למה אני לא אמא אדמה ??

מאת : לימור לוי אוסמי

30 בינואר 2011 | 5 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, רגשות אשם אחרי לידה

אני זוכרת בבירור שיחה על כוס קפה עם אמא שלי, כשניסיתי להסביר לה מה הרגשתי בדיעבד בתקופה שאחרי הלידה. היה לי קשה להודות בזה, אבל סיפרתי לה בכנות שהרגשתי אחרי הלידה שאני לא אמא מספיק טובה, שאני לא מתמסרת לאמהות, שאני לא מספיק סובלנית, מכילה ואוהבת ושאני מתקשה לוותר על עצמי למען אייל. הודיתי בפניה שבאמת הרגשתי באותה תקופה אחרי הלידה שאני מאוכזבת מעצמי, בעיקר על זה שאני לא אמא טוטאלית שמקדישה את כולה לבנה באהבה גמורה, תוך שימת צרכיה בצד לרגע.

 באותו זמן של שיחת כוס הקפה הזו, הייתי סטודנטית לתואר שני בלימודי מגדר ( בשמו המוכר: “לימודי נשים”), כבר אז התעניינתי בכל הקשור לאמהוּת וצברתי כמה השקפות ודעות פמיניסטיות די מוצקות.

 אמא שלי, בהיכרותה אותי, התפלאה לשמוע ממני את מה שהרגשתי ואמרה: “את ? לימור ? אני לא מאמינה שאני שומעת אותך אומרת את הדברים האלו. למה הרגשת שאת צריכה או אמורה לבטל את עצמך באמהוּת ? איך חשבת שאת אמורה להיות ? זה נשמע לי כמו משהו שאמהות בדור שלך לא צריכות להרגיש, עם כל הקידמה והשינוי ” ושוב ושוב חזרה והוסיפה :”אני לא מאמינה שאת אומרת את זה, כל כך לא מתאים לך”.

 אני זוכרת שבזמנו קצת נפגעתי מדבריה, הרגשתי שיש לי איזו שריטה פנימית עמוקה. דבריה הדהדו לי במקום שהיה עבורי הכי לא ברור בעצמי. איך זה שקיים בי הפער הזה בין מה שאני מבינה, יודעת ומאמינה על אמהות ועל בחירות אימהיות וטובתן של הנשים, לבין מה שאני מרגישה בפנים, בלב ?

הרגשתי שיש בי מעין שני קולות, שתי ישויות נפרדות בעצמי: הראש והלב.

הראש כמו אמר לי: “לימור יקרה ואהובה, את אישה עצמאית שיש לה רצונות וחיים משל עצמה, למה שתיהני מלטפל מתינוק שדורש את תשומת ליבך המלאה ומלהתעסק כל כך הרבה שעות ביממה במשימות משעממות ומשמימות עבורך ? מותר לך להרגיש שזה ממש לא בשבילך הדבר הזה. את אמא טובה כפי שאת, את לא אמורה ולא צריכה לוותר על עצמך. באמת, היית בכלל רוצה לוותר על עצמך ? זה כאילו שהיית רוצה לא להיות את. את אמא בדרך שלך, יש המון סוגים ובחירות של אמהות, נסי לקבל את הדרך שלך ולכבד אותה”.

הקול הזה של הראש נשמע לי מאוד הגיוני. זה נשמע לי שהוא ‘אני’ ושהקול הזה מאוד מתאים לי ומאפיין אותי, אבל לצידו הרגשתי כל הזמן גם את הקול של הלב, שממש לא היה מרוצה ואמר: “משהו חסר בך, למה את לא מרגישה אחרת ? אמא טובה היא אמא אדמה, מכילה, מתמסרת כולה לאמהות, נהנית מהאמהות ומצליחה לשים את עצמה בצד לטובת הילדים. את צריכה לעבוד על עצמך כדי להרגיש אחרת”.

הסתובבתי כך תקופה ארוכה, עם שני הקולות המפוצלים האלה ופשוט לא הצלחתי להבין את עצמי. איך יש בי את הניתוק הזה בין שני הקולות האלו ?איזה קול צודק ? הקול הראשון או הקול השני ? על איזה קול אני צריכה להתגבר ולהשתיק ? עם איזה קול אני צריכה ללכת ?

בתקופה הזו כבר התחלתי להנחות קבוצות לנשים אחרי לידה והניתוק הזה הרגיש לי לא בנוח באופן מיוחד. הרגשתי שאני עובדת עם נשים, מלווה אותן, מחבקת אותן, אומרת להן דברים שאני מאמינה בהם, אבל אצלי, אותו עניין שאנחנו מדברות עליו עדיין לא פתור. הרגשתי שזה לא עוזר לי לשמוע את מה שאני משמיעה להן, כי אצלי, עדיין יש קול שמתעקש לדבר אחרת.

… אוחח… כמה שהקול הזה עיצבן אותי… והמשפט הזה של אמא שלי, כל הזמן המשיך להדהד בתוכי: “אני לא מאמינה שאת מרגישה ככה, זה לא מתאים לך”. למה הקול הזה לא יכול להיעלם לעזאזל ?

מכיוון שהרגשתי שהעבודה עם נשים חשובה לי ומעניינת אותי, הרגשתי שאני חייבת להבין מה קורה פה, אחרת, לא נראה לי שהייתי מתעסקת בזה בכלל. הייתי מתייחסת לזה כאל עוד סיבוך אחד מני כמה שקיימים אצלי. לא חייבים להבין הכל. אבל את זה הרגשתי שאני חייבת להבין. הרגשתי שאני לא יכולה לעבוד בצורה שהיא לא אותנטית מספיק עבורי וזה היה הדרייב בשבילי להתחיל בתהליך.

כשהתחלתי בתהליך אישי וביטאתי את הקול שקראתי לו ה”לב”, הבנתי שהוא בכלל לא מייצג עבורי את הלב, את הרגש, אלא את הביקורת, את הקול הזה שיש לו מה להגיד על הבחירות שלי ועל מי שאני. את יודעת, הקול הזה שעושה “נו, נו, נו”.

כשבחרתי לדבר את הקול הזה בקול רם, להתחבר אליו ולהרגיש אותו, זה היה אחד הדברים המשמעותיים בחיי. הבנתי שעד אותו זמן לא ממש שמעתי את הקול הזה, כי לא היה לי נעים לשמוע אותו. כשהייתי עם הקול הזה והעזתי לבטא אותו, זה היה מהמם בעוצמתו.

הייתי בהלם מטלטל גמור להבין שהקול הזה שאני מבטאת (ביטאתי ונסחפתי עד הסוף..) שוכן בתוכי והוא חלק ממני. לא האמנתי שאני זו שמבטאת ומשמיעה את הדעות האלו, שבשבילי, הן דעות קדמוניות ומסורתיות, שלא הרגשתי שאני מזדהה איתן. פתאום הבנתי שהדבר הזה הוא חלק ממני. אמאל’ה, הוא קיים בתוכי !

קיים בתוכי  חלק שחושב שאמא טובה היא אמא אדמה שמבטלת את עצמה לחלוטין לטובת ילדיה, שמדמיין מין נערת פרחים שנהנית מהטיפול בתינוק ומנשנשת אותו כל הזמן, שלא מתלוננת לרגע בגלל שהיא מבינה שאוצר חייה בין ידיה, שקמה בשלווה, ברוגע ובהבנה בלילה מתוך הבנה שזה מה שהתינוק צריך עכשיו וזה בסדר גמור. בדמיוני אמא טובה היא אמא שלא צריכה עזרה בכלל ומסתדרת לבד, אמא שזה בסדר מבחינתה שבן זוגה ימשיך בשיגרת חייו כי היא ממש נהנית בינתיים וזה ממש לא מפריע לה שהוא חוזר מאוחר הביתה, אמא שלא מתלוננת לבן זוגה למה הוא לא נמצא מספיק ולא עוזר מספיק ולא מבין מספיק ובכלל, אמא שמרגישה שהיא מגשימה את עצמה ואת חייה באמהוּת, שחוץ מהילדים היא לא צריכה דבר בחייה מרוב ההנאה שהם מספקים לה.

 נאנחת קשות.

 אפילו לכתוב את זה לא קל לי. לא קל לי לכתוב ולהבין שיש בי חלק שחושב ומרגיש את כל הדברים האלו. אני חושבת שאפילו עצוב לי במידה מסוימת לכתוב את זה. אבל היום אני יודעת לדבר את הקול הזה בלי לפחד. זה הקול (חייבת לציין, לצערי..) שגדלתי עליו, שקראתי עליו, שחשבתי עליו וכן, הוא חלק ממני. עדיין.

 רק עכשיו כשאני כותבת, אני מבינה עד כמה הקול הזה כבר לא משמעותי בחיי יותר. אולי הוא היה צריך להגיד את דבריו ולהזהיר אותי מכל מיני דברים שהרגיש שמסוכנים לי ולמשפחתי ועכשיו הוא יושב לו בשקט. רק עכשיו אני שמה לב שכבר תקופה ארוכה שבאמת לא שמעתי אותו. נחמד הגילוי הזה. גם עולה המחשבה שזה בעצם גם לא כזה מפריע לי אם הוא יבחר לבוא לבקר שוב. הפעם אני יודעת איך לארח אותו.

פורסם לראשונה באתר סלונה כאן.

עוד אמהות כותבות על  סוגיית ה'אמא המספיק טובה':

אמא הכי טובה.. שאני יכולה / אפרת דבוש נאור

למה לא מספיק להיות "רק" אמא / שירה דרוקר

בהיאבקות על ההנקה יש אלמנט של גאוותנות / יוליה

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

5 תגובות ל- “למה אני לא אמא אדמה ??”

  1. אחת וזהו הגיב:

    הפוסט שלך מעורר השראה בשבילי. האומץ והנכונות לא להדחיק את הקולות הלא נעימים האלו, אלא להעיז להקשיב להם, בלי לדעת מראש מה יקרה. לא להשתיק אותם, לענות להם מ'הראש' או לבטל אותם, אלא דווקא לתת להם מקום להשמיע את עצמם. ואז לראות – או שהם יאבדו מהכוח המאגי שלהם עלינו, כמו שקרה לך כאן, או שיתבהר החיבור שלנו אליהם ולמה הם עדיין כאן, או גם וגם….
    אני מאוד מתחברת לזה.
    תודה!

  2. לא אמא אדמה הגיב:

    עלו לי דמעות בעיניים
    אולי כי גם בי קיים החלק הזה, הקול הזה…
    לך היה האומץ לתת לו מקום, לי עדיין אין
    אני עדיין מרגישה אמא פחות טובה כי אני מאוד רוצה לצאת לעבוד, כי אני מרגישה מחנק בתוך הבית, כי אני רוצה קריירה ויש לי שאיפות שברור לי שינגסו בזמן עם המשפחה.
    אני לא יכולה להשקיע את עצמי לחלוטין באימהות ולסובב את חיי סביב צרכיה, כי יש גם אותי, בניתי את עצמי (ועדיין ממשיכה) כבר 30 שנה, זה לא פרויקט שאני רוצה לזנוח…
    אני מדחיקה את ההתמודדות ומספרת לעצמי שלצאת לעבוד זה לא רק בשבילי, זה גם בשבילה, זה משהו שאני חייבת לה כי אני רוצה שהיא תראה שאמהות זה לא לוותר על החלומות.
    אבל בשקט בשקט שם מאחורה, ממלמל הקול הזה שעליו את מספרת, ואני את אוזניי אוטמת – כי אני לא יודעת איך לאמץ אותו ולקבל אותו.
    אני מפחדת ממנו.

    • איך אני שמחה שכתבת,
      כל כך מבינה את הפחד הזה לבטא את הקול הזה ובכלל לשקול לאמץ אותו. זה יכול להית נורא מפחיד לשקול לבטא את המקום הזה !
      אפשר לשמוע גם את המקום הזה שמפחד לבטא את המקום הזה ולראות שהוא כאן, איתך עכשיו.
      עבורי עזר מאוד לעבור תהליך אישי עם מישהי צעד אחרי צעד. זה היה מאוד משמעותי עבורי ומקווה שבקרוב אהיה עבור אמהות אחרות בתהליך הזה (בלמידה עכשיו..)

  3. אנונימא הגיב:

    אני קוראת את מה שכתבת, וחושבת לי – בתקופה שאת כתבת את הפוסט הזה, אני הייתי בדיוק על סף כניסה להריון 🙂
    ועכשיו, חווה בדיוק את הדברים עליהם את כותבת. למעשה – מאז שילדתי נולדה. אין שקט, אין איזון, יש כל הזמן את המאבק הזה בין 2 החלקים המרכזיים, ועוד כמה חלקי-משנה בתוכי שמוסיפים ל"סלט" של הקולות.
    מודה, קשה לי להתחבר לקול אחד בלבד, לתת לו להתבטא עד תום, ואולי זה מה שיכול לעזור לשחרר את הפלונטר שמרגישה שאני אחוזה בו כבר כמה שנים…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כבוד לתחושות מוקדמות – חלק א'

מאת : ורד ל

20 ביולי 20112 תגובות

מתוך הריון

ההריון הזה התחיל אחרת.

אז נכון, כל הריון הוא אחר, ואני שונה בכל פעם, והסביבה היא אחרת ובלה, בלה, בלה.

ובכל זאת, משהו בתחושה שלי היה שונה.

לקח לי כמה ימים עד שהעזתי לחשוב שאולי יש פה משהו, כי כל סימן תמיד יכול להתפרש כהריון, אז קצת קשה לעקוב אחרי דברים אם הם לא "נשארים" או "מתפתחים".

ואז הופיעו קצת הפרשות ומעין תחושה עמומה בבטן, קצת כואב כזה, אבל לא ממש. לא בדיוק. לא ברור מספיק.

דיכאון אחרי לידה – הגישה המסורתית

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בספטמבר 20104 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

עד לפני כמה שנים רובנו לא ידענו מה זה בכלל דיכאון אחרי לידה ומי מאיתנו ששמעה על דיכאון אחרי לידה ידעה להגיד שזו מין מחלה או תופעה שמאפיינת ממש מעט אמהות אחרי הלידה. הייתה בנו איזו ידיעה עמומה לגבי האפיונים והמשמעויות של דיכאון אחרי לידה ובעיקר תחושה שזו תופעה או מחלה ממש נדירה.

'אשת חיל'- ליהיא לפיד. כל זה קרה גם לי !! הצילו !!

מאת : תום אלרום

8 במרץ 201110 תגובות

מתוך אחרי לידה, ספרים לאמהות

המסע שהגיבורה עוברת בין דפי הספר מלמד אותה לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה (כמה אמהי מצידינו לעשות את זה… איך זה שהילד נקי ומצוחצח ואנחנו מלאות כתמי פליטה ?). היא מנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה. הנסיכה הופכת לאט למלכה