אבא שלי חושב שזה דור מפונק

מאת : שירה דרוקר

31 ביולי 2011 | 11 תגובות

אל תאכזבו את אבא שלי, ואל תאכזבו אותי. תנו את הכול, בכל הכוח, וביחד נצליח להביא את השינוי!

מתוך לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה, קוראות לשינוי

אבא שלי חושב שזה דור מפונק. בכל פעם שאני מזכירה את המחאה או מדברת על איזו צעדת עגלות, הוא קופץ: "גם בזמננו זה היה קשה, אז הקרבנו ועבדנו קשה והשגנו הישגים כלכליים! אתם דור מפונק…"

אז אני שואלת בכנות:

אבא, במשך כל חיי עשיתי בדיוק את מה שחינכתם אותי לעשות, לפי הספר: סיימתי תיכון עם הישגים טובים, התגייסתי לצבא, יצאתי לקורס קצינות, נשארתי קצת בקבע, השתחררתי, עבדתי קצת (אפילו לא טיילתי), עשיתי פסיכומטרי, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה (שלא הצלחתי לממן בעצמי, ותודה לכם על העזרה), הכרתי חבר, סיימנו ללמוד, מצאנו עבודה, שכרנו דירה, התחתנו, הבאנו ילדה לעולם, וזהו. נראה שכאן אנחנו תקועים.

מה עכשיו? עובדים קשה ולא מצליחים לחסוך, לא נראה שנוכל לקנות בית בשנים הקרובות, אלא אם כן נזכה בפרס באיזה שעשועון טלוויזיה (שלא יקבל אותנו כי אנחנו "משעממים" מדי). אולי תעצור לנו מונית הכסף? אולי אראלה תתקשר?…

תסביר לי אבא, עכשיו, אחרי שעשיתי כל מה שציפית ממני לעשות – מה עשינו לא טוב? מה היינו יכולים לעשות אחרת? האם יש איזושהי דרך "לתקן" את המסלול כך שנוכל לעבור לבית גדול יותר? להמשיך לעשות ילדים? להקים את המשפחה שתמיד חלמנו להקים? להביא לכם עוד נכדים, שתהיו מבסוטים? יש לנו מקום בבית בקושי לילדה אחת…

אבא מספר שפעם לא פחדו לקנות בית בפריפריה, למרות שלא הייתה תחבורה מסודרת. ולא היו מקומות עבודה. המחירים היו נמוכים יותר וזה מה שהתאפשר.

אז אני זורמת, ואפילו מתלהבת מהרעיון. "בוא נעבור לגור באיזה ישוב בגליל, או ברמת הגולן". איך עושים את זה? קודם מחפשים עבודה מן הסתם. עכשיו לך תמצא עבודה ברמת הגולן שמכניסה כמו בעיר… אנחנו מנסים.

אבא מספר שכשהיה קשה עבד בשתי עבודות כדי להביא עוד כסף הביתה. זה נראה לי כל כך קשה. בעלי עובד גם ככה שעות נוספות בבית עד השעות המאוחרות… זה הגיוני? לבקש מאדם לתת כל שעה פנויה שלו לעבודה?

ועוד אבא אומר, שאנשים מובטלים צריכים להתחיל לעבוד בהתנדבות. רק ככה הם יוכלו להשתלב בשוק העבודה. להתחיל מהתחתית של התחתית ולהתקדם משם.

ואני יודעת שהיום יש חוקים שבאים להגן על הפנאי שלנו. וחוקים שאוסרים להעסיק אותנו בלא שכר. והיום יש מודעות הרבה יותר גדולה לזכויות שלנו כבני אדם וכעובדים. וזה לא ריאלי לעבוד בחינם.

 

אבא אומר שאנחנו מתחילים את החיים מאוחר. שפעם היו מתחתנים עד גיל 20, מביאים מהר ילדים, והחיים היו מאלצים אותנו להיות לא מפונקים ולעבוד קשה בשביל לפרנס את המשפחה.

אני מסבירה לו שהיום אי אפשר למצוא עבודה בלי שירות צבאי ובלי תואר ראשון לפחות. אפילו לא בתור פקידה. שזה אומר שרק אחרי שמשתחררים מהצבא בגיל 21, אפשר לגשת ללימודים של 3-4 שנים, ולמצוא את עצמך בגיל 25-26 מנסה להתחיל להשתלב בשוק העבודה. ומי בכלל רוצה להתחתן כשאין בסיס כלכלי יציב, ואין איפה לגור? נכון שהכול מתחיל מאוחר, אבל זה לא בחירה שלנו…

אבא אומר שלכל אחד מהמפגינים יש אייפון, ולפטופ, ואוטו, ושכל אחד מהם בחר ללמוד איזה מקצוע פלצני שאפשר למצוא בו תעסוקה רק במרכז תל אביב היקרה, ועכשיו הם מתלוננים שהשכירות גבוהה… אבא אומר שבצעדת העגלות השתתפו אמהות עם עגלות שעולות 6000 ₪.

בכנות, אפשר לחסוך על הדברים האלה, אבל האם זה באמת יעשה את ההבדל? אולי אם נמכור את האייפונים והעגלות נוכל לקנות בכסף בית?…

ואני אומרת לאבא שלא פעם איבדתי את האמון בחברה הישראלית. שכל אחד כאן חושב רק על עצמו ואף אחד לא רואה את טובת הכלל אל מול עיניו. בעיקר לא אלה שבחרנו בהם לתפקיד הזה. כולנו נבגדנו ורומינו כל כך הרבה פעמים אחד על ידי אחרים, ואף אחד לא סומך על זה שצועד לידו שבאמת יצא איתו לקרב.

אבל אף פעם לא ראיתי תופעה בסדר גודל כזה במדינה שלנו. אף פעם לא ראיתי את הציבור מתעורר ויוצא למחות כל כך חזק. אף פעם לא הרגשתי את ההתרגשות הזאת שעוברת בי כשאני פוגשת עוד איזה דף פייסבוק עם וידוי של מישהו שקשה לו כמו שקשה לי.

ואם לא אאמין שזה יכול לשנות, ואם לא אצטרף בכל הכוח, אז אולי בגללי זה ייפול. כי בשביל שזה יעבוד אסור שיהיו ספקנים. אסור שנגיד שזה סתם קטע חולף של קיץ, שזאת "קייטנת האוהלים".

הפגנת האמהות בחיפה. צילום: נמרוד גיסיס

 אבא, אני מעדיפה להצטרף למאבק ובמקרה הגרוע להתאכזב, מאשר להתנגד לו ולהטיל בו ספק. כי אם נטיל ספק – נהרוס במו ידינו את הסיכוי לשינוי.

וגם אם אתה לא מסכים עם הכול, וגם אם יש לך ספק בנוגע לכל מיני קבוצות אינטרסים שתופסות טרמפ על מאבק שהוא בעיקרו צודק, כמה כיף ומחזק זה להיות עד לתופעה כזאת, לגל כזה של אנשים שיש להם בעיה משותפת, והם מבקשים מהמדינה עזרה. מה אכפת לך לעזור להם להשיג את המטרות שלהם? מה יהיה כל כך רע אם נגרום למדינה להתערב בשוק החופשי והלא הוגן שנוצר במדינה שלנו?

 

אני חושבת שאם תעצור לרגע ותחשוב, תבין שגם לך קשה. שגם אתה, בגיל 50+ לא ממש הגעת לנחלה. שאתה עובד מאוד קשה, וכמעט שאין לך זמן פנוי, שהמשכורת שלך בכלל לא מכבדת את כמות הזמן והמאמצים שאתה משקיע בעבודה שלך, שאתה מבלה שעות בכל יום תקוע בפקקים במקום ליהנות מהשקט של הבית, של המשפחה, שאתה תומך כלכלית במידה מסוימת בכל אחת מ- 4 בנותיך הבוגרות, וגם באמא שלך, שתהיה לנו בריאה, ושנכון לעכשיו אתה הכתובת היחידה שאליה אני יכולה לפנות כדי לקבל עזרה ברכישת בית, כדי שאוכל לגדל משפחה. כי אין אף אחד אחר שיעזור.

המחאה הזאת היא לא רק של צעירים. היא לא רק של דור אחד. היא של אנשים, מכל הגילאים ומכל הסוגים, אנשים שבשורה התחתונה לא מצליחים לספק לעצמם את התנאים בכדי לחיות בכבוד.

אני מבקשת ממך, אבא, לשכוח את האכזבות ואת חוסר האמון, ולתמוך במאבק הזה. אני יודעת שזה קשה, אבל אתה מסוגל. ואם זה יצליח – זה יהיה כל כך שווה… אתה לא תתחרט!

ואני מבקשת מכל אזרחי המדינה לעשות בדיוק את אותו הדבר. בואו נשים בצד את כל הבעיות בינינו ונתאחד בשביל ליצור לעצמנו חיים טובים יותר במדינה שלנו, זאת שאנחנו כל כך אוהבים, זאת שנלחמו עליה בשבילנו כל כך הרבה דורות, זאת שנלחמנו עליה לא פעם בעצמנו…

אל תאכזבו את אבא שלי, ואל תאכזבו אותי. תנו את הכול, בכל הכוח, וביחד נצליח להביא את השינוי!

 

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

* את תמונות ההפגנה בחיפה צילם נמרוד גיסיס, תודה !

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

זה לא פינוק זאת הישרדות / סמדר

מה את עושה מזה סיפור?/ לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

עצמאות בבחירה להיות האמא שאני/ עפרי זוטא

אני אמא אך ורק בתנאים שלי/ הילה שרעף גלסר, שחקנית

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

11 תגובות ל- “אבא שלי חושב שזה דור מפונק”

  1. זה היופי בעיניי במחאה הזאת ובגלל זה היא מתפוצצת ומצליחה ככה,
    אחרי שנים של הפנמה ודיכוי בדמות "אתם מפונקים מדיי", אנחנו מבינים שאנחנו דווקא ממש לא.
    פתאום מרגישים שרימו אותנו, שזה לא הוגן, שזה לא אמור להיות ככה..

    אהבתי מאוד, שירה.

  2. אני חושבת שבאופן טבעי, כל דור מרגיש שיש לו הזכות (וגם העונג) לשפוט את הדור שבא אחריו, ובד"כ לא לטובה 🙂
    אי אפשר להשוות בכלל בין המציאות שההורים שלנו חיו בה למציאות הנוכחית, ולכן זה לא נכון להשוות.
    סמלי הסטטוס אז היו שונים, ואולי עגלות לא עלו 6000 ש"ח (אכן מחיר מופרך לכל עגלה באשר היא), אבל קנו סוסיתא חדשה ותנורי אפיה תוצרת גרמניה כדי להראות: "יש לנו".
    בכלל, העולם השתנה, האמצעים היום הם כל כך רבים ומגוונים, ולצפות שנסתפק במה שהיה פעם – זו לא נאיביות, זו טעות בראייה החברתית-אנושית. אם היום יש לנו אפשרויות שלא היו להורים שלנו – זה בגלל שהיה להן ביקוש, הן נוצרו מצורך מסויים, הן לא נוצרו יש מאין.
    אז נכון שיש דרכים לצמצם הוצאות, ואני חושבת שזו הכללה גורפת שעושה עוול להרבה אמהות לטעון שהן מכלות את כל כספן על עגלות יוקרה (בכלל, עדיף מנשא!) אבל אני באמת חושבת שכשמתייחסים למעמד הביניים – באמת מתכוונים לזוגות צעירים שכן חוסכים, וכן חושבים פעמיים לפני כל קניה גדולה, וכן נאבקים על לשים קצת כסף בצד.
    אבל, אבא שלך התחבב עליי רק מהציטוטים, כי הוא בסה"כ רוצה שיהיה טוב לכל ארבע בנותיו, וגם הוא חסר אונים מול המצב הנוכחי ומול יוקר המחייה המטורף, אז מה נשאר לו אם לא קצת נוסטלגיה וטפיחה עצמית על השכם? מגיע לו! 🙂

  3. כרגיל, את כותבת מקסים, ומרגישים שרוח השינוי סוערת בך.
    כתבה מקסימה!

    • נעה גביש הגיב:

      כל דור, מפונק יותר מהדור הקודם, כי העולם מתקדם ודברים שפעם היו מותרות היום הם החיים עצמם.
      אני לא חושבת שאנחנו דור מפונק…ארצנו היא אחת הארצות היקרות בעולם – עלות מחיה כללית (מגורים,אוכל, בריאות וחינוך) בשמיים באופן יחסי למשכורות שלנו ובכלל לעולם הגדול.
      לא רק זה, כשנמצאים באירופה, רואים כמה קשה אנחנו עובדים. מצאת החמה עד צאת הנשמה (רדת החשיכה) :)) אבל באמת…שם הם עובדים עד אולי 19.00 אבל עם הפסקת צהריים בהרבה מקומות ואם אין..17.00 זה הטופ…חמישה ימים בשבוע עם בופשבוע ארוך ואמיתי…
      בלי שום קשר למותרות, בחים בארצנו יקרים מכל בחינות 🙂 אבל בעיקר בכסף..עזבו לקנות דירה, לשכור ולא רק בתל אביב.
      אנחנו יצאנו לרחובות ת"א אתמול (וגם בשבוע שעבר) כי אנח חושבת על עתיד ילדנו וגם עלינו…גם אם אנחנו מצליחים לגמור את החודש ולחיות נחמד…מותר לנו בגילנו (שנות ה40 המאוחרות) ובמיוחד כשעשינו הכל לבד וב 10 אצבעות…אין לי ספק שאם היינו נשארים בדרא"פ או סתם חיים במקום אחר היינו חיים בהרבה יותר רווחה כלכלית..ולא היינו חושבים פעמיים בסופרמרקט…על כל יציאה או סתם בגד או נעל ….
      אני מבינה את אבא של שירה…מסכימה עם התשובות של שירה ומסכימה מאוד עם תגובתה של סיוון.
      בדיוק פער הדורות שנפגשים בו כשהילדים שלנו בגיל ההתבגרות.

      בהצלחה לנו

  4. טל פלא הגיב:

    אין לי ממש זמן לכתוב,וקראתי בעיון מה שכתבת,וצר לי,אבל לדעתי אבא שלך צודק.
    ולא,אני לא מהדור שלו,אלא מהדור שלך.

  5. אורטל אביב הגיב:

    שירה יקרה,
    שוב נפעמת מיכולת הכתיבה הנפלאה שלך – מלאת חוכמה, רהיטות, הומור ועניין.
    לכל דור יש את הקשיים שלו, אז נכון שיש לנו לפטופים ואנחנו מגיעים ברכב לכל מקום ולא צועדים ברגל 2 ק"מ כדי להגיע לעבודה וגם לא מכבסים טיטולים בידיים…. פשוט הקשיים שלנו אחרים – כפי שתיארת בעצמך.
    אנחנו נמצאים במרוץ עכברים שלא נגמר, מעבידים את עצמנו לעייפה, ולא עוצרים להנות (לפחות לא מספיק…) מהרגעים הטובים של משפחה, של זוגיות ושל קצת שקט נפשי.
    אני תומכת במאבק ומקווה שהוא יניב פירות עסיסיים 🙂

    • שירה דרוקר הגיב:

      אורטל, איזה כיף שאת כאן…
      מסכימה איתך במיליון אחוז והלוואי שנצליח לשנות!
      מעודד לראות כמה אנשים מוכנים לתת יד ולצאת יחד למאבק, מחזק ונותן השראה!
      (ואני דרך אגב מכבסת חיתולים, על זה עוד אכתוב בהמשך…)

      אנחנו פשוט לא חונכנו כמו שההורים שלנו חונכו. אולי זאת בעיה, ואולי זה יתרון, אבל לא יכולים לצפות מאיתנו להיות אנשים אחרים מהאנשים שחינכו אותנו להיות!

