לידה, דיכאון ולידה מחדש . חלק ב'

מאת : אפרת דבוש נאור

17 במאי 2011 | 13 תגובות

יש לי אישור!!! אני לא סתם מתוסבכת ולא מרפה, אני לא סתם אמא ממש לא מוצלחת, אני בדיכאון לאחר לידה. היה זה גילוי נפלא, מרגש ומשמח

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

לחלק א'- סיפור הלידה

אני אוחזת בו, מביטה בו ארוכות, זה באמת הבן שלי? פתאום לא ברור לי מה אני מרגישה, כל מה שקרה עד עכשיו הוביל לרגע השיא הזה ופתאום לא ברור לי מה אני מרגישה. ריקנות?

לא נותרתי עם התחושה הריקה לשנייה נוספת. מיד שטף אותי רגש עצום של אשמה, צורך לגונן ולפצות. דאגה.

"מעכשיו יהיה בסדר",  אני אומרת, "אמא אתך, בני שלי, יקירי".

נכנסתי לביתי אישה אחרת ממה שיצאתי ממנו

ארבעת הימים שהעברתי בבית החולים לא היו פשוטים. רציתי ביות מלא ולא הייתי מסוגלת, רציתי להניק וגופי לא נשמע לי ולא יצר מספיק חלב ובני סבל מצהבת ילודים ונלקח ממני פעמיים לפרקי זמן של 10 שעות לחימום תחת אור. הוא שוכב עירום, עיניו מכוסות ואני לידו רוב הזמן, למורת רוחן של אחיות התינוקייה, אוחזת בידו הקטנטנה ומספרת לו שאני שם.

אחרי 4 ימים שבתי לביתי. כשעברתי את סף הדלת והסל קל בידי חשתי הקלה עצומה אבל הכל היה שונה. נכנסתי לביתי אישה אחרת ממה שיצאתי ממנו והשינוי שהיה, לא היה לטובה.

פתאום, אני מוצאת עצמי בחיים חדשים. נאבקת ומניקה, לא ישנה, לא מבינה את בני ואת צרכיו, חרדה ומבולבלת. לא היה שם מקום, זמן או מרחב להיזכר במי שאני, בכוחות שלי, בביטחון שלי ובידע שיש לי.

עברו עוד 4 ימים, ברית מילה, עשרות אנשים בביתי, שרים, שמחים, אוכלים, חוגגים ולוקחים ממני את בני לטקס שנראה לי ברברי וקשה באופן בלתי נסבל לכל אם. אני מפקידה אותו בידי אישי, מסתגרת בחדרי ואומרת, "תודיעו לי שזה נגמר". זה נגמר, הכל עובר והחיים נמשכים.

במשך תקופה ארוכה לא חוויתי כל שמחה או אהבה באמהות שלי

ואז מגיעה השגרה, הביקורים פוחתים, בעלי פחות או יותר חוזר לעבודה, הורי וחבריי חוזרים לחייהם שלהם ואני בחיי החדשים. מצד אחד, הוקל לי להיות לבדי, חשתי בצורך עז להתכנסות פנימה ולשקט, שיפסיקו לרגע להתערב לי בחיי, שאולי אוכל להשיב לי את עצמי בחזרה.

מצד שני, חשתי כה בודדה, עייפה וזקוקה לתמיכה, בני היקר והאהוב לא הקל על חיי גם כתינוק ובכה כל הזמן, התקשה בהנקה וסבל מאוד מגזים ואח"כ משיניים ולא ישן יותר משעה רצוף בשנת חייו הראשונה (ולרוב גם אני).

במשך תקופה ארוכה, ארוכה מנשוא, לא חוויתי כל שמחה או אהבה באמהוּת שלי, משהו מת בי, במקום בו היה פעם הלב שלי נשאר חלל שהתמלא בפחד, כעס, אשמה, הלם, בדידות, דאגה, בלבול וחרדה.

חייתי את חיי מתוך הזיכרון שלי את עצמי, הייתי אם טובה, התנהגתי בדיוק כמו שציפיתי מעצמי, אבל הכל היה מאולץ וקשה כל כך, עצוב, חנוק ובודד ולא משנה כמה עמוק חיפשתי לא מצאתי אותי.

חוויתי דיכאון לאחר לידה או משבר זהות או פוסט טראומה זה לא ממש משנה מה השם, לא מיד הבנתי, לא היה שם איש שיראה אותי ויגיד לי מה זה. ההיפך, הקולות שנשמעו סביבי סיפרו לי שככה זה, שזה קשה לכולן ושזה לגיטימי.

ידעתי בתוכי שאין במה שאני חווה שום דבר לגיטימי והחוסר לגיטימציה רק העמיק את התחושה של היותי לא מובנת ואת התחושה שאני בודדה.

פתאום אני נתמכת

לפני הלידה טיפלתי, ליוויתי תהליכים ותמכתי בנשים בגוף וגם בנפש, עיסוק זה מילא את חיי בתחושת סיפוק ומשמעות. אהבתי ואני אוהבת אותו אהבה גדולה, עבדתי עד הרגע האחרון ויצאתי לחופשת לידה כשאני נפרדת לזמן קצר מקליניקה משגשגת, כל כך רציתי לחזור לעבוד אבל הרגשתי כל כך ריקה שפשוט לא היה לי מה לתת. כיצד אוכל להושיט יד למישהי כשאני עצמי במצוקה כה גדולה? זה לא קרה.

לפני הלידה הייתי שותפה מלאה בכלכלת הבית ויכולתי לפרנס הייתה לי חשובה מאוד, פתאום אני נתמכת, פתאום הנטל כולו נופל על אישי הנפלא ואני הלכתי והצטמצמתי, הלכתי ונעלמתי.

עד שיום אחד, 7 חודשים אחרי הלידה, שהחיים של כל הסובבים חזרו למסלולם ואפילו בני כבר הפך נוח יותר פתאום הייתה שם הבנה. פתאום ראיתי אותי, את הסבל והקושי שלי, הייתי זקוקה לשם נואשות. דיכאון אחרי לידה?

יש לי אישור ! אני בדיכאון אחרי לידה ! 

שלפתי את הdsm מהמדף, קראתי וסימנתי v על לפחות 10 מהתסמינים, יש לי אישור!!! אני לא סתם מתוסבכת ולא מרפה, אני לא סתם אמא ממש לא מוצלחת, אני בדיכאון לאחר לידה. היה זה גילוי נפלא, מרגש ומשמח.

בהדרגה התחלתי לשתף, להסביר, לספר למשפחתי ולחבריי, נשמתי עמוק לתוך המקום שצריך להיות חזק ובשליטה והתחלתי לבקש תמיכה.

הבנתי שנדרשת הרבה אהבה וחמלה עצמית, שעליי להתחיל לקבל את עצמי ולסלוח לעצמי ושאני לא חייבת לעשות זאת לבד. פניתי לקבלת עזרה מקצועית.

המטרה הראשונה הייתה לאסוף את עצמי בחזרה, הרגשתי שהתפרקתי. כל מה שהייתי כבר לא היה, אספתי את החתיכות שהיו אני וניסיתי להרכיב בחזרה. לא לתמיד, רק לזמן מה, שאוכל לרגע לשמוח ולצחוק, להרפות ולישון, לנשום וגם קצת לאהוב.

הצלחתי, חזרתי תוך זמן קצר לתפקוד מרשים ללא הצפות רגשיות, חזרתי לעשייה.

אחרי שחזרתי לתחושת שליטה יחסית בחיי והתחזקתי מעט התחלתי לעשות עבודת עומק, להבין מה קרה, מה בי נשבר ולמה, להבין עד הסוף את הסיפור הפנימי ולהרפות ממנו.

חזרתי לחיי, חזרתי להיות אישה ואשת איש וחזרתי לפרנס

היה לי מקום בו יכולתי לגעת בכאב שלי, ברגשותיי הסוערים להיות באבל על אבדן החלום ולכאוב אותו באמת.

גיליתי הרבה, על העבר שלי, על אמונות פנימיות, על שאיפות ורצונות, על הגנות שהיו לי שהתרסקו והפחד שהסתתר בתוכן, על כוחות שקיימים בי ועל אהבה גדולה ששוכנת בלבי.

עם הזמן הרגשתי שאני יכולה להרפות מחתיכות העבר, שאני חדשה נולדה, בניתי עצמי מהבסיס ומהתחלה ולשמחתי פגשתי אני שהיא בהחלט טובה יותר ובריאה יותר.

שנה וחצי אחרי שבני נולד הכנסתי אותו למשפחתון וכעבור זמן קצר חזרתי לטפל, חזרתי לחיי, חזרתי להיות אישה ואשת איש וחזרתי לפרנס. בהתחלה בקטנה ועם הזמן יותר ויותר.

יותר מאי פעם העבודה עם נשים הרגישה חשובה.

מצאתי שכל יום בשעה 4 אני אוספת את בני מהגן בגעגועים וצפייה לזמן איכותי ומשותף, שיש לי סבלנות ורצון לשחק והרבה הרבה אהבה. סופי השבוע המשפחתיים המשותפים הפכו למתנה.

לקחתי את הטראומה ואת הדיכאון למקום של גדילה וצמיחה

אינני יכולה להגיד שסיימתי את העבודה, שינויים ומעברים בחיים והרצון להרות בשנית מעלים בי שאלות וחששות רבים, אלא שהיום אני יודעת מה לעשות אתם.

היום אני יכולה לומר שהחוויה, קשה ככל שהייתה, הפכה אותי לאדם טוב יותר, מודע יותר וחזק יותר. לקחתי את הטראומה ואת הדיכאון למקום של גדילה וצמיחה ושהם היו פוטנציאל גולמי להתפתחות בריאה.

מאז הלידה סיפרתי את הסיפור שלי פעמים רבות, אך לראשונה אני בוחרת לשתף בפומבי, בסיפור היחסית מלא, בשם מלא ללא בושה. מצד אחד, אני עושה זאת למעני, יש בשיתוף הסיפור איכות של ריפוי, יש באומץ להגיד את הדברים מבלי להרגיש אשמה או פגומה עוד צעד גדול לכיוון של השלמה וקבלה.

מצד שני, אני משתפת בסיפור כדי לגעת, אני יודעת שנשים כה רבות קוראות את עצמן במילים שלי, ביחסיות כזאת או אחרת, אני פוגשת היום בקליניקה ובמעגלים שונים, כל כך הרבה נשים שעברו לידות קשות, שחוו דיכאון ברמה כזאת או אחרת לאחר לידתן, שחשות בודדות ולא מובנות.

אני מקווה לגעת, בעיקר במי שנמצאת בתוך ומקווה שהשיתוף יהדהד ללב ויספר שאנו נשים נפלאות וחזקות גם אם נפלנו ואנו זקוקות לתמיכה.

אפרת דבוש נאור

אפרת דבוש נאור

אפרת דבוש נאור–  מטפלת בנשים בזן שיאצו בשילוב פסיכולוגיה בודהיסטית, מתמחה בליווי תהליכי פריון, הריון ולידה והורות ראשונית.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה?/ אוסי הורביץ

משוגעת/ יפעת הרץ

סולחת לעצמי על הדיכאון שאחרי הלידה/ חני סער

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

13 תגובות ל- “לידה, דיכאון ולידה מחדש . חלק ב'”

  1. נעה גביש הגיב:

    אפרת – קודם כל את כותבת מקסים פשוט לקרוא ספר 🙂
    חושבת שנגעת בנקודה, לעניות דעתי, הכי חשובה בנושא דיכאון אחרי לידה (ודיכאון בכלל).
    הלגטימציה של עצמך להבין שמשהו לא תקין, למרות שכולם מסביב אומרים שככה זה אחרי לידה שלכולן קשה, לכל אחת הקושי שלה ורק היא מרגישה מהו באמת.
    ומעבר לכך הלגיטיציה להבין שלמרות האחריות הרבה והטוטאלית כלפי התינוק והאהבה שחשים כלפיו אותה אם לא מאושרת, כואבת מבפנים ואיך יכול להיות? הרי היא רק ילדה?
    חידדת את זה מאוד.
    איזה יופי שהצלחת להבין שאת זקוקה לעזרה ותמיכה ומצאת את הכוחות לדבר על כך!
    אני מקווה,כמוך, שנשים שמרגישות שקשה להן מידי יצליחו להעזר בסיפור שלך.

    תודה 🙂
    }{

    • תודה נעה
      כמוך גם אני חושבת שנושא הלגיטימציה וההכרה הוא המפתח להתחלת תהליך הריפוי, הרבה אנשים תופסים את המושג דיכאון כחוויה מאוד חד גונית,
      דיכאון שבו נכנסים למיטה, לא מתפקדים ובעיקר רוצים למות, כפי שקורה בדיכאון מאגורי עם קשיים בתפקוד, בפועל המושג דיכאון הוא מאוד רחב ורב גוני ואני מרגישה שבמיוחד בדיכאון אחרי לידה. לקרוא לזה בשם זה מצוין כי זה נותן לזה צורה ודרך לגשת, מצד שני המושג דיכאון לא ברור מספיק להרבה אנשים ופעמים רבות עדיין מעורר התנגדות פנימית.
      בתהליך האישי שלי הייתי בהתחלה זקוקה לשם, כדי לקבל לגיטימציה ואחר כך יכולתי לשחרר אותו.
      לפני שעה שוחחתי עם חברה שחברה שלה ילדה לפני חודש והיא מספרת שאותה חברה כולה "חיוכים ופרפרים" – ממש במילים אלו, אני כמובן שמחה עבורה אבל לא יכולה שלא לשאול עד כמה הצפייה מאיתנו האמהות לאחר הלידה להיות ב"חיוכים ופרפרים" מקשה עלינו לחוות באופן אותנטי את מה שעובר עלינו, על הטוב ועל הרע

  2. לילך הגיב:

    תיארת ממש אחד לאחד את איך שהרגשתי אחרי הלידה, תודה לך על מה שכתבת

    "המטרה הראשונה הייתה לאסוף את עצמי בחזרה, הרגשתי שהתפרקתי. כל מה שהייתי כבר לא היה, אספתי את החתיכות שהיו אני וניסיתי להרכיב בחזרה. לא לתמיד, רק לזמן מה, שאוכל לרגע לשמוח ולצחוק, להרפות ולישון, לנשום וגם קצת לאהוב."

    מזאת שעדיין אוספת את החתיכות שהיו היא….

    • לילך, תודה שכתבת, התרגשתי לקרוא.
      אנחנו פה, לכל דבר.

      • לילך יקרה
        איזה כיף לדעת שאנחנו לא לבד
        מהמעט ששיתפת בא לי להגיד לך, עזבי אותך ממה שהיית, תהי מי שאת עכשיו, גם עם זה כואב ומוגבל, חבקי את מי שאת עכשיו ותראי כמה את נפלאה ככה כמו שאת. מקווה שזה פוגש אותך ונכון לך.
        אפרת

  3. אפרת, רוצה לאמר לך תודה אישית על השיתוף האמיץ שלך. מנסיוני, החשיפה החוצה באופן כזה עושה השלמה בתהליך הצמיחה והריפוי. זהו ללא ספק סיפור גבורה. הגבורה שלך. הרבה מחשבות עולות בי בעקבות מה שכתבת על כך שרק כשהבנת שאת סובלת מדכאון אחרי לידה, נתת לעצמך לגיטימציה לבקש עזרה ותמיכה.עוברות בי מחשבות על איך לאפשר לנשים עוד ועוד לגיטימציה לבטא את מה שהן מרגישות מבלי לבטל זאת תחת האמירה "זה נורמלי",איך לתת מקום לתחושות שנתפסות אצל רובנו כ"לא בסדר", איך לשבור את מעגל האשמה המשתק. אני בטוחה כי מה שעברת הצמיח אותך כאישה וכאמא ובטח העמיק מאוד את עבודתך עם נשים. נגעת בי בסיפורך ואני בטוחה שבעוד נשים רבות שאולי דרכך מקבלות גם הן את הלגיטימציה,ההכרה והפתח לשינוי.תודה.

  4. מרגישה שכבר אמרתי לך הכל בטלפון.. 🙂
    מאוד מעריכה ואוהבת את השיתוף שלך, בעיקר כאשת מקצוע. זה כל כך חשוב בעיניי.

    ברמה של העבודה עם נשים בדיכאון אחרי לידה, אני מבינה את המקום הזה שמאוד משמח לגלות שיש "משהו" מוכחי, ברור ומאובחן, מפני שלעיתים יש תחושה כזאת שלא ברור למה אנחנו מרגישות ככה.

    מנקודת המבט שלי, יש משהו באבחון הרשמי של 'דיכאון אחרי לידה' שמעניק הכרה למקום הכואב- כמו אומר למקום הכואב ולאישה "כן, אני רואה אותך, אני רואה כמה שאת סובלת ולא טוב לך, את סובלת ממשהו אמיתי". בנוסף, האבחון גם מעניק לגיטימציה לאמא לעשות שינוי, בגלל שיש לה משהו "מוחשי", יש לה סיבה- יש לה את החובה לעשות שינוי בסביבה, בעצמה, ובמה שגם ככה ביקש שינוי, כדי להרגיש טוב יותר.

    לעיתים עצם השיתוף, אפילו חד פעמי (בדיכאון קל), של מה שהאישה עוברת בחברה קשובה, תומכת, מאפשרת ולא שיפוטית, מספיקה כדי שהאישה תרגיש יותר טוב ותתחיל להניע שינוי בעצמה ובסביבתה. לעיתים, דרוש יותר זמן כמובן.

    אני רואה את ההתמודדות עם הדיכאון שאחרי הלידה, כמאוד דומה להתמודדות עם צירי לידה. זה מאוד נורמלי שיהיה כואב בלידה או אחרי הלידה, אף אחד לא מצפה שתהא לידה 'קלה'. הצירים והתקופה שאחרי הלידה הם דבר כואב, מטלטל שכדאי להתכונן אליו, להיערך אליו ולקבל את כל התמיכה הראויה.

    אם עברת חווית לידה או אחרי לידה שהיא קשה, טראומטית, זה נורמלי במובן שזה קורה לנשים רבות, ולא מעיד דבר או חצי דבר על האישה או על בריאותה הנפשית. יחד עם זאת, אישה שהלידה או אחרי הלידה היו לה טראומטיות וכואבות, לא צריכה או מתבקשת לעבור את זה לבד ו'לדלג' על זה כאילו לא היה.

    כמו בלידה, גם באחרי הלידה, יש המון דרכים להתמודד עם הכאב- אפשר עם אפידורל או בלעדיו, אפשר ללדת בבית או בבית חולים, אפשר לבקש דולה או ללדת עם אחות קרובה. יש אפשרויות ובעיקר, יש מודעות שהלידה זה דבר כואב נורא ויחד עם זאת, הכאב הזה נורמלי. גם אחרי לידה יש המון אפשרויות להתמודד עם הכאב- לשוחח, לקבל מגע, לקבל תרופות, הומיאופטיה, דיקור, תזונה ועוד.

    אני חושבת שאחת הבעיות היא, בניגוד ללידה, שנשים מצפות שלא יהיה להן כואב אחרי הלידה, אלא להיפך- שיהיה רק מדהים, משמח ומלבב. זהו מצג שווא, שאני מאמינה שישתנה עם הזמן ולמעשה, כבר משתנה.

    כל אחת מאיתנו שמדברת על זה, משתפת ומעבירה את זה הלאה, היא חלק משמעותי בשינוי שכבר שונה למעננו ולמען הדורות הבאים.

    אפרת, תודה !

  5. תמר קלר הגיב:

    אפרת,
    כמה טוב ,ממש טוב לקרוא את השיתוף הזה ולדעת שיש יותר ויותר נשים שמדברות על החוויה של דיכאון אחרי לידה מהמקום האישי שלהן. כמה חשוב לשבור את קשר השתיקה , להבין את התובנות, למצוא את התשובות לשאלות ולדעת שזה אפשרי גם להיות במקום שאחרי… כמה חשוב לנשים אחרות שנופלות ל"בור" לדעת שהן לא לבד.
    בכל פעם שאני פוגשת אישה שחווה דל"ל אני יודעת שיש שם שאלות שצריכות להישאל ותשובות שצריכות להינתן ,כמו שאמרת: לגעת בכאב. לגעת באמת.
    ובתוכי יודעת שמתוכנו תבוא הברכה.
    חזקי ואמצי על השיתוף הפומבי ואני בהחלט מאמינה שזו הדרך גם לריפוי האישי וגם לריפוי הקבוצתי חברתי.
    תודה

  6. אני רוצה להודות לכל מי שבוחרת להגיב כאן או בחלקו הראשון של הפוסט, משמח ומרגש לדעת שהשיתוף נוגע, מעורר הזדהות ונוגע בעוד נשים ואמהות.

    במהלך היממה האחרונה פנו אלי, בערוצים אישיים יותר, כמה וכמה נשים במטרה לשתף את החוויה האישית שלהן ובעיקר לשמוע עוד אודות תהליך הריפוי שעברתי.

    ראשית אני רוצה להגיד שכל מי שמרגישה שהיא רוצה לפנות אלי באופן אישי, לשתף, לשאול ולהתייעץ, מוזמנת ברוחב לב. (לחיצה על שמי תוביל לאתר הבית שלי ובו פרטים מלאים ליצירת קשר)

    שנית אני רוצה לספר שבקרוב יפורסם מאמר שמדבר על הטיפול בדיכאון לאחר לידה, בגישת הפסיכולוגיה הבודהיסטית ויסביר את עקרונות הטיפול בשילוב סיפורים אישיים של מטופלות יקרות שהסכימו לחלוק ולשתף מתוך רצון להדהוד ולריפוי רחב יותר.

  7. ענת צימרמן הגיב:

    איזה יופי וכמה מרגש…..
    עוצר נשימה…. וכל כך אישי ואמיתי

  8. אפרת כל הכבוד על השיתוף
    מי ייתן ותמשיכי רק לצמוח ולהבין שמותר גם לנו "סופר אימא" ליפול ולקום מחוזקות יותר

    • אשמח לשמוע מה מעניין אותך במאמר.
      באופן אישי לא מייחסת חשיבות רבה למחקר אחד, אלא למחקרי מטא אנליזה שבודקים מספר גדול של מחקרים ובודקים לפיהם קשר בין תופעות.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לשנות תנוחה כשלא נוח

מאת : לימור לוי אוסמי

23 באפריל 20140 תגובות

מתוך לכל אמא

אני מרגישה שזאת תזכורת לעצמי לא לשכוח לשנות תנוחה כשאני מרגישה שזאת הנוכחית כבר לא מתאימה כרגע. גם לא אהיה בטוחה האם התנוחה הבאה תהיה לי נוחה יותר, כדאי פשוט לנסות תנוחה חדשה, מקום חדש, נקודת מבט חדשה. לפעמים אני מפחדת ממשהו חדש או סקפטית שהשינוי יעזור וזה מעכב אותי מחיפוש אחר התנוחה והמקום החדש, אז אני לא זזה. תקועה במקום.

על חקירת השב"כ בחדרה של הפסיכולוגית ההתפתחותית

מאת : לימור לוי אוסמי

18 בינואר 20119 תגובות

מתוך לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

מרגישה את עצמי נמלטת לשירותים, הכל כל כך מכוער שם מאחורה. מוזנח ולא אסתטי. יושבת על האסלה וחושבת לעצמי: "לימור, נכון שקבעת, אבל זה לא אומר שאת חייבת לבוא. היא לא ממש השאירה לך ברירה כשהיא קבעה את הפגישות. כל הגוף שלך דרוך ומרגיש לא בנוח, את לא יכולה להיעזר בה. יש משהו שמרגיש לך ממש לא טוב פה, את לא שמה לב ? את לא חייבת להיות מנומסת אליה, את יכולה למצוא מישהי שתהיה לך איתה יותר כימיה.

"אמא'לה, השער הירוק…" – על דיכאון לאחר אימוץ

מאת : רינה רונן

23 בפברואר 201120 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

הפחד התערבב עם שמחה, עם רצון כבר להיות בבית עם הקטנטונת, להתחיל לחיות, עם פחד להתמודד. התנהלתי כחצי עיוורת וחצי מפוקחת. הניתוקים היו מדאיגים. יכולתי לשמוח ולחבק ולנשק ולשחק עם הקטנטונת שלי ולצאת מהשער ולהגיד לעצמי- "אלוהים מה עשיתי ?"
שבוע לפני היציאה מהשער כמשפחה, תקפו אותי כאבי חזה וחרדה מהעתיד במשך כמה ערבים בארץ זרה במלונית. עברו לי סרטים ארוכים של ניתוק מהחופש, עברו לי מחשבות של "מה לא הספקתי לפני שהפכתי לאמא ?!"

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)