פשוט שפה אחרת

מאת : לימור לוי אוסמי

8 באוגוסט 2011 | 9 תגובות

מאוד מוצאת חן בעיניי המחאה הזאת.

מעבר לשאיפה לצדק חברתי ולעתיד טוב יותר, אני מאוד אוהבת את הדרך האחרת, השפה האחרת שבה היא מתנהלת.

מתוך קוראות לשינוי

מאוד מוצאת חן בעיניי המחאה הזאת.

מעבר לשאיפה לצדק חברתי ולעתיד טוב יותר, אני מאוד אוהבת את הדרך האחרת, השפה האחרת שבה היא מתנהלת.

אני מרגישה שבחיי היום אנחנו כל כך רגילות לשפה מסוימת, שחייבת להודות שלא שמתי לב עד כמה היא שולטת, משתלטת וכופה את עצמה עלינו. השפה המסוימת הזו היא השפה ה'נחשבת', המוערכת, המדוברת ואקרא לה לצורך המחשה, השפה ה"יודעת".

השפה ה"יודעת" היא שפה החלטית, מילולית, ברורה, מוגדרת, מנומקת, שפת עורכי דין כזאת. זו שפה שמוערכת יותר ככל שהיא מהירה יותר, נשלפת בקלות ומדוברת בצורת סעיפים או תתי סעיפים, כי כך דובר השפה נחשב לאדם יודע דבר ומבין מאוד בתחומו.

לעומתה, השפה הפחות מוערכת היא השפה ה"מרגישה". זו שפה של בישול איטי ועמוק, שלוקח לה זמן לצבור את הטעמים הייחודיים שלה, להתגבש, להתרכב, וגם הידע שלה אינו נמדד במדדים של בהירות ומדויקות, אלא על פי איכות מסוימת, שלפעמים קשה מאוד להסביר אותה, אבל קל יותר להרגיש אותה בבטן. זו שפה שניזונה וחיה מרגש, מאינטואיציה, מתחושות בטן, כאלה שלא נחשבים למקורות מידע מהימנים לדוברי ה"שפה היודעת".

כשפוגשים את דוברות השפה ה"מרגישה" נראה שהן לא ממהרות לתת תשובה, לא ממהרות לדייק או להיות מדויקות, כי הקצב של השפה הזו הוא פשוט אחר. קצב איטי, מורכב, עם עולם תוכן עשיר שעדיין לא תומלל למילים או לא יכול להגיע לעולם במילים. דוברות השפה לעיתים מרגישות שהמילים רק מקטינות מעוצמת החוויה והמהות.

דוברות השפה ה"מרגישה" מרגישות לפעמים משהו חזק בבטן, ויודעות שמשהו ברור קורה, משהו חזק ומוחשי. לעיתים הן גם יודעות שאין דרך אחת להוציא לפועל את מה שהן מרגישות בפנים, שיש המון אפשרויות טובות ומדהימות, שלכל אחת את הייחודיות והיופי שלה.

מתוך ההבנה הזאת, אני שמה לב שבחיי היום יום שלי, אני לעיתים נדרשת לוותר על השפה הטבעית שלי כדי להיראות 'נחשבת' ו'יודעת' או סתם כדי לתקשר עם דוברי ודוברות השפה האחרת. עכשיו אני מבינה טוב יותר למה חרקתי שיניים עם המכתב שכתבתי לח"כ דנון בעניין החוק ל'עידוד' ההנקה. זה פשוט דרש ממני לכתוב בשפה שהיא לא שלי. עכשיו אני מבינה טוב יותר למה יצרתי את האתר הזה, שמאפשר לי לכתוב בשפה שלי.

ולמה המחאה הזאת היא לא פחות ממדהימה בעיניי ?

כי היא לוקחת את השפה הזאת ומנרמלת אותה (מלשון נורמלי) ונותנת לה לגיטימציה, כמו שאף פעם לא הרגשתי בשיח הציבורי.

פתאום זה ממש בסדר לא לדבר בשפה ה"ידיעה",

פתאום זה ממש בסדר לדבר גם בשפת הרגש,

פתאום זה ממש בסדר שלא לדבר בסעיפים ותתי סעיפים,

פתאום זה ממש בסדר שיש המון דרכים ופתרונות לאותה הבעיה,

פתאום זה ממש בסדר לדבר בשפה שלנו.

ולא רק שזה ממש בסדר – זה אפילו מומלץ ! זה מומלץ, כי רואים בשטח שהשפה הזו מביאה למציאות שלא היתה עד היום.

אני מסתכלת על הדבר הזה ונדהמת. נדהמת מהטריוואיליות של חלק ממובילות המחאה, שבה הן שלמות על הדרך שלהן ובכלל לא מנסות לאמץ שפה שלא להן. הן גאות על השפה שלהן ועומדות מאחוריה, למרות גל הקיטונות והזלזול על השפה הלא ברורה והמוזרה הזאת.

הן עומדות ואומרות בגאווה – זו השפה שלי והיא נהדרת ! אל תיגעו לי בשפה !

יש לי כמה מחשבות לגבי איך הגענו למצב הזה ששפה אחרת מוערכת יותר מהשנייה, אבל כרגע אני בעיקר שמחה מהאפשרות ששתי השפות האלה יתקיימו להן יחדיו, בלי לנסות להיות מהודרת אחת יותר מהשנייה.

לימור לוי אוסמי, שמאוד מאוד אוהבת לדבר בשפה שמתאימה לה. לבלוג שלי.

נושאים קשורים :

9 תגובות ל- “פשוט שפה אחרת”

  1. תמר קלר הגיב:

    מסכימה מאוד,
    שמעתי את דבריה של דפנה , ממובילות המחאה ,השפה ממש התחברה לי טוב.

  2. גלית פולצ'ק הגיב:

    איזה יופי. לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר (אפרורפו, "לנסח" :-)).

  3. נעה גביש הגיב:

    אנחנו בשלב חיפוש האיזון בחיים..אומרת אנחנו כי כוונתי לרבים…גם השפה מחפשת איזון גם כל אחד מאיתנו מחפש את האיזון שלו, העם מחפש איזון והעולם מחפש אותו…הוא קצת ברח עם הקדמה שטסה לה קדימה והיא כנראה מהירה יותר מאיתנו האנשים עם הלב והנשמה…

    מאוד אהבתי את מה שכתבת

    בוקר טוב 🙂

  4. ענבל פרג הגיב:

    לימור יקרה,

    התחברתי למה שכתבת בעניין השפה שאנו מדברות ביומיום. את השפה הזו הרגשית תחושתית הפרטית שלי אני מאוד אוהבת, בעיקר ביני לבין עצמי ויחד עם אנשים דומים לי, שיכולים לשמוע אותה ולהבין אותה. אך לפעמים כשאני נמצאת עם אנשים שחיים את השפה המקובלת אני מרגישה מבואסת, כמו ילדה בעולם רך ומופשט שרוצה לרגע להרגיש מתוחכמת בעולם "הגדולים" ולהצטרף לשיחתם. ברגעים כאלה לפעמים רציתי לשלוף מהמותן אמירות נחושות ובעיקר קצרות. כאלה שמבינים מהר בלי הדהודים. שפה חיצית אני קוראת לה (מלשון חץ). אולי כדי לא לאבד אותם? שיהיו איתי עד הפואנטה? אולי זה עניין של שייכות.

    • היי ענבל, תודה.
      נראה לי שזה צורך מאוד בסיסי שיבינו אותנו וכשאין מבינים אותנו בשפה שלנו, יש איזו דרישה פנימית לנסות ולדבר בשפה אחרת כדי להעביר מסר שרוצה להיוא מבוטא באופן שיבינו אותו.
      איך את מרגישה שאת מדברת בשפה חיצית (אהבתי !) ?

      • ענבל פרג הגיב:

        כשאני מצליחה להעביר את המסר בצורה מדויקת לי גם בשפה החיצית אני מרגישה נהדר. כאילו בניתי גשר. (בד"כ זה קורה כאשר הנושא כבר עבר אצלי עיבודים).אבל לפעמים אני מרגישה לא מסופקת. כי אני אומרת משהו ומרגישה את המצד שני ומצד שלישי … ותחושת החלקיות מפריעה לי. החיובי שבזה שאז אני בשביל הפעם הבאה מחדדת לעצמי עוד ועוד את הנושא עד שהוא יושב לי טוב. הפחות טוב הוא שלפעמים אני מבלבלת לעצמי את המוח ללא צורך 🙂
        שנה טובה

        • אני לא בטוחה שלזה התכוונת, אבל מתחבר לי לתחושת החלקיות בלדבר בשפה החייצית. בחוויה שלי דיבור בשפה הזאת מרגיש לא מורכב, חסק עומק. כשיש דברים או נושאים שמרגישים לי מורכבים, אני נותרת בתחושת חסר.
          שנה טובה !

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

פתאום יש בינינו מרחב

מאת : ענבל לוי

18 במרץ 20142 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

היום, כשאני אמא לילדה בת שנתיים אני יכולה להסתכל אחורה ולראות איך פעם היא ואני היינו אחת. לא הרגשתי את זה אז, היה לי קשה וכואב ועייף. חשבתי שאני לא מסוגלת לתת לה את כל כולי, בלי הבחנות וסייגים. אבל כשאני מסתכלת היום אחורה, אני רואה עד כמה היינו בלתי נפרדות. היא רק בת שנתיים, אבל כבר יש בינינו מרחב. ופתאום אני יכולה להבין שפעם הוא לא היה.

כבוד לתחושות מוקדמות- חלק ב'

מאת : ורד ל

20 ביולי 20110 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

על החששות כבר כתבתי וגם על התחושות המוקדמות והאנרגטיות המוזרה של כל התהליך הזה שחשתי.

ובאמת הגיע יום בו היה יותר דימום, בעצם היה ממש דימום, להבדיל מהכתמים החומים שהיו שם קודם לכן. אני חושבת שזה היה בשבוע 7-8, טוב, הכל ממש התחלתי בסה"כ.

באותו היום הרגשתי קצת יותר כבדה והיו קצת יותר כאבים עמומים כאלה, כך שמצאתי עצמי מתנהלת דיי באיטיות ושמחתי כבר להגיע לסוף היום, כשהילדים שכבו כבר לישון והיה לי קצת זמן שקט עם עצמי ובנזוגי.

לחיות לפי הנורמה

מאת : לימור לוי אוסמי

25 בפברואר 201417 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מקצועניות מדברות, מתמודדות עם נורמות וציפיות, רגשות אשם אחרי לידה

יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה.