שיתוף ברגשות לאחר לידת הילד השני

מאת : יעל תמיר

17 באוגוסט 2011 | 6 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

אכתוב בקצרה ואולי אף בנקודות, כיוון שאני מחוסרת מאד בזמן ובשעות שינה.
יש לי ילד "גדול" בן שנתיים ושלושה חודשים וילדתי לפני חודש תינוק נוסף ומתוק.
הילד הגדול מעולם לא נשלח למסגרת ובאמת שנהניתי להיות איתו והשקעתי בו את כל כולי. אני אמא טוטאלית, על כל המשתמע מכך. אוהבת ללא סוף. השארתי אותו לבד ורק עם הוריי, לשעתיים בלבד בכל חייו, למעט בלידה, שאז "נעלמתי" בעל כורחי ל 5 ימים.. מי חלם על כזה דבר ?? איזה אובדן שליטה זה היה מבחינתי, אבל לא הייתה לי ברירה. מה, אני לא אלד ?

 

כל כך הצטערתי בשבילו, הוא אפילו רגיל לישון איתי ועם אבא שלו במיטה. הוא ילד מדהים, בוגר כמו בן 4,יודע המוןןןן דברים, טוב לב, סבלני, קיבל את אחיו החדש בצורה מושלמת, אבל רגשות האשם שלי, הולכים ומתרבים.

אני מחוסרת שינה, מלאת הורמונים, התינוק רוצה רק לינוק ומסרב לבקבוקים ומוצצים ורוצה להיות רק עליי כל היום והלילה, סובל מאד מגזים…. אם הוא היה הבכור, איזה טיפול מלכים הוא היה מקבל….

 

אבל עכשיו ? אני קרועה בין שניהם. לפעמים כששניהם בוכים, אני בוכה איתם. יש לי רק שתי ידיים.

איך אני יכולה להכין ארוחת ערב, ללכת לגני משחקים, לטפל בשניהם, כשהקטן בוכה כל הזמן ולא רוצה להיות במנשא, רק על כדור הפיזיו, או על הידיים בהליכה ?

אני משתגעת וקורסת לתוך תהום של ייאוש. אני יודעת שעוד מעט ה"גדול" יכנס לגן לחצי יום, וגם זה בלית ברירה, כי אני יודעת שלא אוכל להמשיך כך יותר.

אני מלאת רגשות אשמה, כי אילולא התינוק החדש, לא הייתי מכניסה את הגדול לגן. זה הגיל הכי יפה לבלות איתו, ואני לא מצליחה.

אני משתדלת פעם ביום לקחת אותו לבילויים, אבל באותו זמן אני יודעת שהקטן צורח את נשמתו אצל אמא שלי או אצל בעלי.
מי אמר שהחיים קלים?

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

שמונה ימים אחרי לידה / ענת

הרהורים של חודש אחרי לידה / איריס גומס

סתם יום של חול / אמא אנונימית

ימים טובים יותר / עלמה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

6 תגובות ל- “שיתוף ברגשות לאחר לידת הילד השני”

  1. לירון שרון הגיב:

    אם חושבים שרגשות האשם מגיעים עם ההריון הראשון- לא באמת מבינים מה זה רגשות אשם עד שהילד השני מגיע..
    משיחות עם נשים אחרי הלידה השניה הגעתי למסקנה הבאה-
    את יולדת- פתאום הקון הופך גדול, הטוטאליות. כבר לא טוטאליות, הלביאה שבך יוצאת החוצה להגן על הרך הנולד – כי ככה אנחנו. לביאות… ואם מישהו מפריע בטיפול הגור, אפילו שהוא גור בעצמו אבל כבר גור גדול בין יותר משנתיים- יוצאות מאיתנו שאגות ורגשות שלא הכרנו קודם.
    העוצמות של הרגשות, הרגשות האחרים שלא הכרנו קודם כלפי הילד הגדול- מובילים לבילבול ולהמון רגשות אשם.
    ולאט לאט הם גדלים- ופתאום אני מצליחה לעשות הפרדה בין האהבות- לתינוק מתחיל להיות אופי משלו וקל לי להגיד שאני אוהבת אותו בזכות שהוא א/ב/ג את הגדול אני אוהבת בזכות שהוא ד/ה/ו והם שונים ואחרים ואני אוהבת כל אחד בזכות עצמו ולא אחד על חשבון השני.
    שעושים את ההפרדה מגלים שהלב התרחב ולא האהבה קטנה. וקל יותר להכיל ולקבל. זה יקרה עוד מעט… עוד קצת. קצת להיות יותר רכה עם עצמך- זה נורמלי וטיבעי. אנחנו לא כלי קיבול עם יכולת הכלה בלי סוף- לכל כלי יש סף קיבול מסויים. גם אנחנו כבני אדם- יש לכל אחת את הסף שלו. 

