גלעד שליט 5 שנים בשבי. איך את עם זה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

27 ביוני 2011 | 2 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

יקרות, אני לא יודעת מה איתכן ואיך אתן עם הדבר הזה, אבל אני מרגישה נורא, במילים שאי אפשר לתאר בכלל, את העובדה הלא נתפסת הזאת שגלעד שליט עדיין בשבי.

יש לי כל כך הרבה מה להגיד ולהוציא ומשום מה המילים כל כך נתקעות עכשיו. כאילו כל מילה תתגמד לנוכח הזוועה הזאת.

מאוד קשה לי עם תחושת האפסוּת, תחושת האין-כוח, תחושת החוסר אונים,לשנות ולהשפיע על המצב. מרגיש לי שיש קיר שם למעלה, שאין עם מי לדבר איתו, תחושה ש'לא משנה מה נעשה זה לא יעזור' וזו התחושה הכי נוראית שאפשר. תחושה שהכי מקטינה, מגמדת ומשאירה בלי כוח.

ייתכן שזה מה שרצו שם למעלה להשיג  ? להשתיק אותנו בדרך הזאת ?

המקום הזה כואב לי, עצוב לי ומכעיס אותי. מכעיס אותי, כי אני יודעת שזה רק במקרה שזה לא אני האמא שהיום כובלת את הרגליים שלה אל משרד ראש הממשלה. רק במקרה זו לא אני שלא יכולה לדבר ולהשפיע שהבן שלי יהיה איתה. זה ממש רק במקרה והתחושה הזו חיה ופועמת בי ומצערת אותי כל יום מחדש.

כל יום כואב לי שמשפחה אחת נלחמת את המלחמה שהיא שלי, היא של כולנו.

 

כל יום שאני עוסקת בענייני, מפרסמת עוד פוסט באתר, מקבלת עוד אישה בביתי, פותחת עוד נושא לדיון, כואב לי שגלעד לא כאן וכואב לי שאני שותקת.

אני לא אוהבת לשתוק כשכואב לי.

אתמול הרגשתי רע. הרגשתי את תחושת האימפוטנטיות נוכחת בקירבי וזה עשה לי רע. נוכחות עם התחושה הזו הביאה אותי לשאול אני באמת אימפוטנטית ? באמת אין משהו שאני יכולה לעשות ?

המקום הזה הביא אותי לתחושה שיש לי את האפשרות לעשות את זה בדרך שלי, הדרך לכתוב את מה שאני מרגישה בנוגע לזוועה הזאת ולהזמין נשים ואמהות נוספות לכתוב גם את עצמן ואיפה הדבר האיום הזה פוגש אותן. אני שמה לב שקשה לי לכתוב 'שבי', כאילו שאם אכתוב זה לא יהיה קיים.

השבי של גלעד הוא חלק מאיתנו, הוא חלק מהחיים שלנו והוא משפיע על ההוויה, על החיים, על המשפחה שלנו ועל העתיד שלנו. אני בטוחה שכל אחת מרגישה משהו בנוגע לזוועה הזאת ומרגישה שאפשר וראוי לתת לזה את המקום והבמה למה שעובר עלינו.

אני לא יודעת אם השמעת הכאב שלנו תעזור או לא, אבל אני יודעת שמשהו אני חייבת לעשות ושיש מקום לתת במה לכאב שלנו, של הנשים, האמהות, העם, על איך שאנחנו מרגישות. אני מרגישה שזו המחויבות שלי להשמיע את הקול שלי ובתקווה שקולן של נשים רבות בכל זאת ייעשה את שלהן, במידה ותחליטו שהדבר מתאים לכן.

אין מקום רק לדיבורים פוליטיים על מה ואיך צריך לעשות, מה חסר ומה עוד אין. יש גם מקום לתחושה שלנו, של איך אנחנו מרגישות !

לי באופן אישי נמאס כשיש שקט.