  6. שירלי הגיב:

    שירה,
    כתבת מקסים ומרגש ונכון! הזדהתי מאד עם מילותיך. והתחושה שעלתה בי היא שאת לוחמת גם מעט את חירותך מדעותיו של אביך… שיכולות להיות נכונות- אבל הן כבר לא נכונות בשבילך… וזה לא קל להשתחרר מהן, ולעמוד על שלך אחרי שנים שכן עשית כך. כמו המאבק בחוץ…
    מחזקת את ידיך ומודה לך על פוסט מקסים, מקסים!
    שירלי

  7. ניצנה הגיב:

    לצערי גם אני דובקת בגירסת האבא,אבל שיהיה ברור אני 19 שנה נשואה + 4
    וחיה תמיד בצניעות וקושי יומיומי,ולמראה כל התמונות וההפגנות אני שואלת את עצמי,האם האנשים האלה עשו את המקסימום כדי להגיע למנוחה והנחלה…ואולי לא! אבל אני עשיתי הכל אבל הכל כדי להעניק לילדיי את המירב שכל ילד נורמלי מקבל.וכשאני כותבת נורמלי,כוונתי לצרכים בסיסיים,כמו חוגים,בגדים,ציוד נלווה לביה"ס.ואפילו את זה לא יכולתי לשלם.
    ותמיד אני עובדת ובנוסף עוד עבודות בשעות הפנאי.אבל תמיד זה לצורך הבסיסי.לא למסעדות ולא לנופשים ובטח לא לטיסות.זה נטו לדמי שתיה בגן,צהרונים,מבחני פסיכומטרי למתבגרים שלי…ילדיי חולקים חדר ביחד שניים שניים(שד"א מאוד תורם לקשר ביניהם)ואני מלמדת אותם שזה הכי כייפי בעולם…ושיש לנו מה שלא בהכרח יש בעולם מלא במותרות.אבל לא תמיד אני יוצאת משכנעת.וכשילד בן שמונה אומר שהחלום שלו זה נופש משפחתי,שמעולם לא חווה…זה כואב מאוד!וכשהוא אומר שהוא לא יודע מה זה לונה פארק זה מעלה לי דמעות בעיניים!וכנראה שאת הצעקה האישית שלי זועקים כרגע ברחובות הערים הגדולות,אבל השאלה שלי האם הם כמוני בגיל ארבעים יצאו לעשות בייבי סיטר בלילות,אחרי שהשכיבו את ילדיהם הקטנים?או מילצרו כדי שהבעל שלהם יסיים תואר ראשון?האם הם לא קונים בגדים לילדיהם ומעבירים מאחים ובני דודים?האם הפקק שיש כל שבת בבילו סנטר זה לא כל הביזבוז שבני עמי שורפים על הבלים ושטויות? האם השאריות אוכל שאני רואה בפצריות ומסעדות זה לא של חלק נכבד מאלה שכרגע מפגינים באוהלים?שממלאים את הצלחת כשמראש הם יודעים שהפעוט לא יכניס לביטנו רבע?צר לי שאני לא מסכימה במלוא מובן המילה עם המחאה הזו,למרות שלי יש את כל הצידוקים לצאת ולהרעיש-כי מי שחיי בצימצום לעולם לא ירגיש נוח לצאת ולהודות-שאין לו מאום!

    • היי ניצנה יקרה, תודה שהצטרפת לאתר ואת משמיעה את קולך.
      האם את מרגישה שהמחאה היא של ילדי שמנת שמפגינים ללא סיבה אמיתית ? האם היית מתחברת יותר למחאה דומה על ידי אנשים הנמצאים בקו העוני?

  8. שירה דרוקר הגיב:

    ניצנה,
    כואב לי לקרוא את התגובה שלך.
    כואב לי כי את מתארת קושי יומיומי שעובר עליך ועל בני משפחתך כבר המון שנים. וכואב לי שדווקא את לא תומכת במחאה.

    זה לא הזמן לבחון מה יש למי. זה לא הזמן לשפוט מישהו שמוחה כי נדמה לנו שלנו יש פחות.
    זה לא הזמן לומר שאם למישהו יש קצת יותר משלי – אז לא באמת קשה לו.
    לכולנו קשה. וזה שהיה לך קשה והצלחת לשרוד זה משהו שאכן ראוי להערכה רבה, אבל אם אפשר לחיות את החיים בנוחות ולא בדוחק, אם נצליח להשיג את המטרות של המחאה הזאת ולו מקצתן, גם את והילדים שלך תרוויחו!

    אז במקום לעשות הבחנות מיותרות בין מי שיש לו קצת למי שיש לו כלום – בואו נתאחד ונשיג את התוצאות המיוחלות!
    זה בדיוק מה שניסיתי להגיד!

    אני בטוחה במיליון אחוז שאת לא מאחלת לילדייך שיצטרכו לעבוד קשה כמו שאת עבדת ועדיין עובדת בשביל "לשרוד" כמו שאת בעצמך קוראת לזה.
    יש לנו הזדמנות לתקן את העוול שנעשה לאזרחי המדינה כבר שנים רבות.

    נכון שהדור הקודם, של ההורים שלנו, עבד יותר קשה משאנחנו יודעים לעבוד היום. והדור שלפניו – עוד יותר קשה. וגם שרד את השואה.
    זה לא אומר שכולנו צריכים לחיות כך.

    כל דור מקריב בשביל שהדור הבא יוכל לחיות חיים נוחים יותר. אבל מכורח המציאות – כל דור מקריב פחות. תנאי המחיה משתפרים והמודעות לזכויות האדם עולה, ואין שום מקום לקנאה וקטנוניות בין הדורות.

    אנחנו פשוט צריכים להתאחד ולפעול כדי להשיג תנאי מחיה טובים יותר לכולנו. ומה שהיה היה. חבל לי שלא מחיתם בעצמכם כשהיה לכם קשה במקום לחפש עוד עבודה.

    אבל כרגע לי אין. ואני לא מתביישת להודות בזה. ואני מוכנה לצאת לרחובות ולצעוק שאין לי ואני לא יודעת איך לעשות לבד שיהיה לי.
    אני צריכה עזרה מהמדינה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מאז שאנו הורים, כבר פחות מסתכלים אחד לשני בעיניים

מאת : רעות שלומי רסלר

19 בדצמבר 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה

אני צריכה את הגן עדן הפרטי שלי, את האהבה שלי, מושלמת ושלמה.
להעמיד לעצמי מראה ולכתוב על הפגמים?
על זה שמאז שאנו הורים אנו פחות מסתכלים אחד לשני בעיניים,
על זה שאנו כל כך עייפים בסוף היום וכל מה שאנו רוצים זה לרבוץ מול הטלוויזיה,
על זה שאנו כל כך עסוקים בעבודה, בתחזוק הבית, בסידורים, בהנאה מהילדה, שלא נשאר לנו זמן להנות אחד מהשניה?

מזל טוב ילד שלי

מאת : יעל אוריאן סלנט

20 בספטמבר 20105 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

מחר אני ואתה חוגגים שנה…

רוב הסיכויים שאתה לא תחוש בהבדל – אולי יהיו עוד כמה צעצועים לשחק איתם, ותקבל המון נשיקות מכל מיני דודות שאתה לא רואה על בסיס יומיומי. אבל בשבילי היום הזה מהווה ציון דרך ענק, אני כבר המון זמן חושבת על היום הזה על מה שעברנו מאז: אתה אני ואבא שלך.

סבתא שלך שאלה אותי אתמול "את מבינה שלפני שנה לא היה נועם ?" לקח לי זמן להבין על מה היא מדברת, מה ז"א ברור שהיית…ואז הבנתי שאתה בסה"כ בן שנה ! איך החיים השתנו לנו בשנה מקצה לקצה !

שיתוף ברגשות לאחר לידת הילד השני

מאת : יעל תמיר

17 באוגוסט 20116 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

יש לי ילד "גדול" בן שנתיים ושלושה חודשים וילדתי לפני חודש תינוק נוסף ומתוק.
הילד הגדול מעולם לא נשלח למסגרת ובאמת שנהניתי להיות איתו והשקעתי בו את כל כולי. אני אמא טוטאלית, על כל המשתמע מכך. אוהבת ללא סוף. השארתי אותו לבד ורק עם הוריי, לשעתיים בלבד בכל חייו, למעט בלידה, שאז "נעלמתי" בעל כורחי ל 5 ימים.. מי חלם על כזה דבר ??