  2. מאיה קילים הגיב:

    אני כל כך מזדהה….
    בני הבכור כבר בן 4, וביתי עדיין לא בת שנתיים.
    הסיפור שלך בדיוק אבל בדיוק כמו שלי..
    אני רוצה לעודד אותך ולומר לך מה שאמרו לי: את צרייכה להבין שהבת ל?"גדול" את המתנה הכי גולה שהוא יכול לקבל – אח!!!- וברגע שהפנמתי את זה הכל הפך להיות יותר קל גם לי וגם להם.
    ושנה אחרי הבכור לי אמר לי ואני מצטתת "אמא תודה שהבאתי לי את אחותי במתנה זו המתנה האהובה עליי".
    אז מכאן יש הרבה עליות וירידות אבל יש למה לצפות
    לפעם הראשונה שאת רואה אותם הולכים יד ביד, לנשיקה הראשונה שלהם ולעוד הרבה מצבים מדהימים.
    אני מציעה לך עם כל הקושי ואני יודעת כמה קשה אני רוב שעות היממה איתם לבד.
    קצת לשחרר פחות להלחץ ויהיה לכולכם קל יותר.
    הרבה הצלחה ….

  3. חני סער הגיב:

    יעל יקרה,

    אנחנו אלופות העולם ברגשות האשם האלה…. לא סתם אומרים שעם כל אמא נולדים רגשות אשמה.
    לי יש ילדה אחת, אני עדיין לא מסוגלת לתאר לעצמי את עוצמת רגשות האשמה בבוא הילד השני, אבל אני יכולה לנסות לחזק ולומר שיחד עם חלוקת תשומת הלב, הענקת לילד שלך מתנה גדולה- אח קטן שיוכל להיות שותף אמיתי שלו, ואין לזה מחיר בעיניי.
    אני חושבת שאת אמיצה מאוד על מה שכתבת ואיך שכתבת- הכתיבה האותנטית הזו, נטולת כל ייפוי או טיוח של הדברים.
    יישר כח. מאחלת לך שתוכלי למצוא גם לעצמך מקום בתוך הכאוס, ואם תרצי מישהי לשוחח, לפרוק או כל דבר אחר, אני מציעה את עצמי בשמחה.

    חני

  4. מירב הגיב:

    אכן נראה לא פשוט. אצלי המצב יותר מורכב כי הראשון הוא בנו של בן זוגי מנישואים קודמים. זה יוצר סט חדש לגמרי של רגשות אשם. אבל האהבה ביניהם (בן 8 ובת שנה וקצת) מחממת את הלב ומעלה את מפלס האושר.

  5. קרו אור הגיב:

    שלום לך יעל אני ילדתי את שני ה"גדולים " שלי בהפרש של שנה ושבועיים,אני לא יודעת עד כמה את בעניין של ההנקה אבל כן הייתי ממליצה לנסות להפסיק גם אם זה מצריך יותר עזרה מאחות טיפת חלב\רופאת ילדים,והייתי גם מנסה להיעזר יותר בסביבה שלי קחי לך אחה'צ חופש עם הקטן ואת הגדול תשלחי לסבתא {הם מקבלים שם יותר מותרות :-] } וגם אני אחרי לבטים מאוד לא פשוטים שלחתי את הבכור למעון בגיל הרבה יותר מוקדם ממה שהתכוונתי רגשות האשם האלה נעלמות בסוף.היום יש לי קטן בן חודשיים ואני בעצמי עם רגשות אשם כי הגדולים מקבלים יחס של:אתה יכול לעזור לי ב…. וכאלה אבל תנסי לערב את הגדול בטיפול התינוק הם אוהבים שיש להם תחושת עצמאות גם אם זה רק להביא לך חיתול או מגבת למקלחת של התינוק את תיראי שינוי גם בילד הגדול וכמובן הכל במיתון ולאט לאט שום דבר לא קורה בקסם.מחזקת אותך והרבה סבלנות :-}

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ילדתי לפני שישה שבועות. עשיתי טעות?

מאת : חסויה בינתייים

8 באוקטובר 201112 תגובות

מתוך אחרי לידה, רגשות אשם אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

ילדתי לפני שישה שבועות את בני השני. תינוק מתוק שמחייך אליי כל פעם שהוא רואה את הפנים שלי מולו. לתינוק הקטן החדש הזה, שכולו כוונות טובות, יש אח גדול. תינוק בן שנה וחמישה חודשים. ילד מקסים, שובב, עם שמחה פנימית גדולה וקסם אישי.

ואני עומדת ביניהם ומרחמת על שניהם ומרגישה כישלון. אף אחד מהם לא מקבל את מה שהוא צריך. בעיניים שלי הכל מתנהל בדרך של כיבוי שריפות, התמונה שעולה לי היא שלי עם התינוק בוכה על הידיים וכף עם אוכל, מנסה להגיע לפה של הבכור שבתורו מתרעם וצועק, ושופך את האוכל על הרצפה.

לידת בית: אם משהו משתבש בלידה, אין את מי לתבוע

מאת : שירה דרוקר

31 במרץ 20118 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אבל הפגיעה החמורה יותר היא באוטונומיה של הנשים היולדות. כי אנחנו לא באמת יכולות לבחור בחירה חופשית מבין כל מאפשרויות החוקיות העומדות בפנינו (חברה דמוקרטית, זוכרים?). אנחנו נאלצות לבחור באפשרויות אחרות, פחות מועדפות עבורנו, כי אין לנו כסף, או כי אין למיילדת ביטוח, או כי זה סתם יותר מאתגר מבחינה פרוצדוראלית…

אז בוחרים ללדת בבית חולים, כי אין באמת אופציה אחרת שנראית הגיונית, בכפוף לכל ההפרעות. אבל אני רוצה לחזק ולעודד נשים ששוקלות ללדת בבית, לא להיכנע. ללכת עד הסוף עם הבחירה האמיתי והטבעית שבחרתם מהלב, מהגוף, מהטבע…

מידת ההשפעה של חוויית לידה הוליסטית על החיים שלאחר הלידה. זווית אישית

מאת : עינת דורפן

3 ביולי 2013תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, הכנה ללידה ולאמהות, הריון, עזרה ודאגה לעצמנו

אז למה הפעם לא חוויתי את הבייבי בלוז? למה אף אחות לא ניגשה אלי ודיברה אלי כאילו שהיא יודעת בדיוק מה עובר עלי? אולי כי לא הייתי מספר במערכת?

אני חושבת שעם כל הכבוד להורמונים, בכל אחת מאיתנו פועם לב ייחודי ומיוחד, לכל אחת מחשבות וקשת רגשות ייחודי לה, וכל ניסיון להכליל את החוויה שאחרי הלידה נוגע בשטחיות נסיבתית שאינה מכילה את מלוא הדרה, יופייה וייחודה של כל אישה.

מה הפלא שעולים רגשות קשים כל כך? מה הפלא שנשים רבות חוות תחושה של בדידות ואובדן החופש?

חווית לידה הוליסטית בעיני אינה מתמצה בלידה ללא אפידורל עם כדור עם חבל, בג'קוזי או בפרימוס… חווית לידה הוליסטית היא בראש ובראשונה חוויה של הכלה וכבוד אל האישה היולדת ואל נימי נפשה ומאווייה והיא לא נגמרת אחרי שהתינוק יוצא מהרחם, היא ממשיכה זמן רב אחרי שהדופק בחבל הטבור מפסיק. ואולי גם פה טמונה אחת הבעיות- יש היום מודעות הולכת וגוברת לחוויית הלידה, ואני מאוד שמחה על כך, אבל מה קורה אחרי הלידה?

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם