האם זה שאני רוצה אפידורל אומר שגם אקבל?

מאת : mother cat

12 בפברואר 2011 | 2 תגובות

בשיעור ששרי לימדה על תנוחות, נשימות וכו', טענתי שאני מקשיבה רק ליתר ביטחון, כי לעולם אי אפשר לדעת מה יקרה...

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

באיחור קל, כשרוני כבר התחיל ללכת לתינוקיה ועוד שבוע אני חוזרת לעבוד, סופסוף יש לי זמן לכתוב (ואולי גם להפנים) את חוויות לידתו של החתלתול שלי.

קצת רקע לפני שנתחיל בסיפור הלידה עצמו- אני רוצה אפידורל. מהר. הרבה.

כבר מתחילת ההריון היה issue סביב גיל ההריון ו/או גודל העובר.

בשני האולטראסאונדים הראשונים נראה שהעובר קטן בשבוע עד 10 ימים מגיל ההריון המחושב, אבל גיל ההריון לא תוקן. בסקירת המערכות המאוחרת נראה היה שהעובר קטן מאד יחסית לגיל ההריון וכי יש התרחבות בקשת אבי העורקים. כאן התחילה סגה של בדיקות רבות – שתי בדיקות אקו לב עובר (שהראו שאכן יש התרחבות של קשת אבי העורקים, אך תפקוד הלב והזרימה בעורקים תקינים. הומלץ על אקו לב מיד לאחר לידת התינוק) ומעקב גדילה שכלל אולטראסאונד כל שבוע-שבועיים.

המסקנות לא היו חד משמעיות – העובר נראה קטן, אך זרימות השיליה היו תקינות והרופאים לא נראו מוטרדים. בהערכת משקל בתחילת דצמבר העובר הוערך ב- 2.200 ק"ג.

התל"מ היה 5 לינואר, אך הייתי משוכנעת שיש טעות ובעצם התל"מ צריך להיות כשבועיים יותר מאוחר. חוץ מזה הייתי משוכנעת שאני אמשוך עד שבוע 42 ולכן אין מצב שאני יולדת לפני סוף ינואר.

קורס הכנה ללידה התחלתי מאוחר מהמומלץ (בהיותי שאננה שאני יולדת רק בסוף ינואר…) אצל שרי באמא אדמה. בקורס השתתפו 4 זוגות – 3 זוגות שרצו לידה טבעית, ואני, שרציתי אפידורל. הרבה. מהר. שהמרדים יחכה לי כבר בחניה. בעצם, אני גרה קרוב לתל-השומר – אפשר שהמרדים כבר יבוא אלי הביתה ?

בשיעור ששרי לימדה על תנוחות, נשימות וכו', טענתי שאני מקשיבה רק ליתר ביטחון, כי לעולם אי אפשר לדעת מה יקרה… אבל אני הרי מקבלת אפידורל בשניה שאני מגיעה לבית-החולים. בהיותי פחדנית גדולה מכל דבר כואב, ובעיקר ממחטים, הבעיה היחידה היתה שלא ידעתי אם לפחד יותר מהלידה עצמה או מהאפידורל והעירוי….

וכך נגמר לו הקורס, ורשימת הדברים שרציתי לעשות לפני הלידה החלה להתהוות – קניתי עלי פטל (הספקתי לשתות 2 כוסות ממנו), קניתי שמן לעיסוי פירנאום והדפסתי לבעלי הוראות (כן, כן – שבוע הבא נתחיל!), עשיתי רשימה של צלמות הריון שמצאו חן בעיני והתכוונתי להתקשר לקבוע עם אחת מהן (עד דצמבר הבטן היתה קטנה מדי בשביל להצטלם), התכוונתי לקבוע תור לקוסמטיקאית להוריד שערות…. הרבה התכוונתי…

סיפור הלידה עצמו

שבת, 19 בדצמבר,

04:00 לפנות בוקר – כמו בכל בוקר אחר, אני מתעוררת והולכת לעשות פיפי ומגלה שתחתוני רטובות. טוב נו, הייתי מתה לפיפי. כנראה ברח לי קצת. החלפתי תחתונים וחזרתי לישון. חצי שעה אחרי זה אני מתעוררת שוב והולכת לעשות פיפי. שוב התחתונים רטובות. הממממ. מחליפה שוב וחוזרת לישון. חצי שעה אחרי זה ושוב התחתונים רטובות. זה כבר ממש מעניין. או קיי – אומרים שצריך להריח את זה ואם יש ריח של זרע זה מי שפיר. מסניפה את התחתונים – לא מריח כמו זרע וגם לא מריח כמו פיפי – אין ריח בכלל. מה זה אומר ? מחליפה תחתונים וחוזרת לישון.

 06:00 בבוקר – בעלי מתעורר מכל התנועה הרבה החדר ושואל מה קרה. אני מסבירה לו. הוא אומר שאם יש לזה ריח של זרע זה מי שפיר – אני מזמינה אותו לרחרח את ערימת התחתונים הרטובות בסל הכביסה כי אני לא מריחה כלום. הוא הולך בבטחון להריח, אך נאלץ להודות שגם הוא לא מריח כלום. חוזרים לישון.

הבוקר מתגלגל לאיטו, וכבר די ברור שזו התחלה של ירידת מים. מה עושים ? בעלי משוכנע שלא צריך לעשות כלום בינתיים – אולי אני טועה ? אולי זה יפסק ? וגם אם לא – אם נגיע עכשיו לבית-חולים רק ירצו לתת לי זירוז ואז תהיה לי לידה קשה מאד. הוזמנו לארוחת צהריים אצל הוריי – מחליטים להמשיך בתוכניות כרגיל. אני מתלבשת, ומגלה שנרטבו לי הטייץ. מחליפה בגדים. שוב רטובה. טוב, בפעם השלישית אני כבר חכמה מספיק לשים קודם פה. מצליחים לצאת מהבית באיחור של כשעה.

מגיעים להוריי. אני אומרת לאמא שלי שיש לי תירוץ טוב לאיחור ולוחשת לה I think my water’s breaking… אם אמא שלי נלחצה – היא הצליחה לא להראות זאת. מעבירים אחר-צהריים נחמד.

בסביבות 17:00 אני מתחילה ללחוץ על בעלי שנלך. הוא מתקשר לאמו שתבוא לשמור על הילדים (יש לו שניים מנשואים קודמים). מגיעים הביתה. בעלי מנסה לשכנע אותי להכין תיק לבית חולים. אני נזכרת במצגת החשובה שעבדתי עליה כל שבוע שעבר ונמצאת רק על המחשב שלי. אני מדליקה את הלפטופ ושולחת את המצגת לבוסית שלי. חמותי מגיעה וחושבת שאני פסיכית  – מה פתאום עכשיו עבודה ? יאללה – תארזי כבר תיק. מנסה לחשוב מה אני צריכה לקחת. שולפת במהירות כמה דיסקים נבחרים. מזל שקראתי הרבה רשימות אריזה בפורום ואני יודעת פחות או יותר מה צריך לקחת.

19:00 – מגיעים לתל-השומר. מוסרת פרטים בקבלה. נשלחת לעשות בדיקת שתן. מחכים. כעבור כשעה קוראים לי ומכניסים אותי לחדר לידה טבעית – חסרים להם חדרי קבלה אז הם משתמשים בחדרים האלה לקבלה. המיילדת מחברת אותי למוניטור. מגיע רופא ומקשיב לסיפור. מציץ לי בין הרגליים עם מנורה מיוחדת וקובע שאכן זו ירידת מים. קורא את תיק ההריון. הולך. חוזר. מתחיל לדבר – חיכיתם המון זמן להגיע לבית-החולים ויש כבר ירידת מים של המון שעות. יש סיכון לזיהום. ממליץ על זירוז ועירוי עם אנטיביוטיקה.

בעלי מסרב – "לידה עם פיטוצין זה מאד כואב", הוא אומר, "אני לא רוצה שהיא תסבול כל-כך". הרופא מנסה לשכנע ומבטיח שהם מאד ליברליים עם אפידורל בתל-השומר. בעלי ממשיך להתעקש. הרופא ממשיך להתעקש גם כן ומסביר שתפקידו כרופא לדאוג לתוצאה – תינוק בריא ואמא בריאה, החוויה והתהליך פחות מעניינים אותו. לפחות הוא כנה.

לבסוף הוא אומר "טוב, אני שולף את נשק יום הדין. התינוק שלכם מאד קטן. לידה זה דבר טראומטי לכל תינוק. לתינוק כזה קטן עם סיכון של בעיה בלב וסיכון של זיהום בעקבות ירידת המים הארוכה זה יכול להיות יותר מדי. אתם מסכנים את התינוק שלכם". בעלי עדיין מתעקש – אנחנו רוצים עדיין לחכות – עוד שעה לראות אם משהו יתפתח. הרופא אומר שהוא לא מאמין שמשהו יתפתח אחרי שכל היום לא התפתח, אבל עוד שעה לפה או לשם זה לא משנה, אז שנחכה שעה.

בעלי שם דיסק ואני רוצה להחליף בגדים – לא נוח לי. המיילדת מגיעה ומודיעה שכיוון שאנחנו לא מתחילים לידה, היא צריכה את החדר ושנחכה במסדרון.

עמוס שם. חברת האנשים האחרים לא נעימה לי. אני מוצאת פינה שקטה ומתישבת על הריצפה. השומר נחרד והולך לצעוק על משפחות היולדות האחרות שיפנו לי מקום על ספסל. אני מתעקשת להשאר הרחק מיתר האנשים. מישהו מביא לי מגבת לשבת עליה, ותוך דקות המגבת רטובה. שומר נוסף עובר ונחרד לראות אותי על הריצפה.

הוא נעלם לכיוון חדרי הלידה הטבעית וחוזר כעבור דקה עם כדור פיזיו – אני יושבת על כדור הפיזיו במזדרון ומרגישה אומללה. כלום לא קורה. מדי פעם נהיה לי לא נוח ואני צריכה לקום מהכדור. הזמן עובר. יותר משעה. הרופא והמיילדות מתעלמים מאיתנו למרות שציפיתי שמיד בתום השעה יופיע לי רופא עם מזרק פיטוצין ענק ביד ויודיע לי ש- time’s up. אני מתחילה לשים לב שה"לא נוח לי" כבר ממש כואב, ושזה קורה כל כמה דקות. אני מנסה לתזמן – נראה כמו כל 6 דקות. צירים ? 

ההמשך- בפוסט הבא.

** לקריאת סיפורי לידה  ו סיפורי לידה טבעית נוספים.

2 תגובות ל- “האם זה שאני רוצה אפידורל אומר שגם אקבל?”

  1. רונית הגיב:

    בדרך כלל אני לא כזו, אבל משהו בסיפור ובכתיבה גורם לי להגיד…

    ל-י-מ-ו-ר!!!! תפרסמי כבר את החלק הבא!!! (או שתשלחי לי אותו למייל, אני ממש רוצה לדעת איך הלידה התפתחה)

  2. 🙂
    איך נראה לך שהיא התפתחה ?

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"סימנים של אוכל לפני בדיקת ההריון (הבטא)"- טיפולי הפריון שלי

מאת : רינה רונן

18 באוקטובר 20126 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

לרוב מטופלות הפריון, אחד הדברים הכי קשים בטיפול הוא 12 הימים שמחכים עם בטן מלאה (תרתי משמע) לבצע את בדיקת הבטא (בדיקת הריון) ולקוות שהפעם יש הריון.

ב-12 יום האלו אין מעקבים, אין זריקות, יש קיר טיפוס, אכילת ציפורניים ומריטת שיער (של הראש).

הכאבים באגן הם כאבים רגשיים הקשורים ללידה שלי ?

מאת : עינת דורפן

2 בינואר 20112 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

לאחרונה הרגשתי כאבים באגן, שאומנם קל להסביר אותם מבחינה רפואית, בגלל מצבי הרפואי, אבל ככל שעבר הזמן והכאבים המשיכו, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שצפו ועלו במוחי וברוחי גם כאבים רגשיים שקשורים כנראה לאותם כאבים באגן.

כנראה שהבטן ההולכת וגדלה והכובד שמתחיל להשפיע ושעון החול, שמבלי לתקתק מזכיר לי כל הזמן את העתיד לבוא, ואת העובדה שעד היום, כמעט 3 שנים מאז הלידה הקודמת, לא באמת הקדשתי את תשומת הלב הראויה להתמודדות עם חוויות הלידה הראשונה.

בריתה. למה אנחנו צריכים את זה?

מאת : אבא בתול

13 במרץ 20119 תגובות

מתוך אחרי לידה

אם חושבים על זה לעומק, עצם המושג בריתה, מראה שלאירוע אין מקום משל עצמו ועל כן הוא נאלץ לחסות תחת המונח הגברי ברית עם הנטייה לנקבה. המילה שבה משתמשים לאחרונה היא, "זבד הבת", מה שנשמע יותר כמו "זיבת הבת", מחלת מין שלא קשורה כל כך למאורע אך בהחלט נותנת את התחושה בה מתייחסת החברה לאירוע.

משום שמעולם לא הייתי באירוע המציין הולדתה של בת (וזאת לעומת עשרות בריתות)