתי עם מגבת אחת בגודל שלא עלה על חצי מטר לאורכה ולרוחבה.

קיוויתי שווי הברזל הקטנים יצליחו להחזיק את המסה הקריטית שלי

התנגבתי מהר בעודי מקללת את הרגע שבו נכנעתי לנסיעה הארוכה יותר שהייתה מביאה אותי למקום שנדמה לי עכשיו כמו גן עדן ממש.

 ייאוש כבד נחת עלי ובעודי בוכה על מר גורלי נתקפתי עוד ציר.

בדמיוני ראיתי את עצמי בחדר הלידה הטבעי בלניאדו נתלית עם הגוף על החבל שמיועד בדיוק לכך נכנעת לכוח הכבידה כשאני מנדנדת את עצמי בנעימות, אבל כאן לעזאזל אין חבל ונעימות היא הדבר הכי רחוק שאני יכולה לקשר עם המקום הזה.

הסתכלתי מסביב ומבעד לדמעות הייאוש ראיתי את ווי הברזל הקטנים שהזכירו לי את הווים שהיינו תולים עליהם את התיקים בגן והבנתי שזה הדבר היחיד שיש לי כרגע וקיוויתי בכל ליבי שהווים הקטנים האלה יצליחו להחזיק את המסה הקריטית שלי.

השענתי את אצבע המורה מכל יד על וו קטן אחד ונתליתי כשברכי נוגעות בקיר הקר ובליבי חשש די גדול שהווים הקטנים לא יעמדו בעומס ויקרסו יחד איתי כשאני ערומה.

זה אולי היה היתרון היחיד בעובדה שהמקום ישן כל כך, פעם ווים היו ווים, הווים של היום לא היו מחזיקים מעמד.

נתליתי והתנדנדתי עד שנגמר הציר וכשנגמר והתרוממתי לא יכולתי להזיז את אצבעות המורה שלי, הן פשוט לא ממש בנויות להחזיק את כל משקל הגוף שלי.

לא הייתי מאמינה שאלד במקום שהרגיש לי כמו כלא

לקח לי כמה דקות עד שהצלחתי לחזור לפוקוס כדי להתלבש ולצאת מהמקלחת "כמו חדשה" ומאותו רגע הבנתי, למקלחת אני לא חוזרת, לא רק שלא אלד במים והתינוק שלי ישחה ממני החוצה כמו דולפין, אלא שאפילו לא אוכל להתנחם בזרם מים נעימים כדי להעביר את העוצמה ההולכת ומתעצמת של הכאב.

לא משנה כמה דמיינתי את הלידה שלי לא הייתי מאמינה שאני אלד במקום שבאותם רגעים הרגיש כמו כלא.

כלא של רגשות

כלא של מחשבות ודעות ורצונות…

זה כבר לא משנה מה דמיינתי, זה כבר לא יהיה שונה, זה כבר קרה…

יותר מאוחר כשכבר הייתי אחרי זה, חשבתי לעצמי שהייתי צריכה אולי להבין שכמו שאין טעם להתנגד לכוחות הטבע, גם אין טעם להתנגד לזרימה הטבעית במקום שאיננו טבעי בבסיס שלו.

כנראה שבנסיבות כאלו צריך פשוט להניח לכל העקרונות והחלומות ופשוט לקבל את הדין ואת הזריקה בגב, לשכב ולתת לרופאים להגיד לי מה לעשות ומתי.

העקשנות שלי הגאווה שלי היו מעל הכול ושום דבר שאף אחד היה אומר לא היה מזיז אותי מדעתי.

 המשך יבוא…

** עינת דורפן מנחת בייבי יוגה לאמהות ותינוקות, מדריכת יוגה בבי"ח פסיכיאטרי, מנחת מעגלי נשים וכותבת על כל אלה ועוד…

2 תגובות ל- “הכאבים באגן הם כאבים רגשיים הקשורים ללידה שלי ?”

  1. מחכה בקוצר רוח לקרוא את ההמשך.

  2. טלי בר אור הגיב:

    גם אני מחכה להמשך!
    אני עם כאבים (עזים ומשתקים) באגן כבר שנה וארבע מאז הלידה הטרואמתית שלי (ואני לא בהיריון). ואני בטוחה שיש קשר בין שני הממדים (הרגשי והפיזי).

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

סיפור לידה של תמה

מאת : גלית

8 בפברואר 201219 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.

טראומת (אחרי) לידה

מאת : קצת אחרת

3 בספטמבר 20126 תגובות

מתוך אחרי לידה, מחלקת יולדות, מתמודדות עם נורמות וציפיות

עכשיו, כמעט שבעה חודשים אחרי, חשבתי שאולי הגיע הזמן לכתוב את זה. לעבור על זה שוב עם עצמי, ולשתף.

אולי זה יישמע רגיש "מידי" או לא קונבנציונלי, אבל זה הסיפור שלי ורק אותו אני יכולה לספר.

הלידה בסך הכל היתה לידה ראשונה די "רגילה", לא נעימה, אבל בלי אירועים יותר מידי יוצאים דופן- מים מיקוניאלים, פיטוצין לזירוז, אנטיביוטיקה, 18 שעות צירים, אפידורל, לידה ווגינלית.

הטראומה שלי מתחילה דווקא מרגע צאת ילדתי הנפלאה והבריאה לעולם (טפו טפו). כן, גם לפני זה היו קשיים עם הצוות, התמקחות על עוצמת וכמות הפיטוצין בלילה, שתי מיילדות- השוטר הטוב והשוטר הרע, מרדים אנטיפת ומרושע, אבל כל זה זניח יחסית.

אחרי הלידה כל מה שרציתי זה רגע עם התינוקת שלי. הבטיחו לי שעה, הורידו לחצי שעה ובסוף קיבלתי 40 דקות של מגע והנקה, שהרגישו כמו חצי דקה בערך. לאחר מכן נלקחה הילדה ל"השגחה" ואני נותרתי שכובה עירומה על מיטה בחדר ריק, בלי יכולת תנועה, ובאו לתפור אותי רק כשעה וחצי אחרי זה. המקרה הזה ממצה בערך את כל המשך הסיפור שלי- משא ומתן מתמשך ביני לבין צוות בית החולים של תל השומר על רגעיי הראשונים כאם.

למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי לידה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בספטמבר 201015 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

העצה המרכזית לתקופה שאחרי הלידה היא – "תדאגי לעזרה ! המון עזרה !!" העצה הזו נשמעת הגיונית והכרחית נוכח הקשיים והאתגרים הרבים שאמהות פוגשות בתקופה שאחרי הלידה, ועם זאת – רבות מאיתנו מוצאות את עצמנו ללא עזרה משמעותית וקורסות (או כמעט) עם המטלות הרבות וההסתגלות למציאות החדשה.

העניין הוא, שמבחינה קוגניטיבית, יש לרובנו הסכמה שבאמת "אם הייתי מבקשת עזרה, אז היה לי הרבה יותר קל/טוב עכשיו" ובכל זאת- אנחנו לא מבקשות או שמסרבות לעזרה שמוצעת. אנחנו לא מבקשות עזרה גם כשאנחנו ממש רוצות וצריכות אותה.