שלוש ארבע וחזרה לעבודה

מאת : נטע רותם ימניצקיי

31 באוגוסט 2011 | 5 תגובות

אני עוד לא יודעת בדיוק מה בא לי לעשות בחופשת לידה – קניונים, בתי קפה, מפגשי אימהות... עוד לא ממש החלטתי והופ... אוטוטו זה כבר נגמר.

מתוך אחרי לידה, חוזרות לעבודה

הצלקת של הניתוח עדיין כואבת לי. אלה היו השלושה וחצי חודשים הקצרים ביותר בחיי.

זה עבר לי כל כך מהר, שאני עדיין חושבת לפעמים איך למשוך כמה שיותר זמן עם הצירים בבית, עדיין מעבירה בראש שוב ושוב את סרט הלידה שלי שהתגלגל לו לא בדיוק בצורה שתכננתי.

עוד אפילו לא הספקתי להתארגן על מנשא. כל כמה ימים אני מנסה מנשא אחר, עדיין לא בטוחה בדיוק איזה הכי נוח לי.

אני גם לא בדיוק יודעת עדיין מה בא לי לעשות בחופשת לידה – קניונים, בתי קפה, מפגשי אימהות… עוד לא ממש החלטתי והופ… אוטוטו זה כבר נגמר.

בדיוק עוד שבוע אני חוזרת לעבודה.

אני אומרת את זה ועולות בי כל מיני תחושות.

תחושה אחת שעולה בי היא, כמובן, רגשות אשמה. כמו שכבר למדתי עם הבת הגדולה שלי, אין רגע אחד בהורות שאין בו רגשות אשמה. גם כשעשינו הכל הכי בסדר, תמיד נתייסר על שלא עשינו טיפ טיפה יותר טוב. ובהקשר הזה של חזרה לעבודה אני, לצערי, לא מצטיינת. אני חוזרת לעבודה בדיוק בתום 14 השבועות. בדיוק 98 ימים.

מצטערת, קטן שלי, העאלק מדינת רווחה שאנחנו חיים בה לא מאפשרת לי אפילו לשקול להישאר איתך בבית עוד.

אבל רגשות האשמה שלי עולים פה לא בגלל האילוץ לחזור לעבודה, אלא בגלל שאני מרגישה, בסתר ליבי, שימחה והקלה לקראת החזרה לעבודה.

כן, להיות בבית עם תינוק זה לא כל כך קל. אני מרגישה שכל היום שלי סובב סביב חיתולים עם קקי, חיתולים עם פליטות, סלקלים, מנשאים, מוצצים, להרדים, להרגיע…. וזה לא נגמר. והראש שלי כבר כל כך מלא בזה, וכמעט שאין לי מנוח, עד שמידי פעם אני מוצאת את עצמי מפנטזת איך אני אשב בכסא המסתובב שלי במשרד, עם כוס קפה חמה, ואהיה שוב אותה נטע המצחיקה, הדעתנית, העובדת המצוינת שהנני.

ואז, כשאני תופסת את עצמי כל כך מחכה לזה כבר, אני מתמלאת בצער על כך שאני כנראה לא כל כך נהנית להיות בבית עם התינוק שלי. כלומר – זה לא שרע לי, וזה לא שאין רגעים קסומים עם התינוק, אבל באופן כללי… כנראה שזה לא בשבילי.

באיזשהו מקום אני גם מרגישה שאני לא מספיק שולטת בגידול של התינוק שלי. אני כל הזמן מתלבטת –

עייף או רעב?

להרדים על הציצי או רק במיטה?

הנקה בלבד או לשלב בקבוק?

משפחתון או סבתות?

אני קצת מרגישה שאולי מישהו אחר ידע יותר טוב ממני, המטפלת במשפחתון למשל. אני יודעת שאומרים ש"אמא יודעת הכי טוב" אבל אני לפעמים מאמינה שאולי היא תדע יותר טוב להרדים אותו, להקנות לו סדר יום, להאכיל אותו.

אני חושבת שאולי אני קצת תולה תקוות במשפחתון שיסדרו לי שם את העניינים עם הילד, כי עכשיו כל היום שלו מבולגן, נרדם עלי במנשא, ישן חצי שעה, אוכל כל שעה וחצי… ברדק. נתתי לילד להשתלט עלי… אז כנראה שהכי טוב לכולנו שכל אחד יעשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – אני אלך לעבוד, והמטפלת כבר תתקתק לי את התינוק.

עוד תחושה שעוברת בי לקראת החזרה לעבודה היא שאני לא אותה אישה שהייתי רק לפני שלושה וחצי חודשים. למרות שזה לא הילד הראשון שלי, וגם לא הניתוח הקיסרי הראשון שלי, אני מרגישה היום אישה אחרת. חזקה יותר, חכמה יותר, נשית יותר, מחוברת יותר לפוטנציאל העוצמה הנשי שקיים בי.

אני עוד לא יודעת לאן זה יוביל אותי, או אפילו מה בדיוק אני רוצה לעשות עם זה, אבל פתאום יש לי תחושה שאני יכולה. לעשות משהו חדש עם עצמי, להוביל משהו, אולי לפתוח עסק, ללמד משהו, לעשות משהו שהוא אני, שהוא שלי, שאני אזום ואני אוביל. לעשות משהו אחר ומסעיר.

זה כרגע מאוד ראשוני, אני לא יודעת מה יצא מזה, אבל זו תחושה חדשה שמלווה אותי בזמן האחרון.

אני מאחלת לעצמי, לקראת החזרה לעבודה, שהעניינים יסתדרו כמו שצריך – גם לתבור במשפחתון וגם לי בעבודה, ושהחלום הזה שהתחיל להתבשל בי – יבשיל לכדי משהו אמיתי, ולא ידעך.

** נטע רותם ימניצקיי, בת 33, נשואה לגל, חיפאית, אמא של כרמל ותבור. כותבת באתר "קיסר נולד" . הבלוג שלי כאן, 'לא רק אמא'

עוד אמהות כותבות:

לכי תסבירי כמה זה קשה לחזור לעבודה / אמא של רעותי

לחזור לעבודה / אמא של רעותי

נשואה + 1 / אביבית זהבי בינשטוק

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

5 תגובות ל- “שלוש ארבע וחזרה לעבודה”

  1. נעה גביש הגיב:

    איזו נפלאה את שכותבת בכזו פתיחות ואמת על רגשות שלא קל להשמיע אותן, למרות שהן קיימות אצל לא מעט אימהות ולא חשוב מספר הילד :).

    ואימא תמיד יודעת מה הכי נכון לילד שלה גם כשהיא אומרת שמישהו אחר יודע יותר טוב ממנה מה נכון לו…זה מה שהבטן אומרת כרגע אז זה מה שנכון כרגע.

    נפלא שכתבת את מחשבותייך ורגשותייך…מותר לנו להרגיש ולחשוב הכל כי כל אחת מאיתנו אחרת ולכל אחת יש יכולות ומיומנות אחרות וכן מחשבות, רגשות, רצונות ודרכים שונות לחיות את האימהות ואת עצמינו.

    הרבה בהצלחה והנאה לך ולילדים 🙂
    }{

  2. יקירה,
    מאמינה ואף בטוחה שאת יכולה.

  3. שירה דרוקר הגיב:

    נטע,
    מחזקת אותך בכל דרך שבה תבחרי, אני בטוחה שאת עושה את הבחירות הכי נכונות לך ולילדיך. מן קטע כזה של אימהות…
    אני מאוד מתחברת לתחושה שלך של "אני יכולה".
    לאחרונה מתחילים לצוף בי רגשות כאלה, של רצון עז לעשות משהו חדש, משהו שמתאים ל"אני החדשה" שנולדה יחד עם הילה.
    הרגשות האלה משמחים וגם מתסכלים, כי השינוי מן הסתם ייקח זמן. ואני מרגישה שבא לי מאוד, ועכשיו! אני צריכה ללמוד קצת על סבלנות…
    בהצלחה בעבודה, ותמשיכי לחלום!!! (אני מאוד מתגעגעת ומחכה כבר לפגישה…)

  4. לנטע החדשה, הנשית יותר, החזקה יותר, החכמה יותר
    יקרה שלי

    זה מה שכיף בלהיות אשה. אנחנו עוברות את החוויה העוצמתית הזו של האמהות וצומחות ממנה, גודלות בעזרתה, משתנות (ולטובה), עושות ממש טרנספורמציה. וזה מה שכ"כ מיוחד. תהני מזה. זה כולו שלך.

    אני אוהבת את נטע החדשה (אני לא ממש מכירה את הישנה).

    מיכל

  5. Nick הגיב:

    Reading posts like this make surfing such a plasruee

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מרגישה שאני מתחילה להיות קמצנית

מאת : לימור לוי אוסמי

23 ביולי 20138 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

מרגישה שאני מתחילה להיות קמצנית וזה לא בא לי טוב בכלל.

מבינה שזה שלב הכרחי הלא לתת מעצמי, כדי להגיע לאיזון, אבל זה רק במודעות שיש הבנה שזה שלב ותיכף יתאזן. בלב זה לא כיף בכלל.

אני מבינה, עדין לא לגמרי מרגישה, שאחרי שלוש שנים של נתינה ללא תמורה כספית, זה כבר לא מתאים לי יותר ולא עושה לי טוב. מבינה שזהו, כבר אי אפשר להמשיך ככה יותר, כי אחרת זה פשוט לא יוכל להימשך וחבל. זה יהיה ממש חבל.

ובינתיים, אחרי נתינה קיצונית, אני בסוג של קמצנות קיצונית. מחשבת כמה זה עולה לי (נפשית), מה זה גובה ממני (משפחתית), האם בא לי ומה התחשיב של זה.

ממש לא קל לי במקום הזה. קשה לי מאוד.

לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה

מאת : סשה חזנוב

14 באפריל 2013תגובה אחת

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים, קוראות לשינוי

לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה. רוצה שפשוט יהיו. הם. גיבורים או לא. חזקים או חלשים. מה שבא להם. לא רוצה את ההקשר הזה בראש שלהם – מדים וכבוד. חיילים ושאיפות. בעיקר כי זה בולשיט. וכי החיים זה מעבר לזה. הם אמנם לא מנותקים מזה, אבל בחשבון הסופי הם הרבה יותר. גם אם אנחנו שטופי מוח לפעמים עד כי נראה שאי אפשר אחרת כאן.

כמה לשחרר? הצד שלו והצד שלה

מאת : אילת ועציון בר-נוי

20 בדצמבר 20109 תגובות

מתוך זוגיות אחרי לידה

לגברים יש קטע כזה של לקרוא לנשים היסטריות. אולי לא בדיוק היסטריות, אבל לחוצות.
אתם, כידוע, האבות הכי רגועים בשכונה, אלה שילדיהם מתפלשים בבוץ, מקפצים על הנדנדות ועושים תמרונים של קמיקזה בין המגלשות. אנחנו ? היסטריות. מספיק שהילד נדקר מאיזה מזרק תועה וכבר אנחנו רצות איתו למד”א.