אני פותחת את במת האתר לכתיבה אישית נשית אימהית על איך את, אתן, מרגישות עם השבי של גלעד שליט, כי אני מרגישה שאי אפשר אחרת. מוזמנות לכתוב  איך אתן מרגישות, מה זה עושה לכן, איך זה משפיע עליכן, מה זה מעורר בכן – להשמיע את הקול האותנטי שלכן, את מה שעולה בכן היום.

כרגע אני קוראת למדור 'גלעד שליט', אך מחכה מכן להצעות לשם טוב יותר. בנוסף, אם עולה בכן רעיון או הצעה אחרת, שאפשר ליישם דרך האתר, אשמח מאוד לשמוע.

יקרות, השמיעו את קולכן !

את הדברים תשלחו לי למייל medabrot.imahut@gmail.com. ניתן לכתוב גם בעילום שם או שם חלקי.

אמן שלא נצטרך לכתוב הרבה ושגלעד יחזור לביתו במהרה,

לימור

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “גלעד שליט 5 שנים בשבי. איך את עם זה ?”

  1. שרה גליקסברג הגיב:

    לימור,מילותייך כדרבנות.מזדהה עם כל מילה ,כאילו אני כתבתי.הבדל אחד-אני התעוררתי ויצאתי מהבית.אני מצטרפת למחאות,במיוחד כל שבוע בקיסריה.גלעד צריך אותנו ברחוב.הוא לא צריך שירים וסיפורים….הכתיבה לא תציל אותו.רק ההמונים ברחוב יכולים לשנות.

    • תודה שרה,
      אני בטוחה שגלעד לא צריך את זה, הוא צריך להיות בחוץ.
      זו אני שצריכה את זה..
      אני כרגע במחשבות עם כל מיני עניינים לגבי היכולת לשנות, אז מרגישה שלא ממש יכולה לענות.
      אמן שכבר משהו יציל אותו ויוציא אותו משם

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

דיכאון אחרי לידה: כשהשמחה הופכת לעצב ??

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בנובמבר 201220 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, קוראות לשינוי

באסה, עוד יום עיון שמתייג את הדיכאון שאחרי לידה כמחלה, עוד יום עיון שההנחה המובלעת שלו היא שהתקופה של אחרי הלידה אמורה להתאפיין ב'שמחה' ועל כן העצב שמופיע בתקופה הזאת הוא פתולוגיה שצריך לפעול לתיקונו ומיגורו. האם זהו המשך לתפיסה חברתית הגורסת שאין מקום לעצב אחרי הלידה ?

הריון שלישי. נקודה?

מאת : הילה שרעף גלסר

2 באפריל 20142 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

הריון שלישי אחרי ארבע שנים מהשני. ארבע שנים שבהם עברתי מסע הישרדות אמיתי ולא הישרדותי אל תוך האישה שאני היום, מסע הישרדות נשי, אימהי, קיומי.

ופאקינג…שרדתי. ויותר מזה.

להיות שחקנית ראשית בהצגת חיי

מאת : חני סער

16 באוקטובר 2011תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, לכל אמא

לאחרונה איחל לי איש יקר שאמשיך להיות שחקנית ראשית בחיי, במקום במאית, מפיקה או שחקנית משנה.

האיחול הזה גרם לי להפליג במחשבות, ולתהות על התפקידים שאנו כאמהות עוברות, ועל ההצגה הזו שנקראת חיינו.

כשגמלה בלבי ההחלטה להביא ילד לעולם, ידעתי שאעבור להיות שחקנית משנה, שיוולד שחקן ראשי שיאירו עליו הזרקורים בכל המובנים. אהבתי את הרעיון והוא נראה לי טבעי ביותר.

כשהשחקנית הראשית שלי הגיחה לאוויר העולם, הבנתי את גודל האחריות שכרוך בכך. התינוקת המתוקה הזו זקוקה לי בכל המובנים, וכאן התחלתי להתבלבל, ולפחד נורא. האחריות הזו נראתה גדולה עליי, ובד בבד נרתעתי מלבקש עזרה. תדמית הסופר-אמא עמדה לנגד עיניי והעדפתי לא לטפל בפחדיי וברגשותיי, האמנתי שכוח האנרציה יעלים אותם.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם