איך אפשר להיות אמא ולא להפגין ?

מאת : שירה ריכטר

2 בספטמבר 2011 | 12 תגובות

"מגיע לי" זה משהו שלנשים די קשה לומר. שלא לומר, לחשוב. שלא לומר – לבקש. שלא לומר – לדרוש- שלא לומר – לצאת לרחובות.

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא, קוראות לשינוי

השעה שתיים בלילה ואני לא מצליחה לישון. כתבתי פוסט בפייסבוק המודיע שאני מגיעה להפגנה מחר, כי- כי מגיע לי. ומניתי את כל הזכויות הבסיסיות שמגיעות לי כאדם, אישה, עצמאית, אמנית, רוכבת אופניים, אימא… מה מגיע לי ולמה מגיע לי. בעצם-  מגיע לי. "מגיע לי" זה משהו שלנשים די קשה לומר. שלא לומר, לחשוב. שלא לומר – לבקש. שלא לומר – לדרוש- שלא לומר – לצאת לרחובות.

מחר בערב יתקיים בכל הארץ מה שמכנים צעדת המיליון. הפעם אני הולכת לדרוש– הנה המילה הזו- ממשפחתי לבוא. עד עכשיו יציאתי למחאות היה עוד "תחביב" של אימא. כמו האמנות. (שזה המקצוע שלי). אבל הפעם אני לא מוותרת. זה יותר חשוב לי מכל שנותיהם בבית הספר.  שהם יראו במו עיניהם איזה כוח יש לא/נשים כשהם מחליטים להביע עצמם. מהלב. מהכאב. מהרצון. מהתקווה. מהבטן.

שיראו איזה כוח יש לפייסבוק שלהם. שיראו שמה שהם מרגישים, מרגישים הרבה אחרים. שיש ערך לדעה שלהם. שיש מקום לקול שלהם. שלא יחששו לומר אותו לשיר אותו להביע אותו לכתוב אותו. שלא יחששו.

מכל החינוך שבעולם, זה החינוך הכי חשוב. ההפגנה מחר.

יותר מכל הטקסים וימי הזיכרון, ההפגנה מחר מראה להם ולנו מה זה רוח האדם במשמעות הכי עכשווית שלה. רוח האדם אשר בתוך תוכם. תוכנו.

הילדים שלי חייבים להיות איתי מחר בהפגנה.

 

היום הראשון לספטמבר תחילת שנת בית הספר. עוד לא הספיקו להרגע מההתרגשות לראות את החברים שלא ראו בחופש, וכבר ניתן לאחד הבנים שלי דף שעורי בית. למה? הוא סובל מזה. מאוד.  אנחנו סובלים מזה. הוא ילד חכם, רגיש, מתחשב, ורוב מה שמלמדים בבית הספר משמים. השעות שאחרי בית הספר מתמלאים עם המטלות האלו, המשא ומתנים-  וגם לנו. נגד רצוננו, אנו הופכים למשתפי פעולה של המערכת. סוף סוף הילדים כבר מספיק גדולים לחזור לבדם, ואנחנו אמורים להיות בבית במדינה שלא סופרת בכלל חצאי משרות – ולשבת איתם על שעורי בית שאין להם שום קשר לנשמה של הילד שלנו. לאהבות שלו, לתשוקות שלו, לעניין שלו. לכישורים שלו. אנחנו אמורים- ואמורות להכריח אותו לעשות משהו שאנחנו לא מאמינים בו. למעט מורה אחת או שתים, או מקצוע כזה או אחר- הרוב-ותסלחו לי מורות יקרות, זה לא נגדכן- הרוב כפוי משמים ויבשששש.  מה לעשות?

לאחר הבעת רגשות לפה ולשם ולאורך ולרוחב כל הבית, עלה לילד שלנו רעיון. הוא יעשה מחאה. כמו שאימא הראתה לו שעושים במדינה עכשיו. הוא יפתח דף בפייסבוק וישכנע את כל הילדים לא לעשות שעורי בית.

 

הוא הלך לישון וישבנו -ההורים המודאגים -וניסינו להבין מה קורה. מה קורה. זו לא פעם ראשונה. ועוד לא התחילה בכלל השנה! שוב צף ועלה מולנו מצב חוסר האונים מול ה"מערכת". או שנכנעים למערכת ומשכנעים עצמנו שמשמעת זה לפעמים טוב (מה שנכון, אגב) או שמחפשים בית ספר אחר, עם ערכים אחרים, בתוך שכונה אחרת, בית אחר… ואולי אפילו מדינה אחרת?

השעה שתיים בבוקר. הכאב ותסכול של הילד שלי שלח אותי  לחפש באינטרנט מאמר שקראתי לפני כמה שנים בקומת הילדים בקופת החולים (מפתיע שראיתי את זה שם לראשונה) על החוסר טעם שבשעורי הבית. מצאתי הרבה חומר.

אני הולכת לומר לבן שלי שהוא צודק, ושאני מוכנה להקים איתו מאבק. לשם כך – שלב ראשון- הוא בא איתי להפגנה כדי לראות ולחוש כמה כוח יש לאדם אחד לשנות משהו.

וכמובן הוא פתור מללכת לבית ספר למחרת…

ולסיום – וזה בעצם גם ההתחלה – קרול גיליגן, הסופרת פסיכולוגית הפמיניסטית שכתבה את הספר המדהים "בקול שונה"- בו היא מראה איך נשים וגברים תופסים אתיקה ומוסר בדרך אחרת – גם יצאה לרחובות להפגין בשנות ה-60 בארצות הברית. כששאלו אותה "איך יש לך זמן להפגין ולהיות אקטיביסטית כשאת אימא לתינוק קטן? היא אמרה "מה זאת אומרת?-  איך אפשר להיות אימא ולא להפגין?"

 

* שירה ריכטר, אמנית רב תחומית חוקרת ואקטיביסטית – פמיניסטית מאוד.

* את התמונה צילם נמרוד גיסיס

אולי גם יעניין אותך:

אמא עולה לכיתה א'/ אושה לין מזרחי

אמא בקליטה / הילה גלסר

מערכת החינוך- מערכת הדיכדוך/ ליטל אוהב ציון

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

12 תגובות ל- “איך אפשר להיות אמא ולא להפגין ?”

  1. מהממת והבן שלך מהמם, איפה ההדף שלו בפייסבוק ? מצטרפת !

    אני מרגישה שלי באופן אישי, מצטרפת גם התחושה של החוסר אונים מול המערכת, תחושה שאי אפשר לשנות, לא משנה מה נעשה. אני מרגישה שהתחושה הזו לוקחת חלק ומשאירה אותי בבית

  2. איילה הגיב:

    וואו איזה פוסט מרגש. אני עם דמעות בעיניים literally

  3. ורד נץ הגיב:

    שירה , וואו … איזה פוסט מקסים. מרגש, מטלטל !!!
    ואני… חציתי אוקיינוסים רבים ועברתי חוויות אינספור מאז הצטלבו דרכינו לאחרונה. כל כך כיף לפגוש בך שוב

  4. עירית גולני הגיב:

    שירה יקרה,

    מאוד הזדהיתי עם הפוסט שכתבת. באמא לארבעה בוגרים (הצעיר סיים לשמחתי את התיכון לפני 5 שנים) עברתי כל מה שאת כותבת. עם שני הבוגרם שלי התעקשתי בבית ספר יסודי שילכו לפי הכללים. וחבל.בתיכן הם כבר הלכו לפי הראש שלהם.התחלתי ללמוד מהם. שני הצעירים כבר זכו לאמא אחרת שעשתה מהפך ועברה לתחום הרפואה המשלימה והרוחניות, הם זכו וזה היה מזלם. אחרת הם לא היו שורדים את תקופת בית הספר. (רק בסוף התיכון הצליחו לראות איזה בן נפלא יש לי), מערכת החינוך לא היפנימה עדיין ששינויים בבית ספר זה לא רק הכנסת מחשבים. השינויים החשובים ביותר הם במשאב האנושי ובמיוחד בצוות החינוכי. עד ששם לא יעשה שינוי, המערכת תישאר אותו הדבר. ואני מתכוונת שינוי עמוק באמונות שמלוות אותנו מדורי דורות, אמונה בתלמיד , למידת כלים שמשרתים אותנו בתקופה הזאת, כמו כלים עוקפי תודעה, נשימות וכו' דבר שישנה את ההווייה, את האנרגיה הבית ספרית. דרך אגב, גם ההורים צריכים להצטרף. בכל מקרה, את, אמהות נוספות כדאי שתשמיעו יותר את קולכן, תקשיבו לילדים שלכם הם כבר מחווטים בשונה ממכם, מהדור שלי בוודאי וכבר מותאים לחיות בעידן הזה. אל תתנו שיקלקלו אותם ויחזירו אותם לתקופות שפג תוקפן. בהצלחה ויש לך נושא חדש לתערוכה שאשמח לבוא ולהתרשם. כל טוב המון הצלחה ושנת לימודים נעימה!

  5. צודקת לגמרי. נהדר.

  6. שירה יקרה, גם אני חושבת שכתבת נהדר. ידוע שרק 15 דקות מן השיעור הילדים מרוכזים ולומדים כל השאר הוא בזבוז זמן, שני ילדי (34 ו 28 כיום) למדו בבית ספר פתוח ורב הזמן היו בחוץ, עסקו בנושאים שעניינו אותם אך חשובה מאד תמיכת ההורים והאמון בילדים. שניהם סיימו לימודים גבוהים ואוהבים את עיסוקם הרלוונטי להם.

  7. דנוש לחמן הגיב:

    כל-כך מדויק!
    מצטרפת למחאה של הבן!

  8. התרגשתי ממה שכתבת. אני, לשמחתי הגדולה למדתי בבית-הספר הפתוח הראשון בישראל. מעולם לא עשיתי שיעורי בית ויחד עם זאת בדרכי הוצאתי בגרות טובה מאוד(לא שאני חושבת שזה באמת חשוב). כיום, כאמא לשני ילדים, הפכתי את חיי כדי לוודא שילדיי ילכו למקום שרואה אותם באמת ומכבד את דרכם הייחודית בעולם. לשמחתי מצאתי מקום כזה מופלא-הבית העגול. לא רק שאני נאלצת לממן אותו באופן פרטי, אנחנו נמצאים במאבק אל מול המדינה כדי שלא יסגרו את המקום ה"לא חוקי" הזה. כל ילד שנכנס בשערי "הבית העגול" מלא בשמחה. הדגש שם הוא על ליבם של הילדים, על יחסים, על לימוד מתוך בחירה וסקרנות טבעית שיש בהם. כמעט בכל פעם שאני נכנסת להביא את בני בבוקר, עיניי מתמלאות דמעות של התרגשות מהפלא הזה. יש עוד מקומות נפלאים כאלה כמו "שיח" בישוב כליל שמאויימים בצו סגירה ועוד מקומות מופלאים שהלוואי שיהיו הכלל. מיותר לציין שאין שם אפילו ילד אחד שלוקח רטלין וזאת מהסיבה הפשוטה שהמערכת מתאימה עצמה לילדים ולא להיפך. נדרש שינוי כל-כך עמוק בדרך בה מערכת החינוך מתייחסת לילדים.
    הכי ריגש אותי מהכל זה שנעמדת לצידו של בנך בדרכו. זה כשלעצמו משנה עולמות!!! תודה שהבאת את קולך ואת קולו של בנך. הוא נשמע והוא חשוב וכבר הוא חולל שינוי עצום. תודה.

    • רות, מה שאת כותבת הוא "בית ספר" עבורי. ואעיז לחשוב שגם עבור אחרים ואחרות.

      המשפט שכתבת: "כיום, כאמא לשני ילדים, הפכתי את חיי כדי לוודא שילדיי ילכו למקום שרואה אותם באמת ומכבד את דרכם הייחודית בעולם" הוא צלצול להתעורר. הוא מזכיר לי מפגש כיתה שהייתי בו עכשיו- כיתה שלי מלפני 35 שנה. ברור לחלוטין שיש כמה "ילדים" (היום הם בני 48) שממש לא "ראו" אותם.
      ואמנם זה לא סוף העולם, וכולם הסתדרו איכשהו. ורובנו רואים את זה כמשהו חיובי- ה"דרייב" לחפש ולחפש עד שמוצאים את ה"מקום הנכון" (כדברי קן רובינסון) אבל כמה שנים בוזבזו ב"לחפש" ו"לתהות" וב- "להרגיש לא שייכים ולא בסדר"?

      וזה לא כי האנשים בתוך המערכת רעים – זה כי ה"שפה" הזו עליה את מדברת- אינה מדוברת במערכת הזו.

      האם ראית את דף הפייסבוק שנולד מהפוסט הזה "שיעורי בית למי זה טוב?" https://www.facebook.com/nohomework.israel

      הידע שלך – המביא שתי דוגמאות אישיות טובות מוכיח שיש אלטרנטיבה חייה ובועטת לדרך המיינסטרים. אותו המיינסטרים צריך לאמץ. וחלק מהבתי ספר הממלכתיים אף מאמצים אותו אט אט. (יש כמה דוגמאות בכתבה שהייתה ב 7 ימים של ערב ראש השנה- שמופיע בדף פייסבוק) האם תסכימי לכתוב בדף שלנו? או שאצטט אותך?

      ככל שאני מתעמקת בנושא- מובן לי שהמורות בעצמן זקוקות לתמיכה שלנו, ההורים. הן "כלואות" בתוך מערכת עם ערכים לא כלכך עדכניים. ולבד – יכולתן להשפיע מוגבלת. לכן- לדעתי- כמה שיש יותר מידע ציבורי- קצר- נגיש- בשפה ברורה ולא אקדמאית מידי – יותר טוב.

      תודה רבה על התמיכה האקטיבית. ועל לקיחת הזמן לכתוב. וללימור לוי אוסמי – יוזמת ומנהלת האתר- שהפנתה את תשומת ליבי שיש תגובה חדשה.

      • שירה, מוזמנת לצטט ולהכניס את הטקסט לדף הפייסבוק 🙂 רק חשוב לי להבהיר שאני מבינה את המורכבות של המצב ואת העובדה שאין מספיק אלטרנטיבות טובות עבור ילדים ולא שופטת אף הורה על בחירותיו, רק מבקשת לאמר- בואו, תראו, אפשר גם אחרת וזה עובד מ-ד-ה-י-ם, והילדים מאושרים וגדלים כבני אדם שלמים. אני מאמינה שכולנו רוצים אותו הדבר וזה את טובתם של ילדינו. מחזקת אותך מאוד במה שאת עושה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

גיל שנתיים

מאת : הכי אמיתית

14 ביולי 20123 תגובות

מתוך לכל אמא, רגשות אשם

שנתיים.

גיל שאני שומעת כל כך הרבה אודותיו…..

הצבת גבולות, גמילה, בחינת אזור ומותר וכדומה… נשמע כיף….

מודה שיש לי בעיה.

תחילת הדרך שלי כאמא היתה קשה…והיום אני נמצאת במקום שנהנה ואוהב את האמהות ומאוהב בנסיך היפה שלי, אבל זה לעיתים מלווה בהרגשה כבדה של רגשות אשם. רגשות אשם על זה שלא שידרתי לו מספיק אהבה בהתחלה, רגשות אשם על זה שהיה לי כל כך קשה, רגשות אשם על זה שכל כך לא נהניתי מסטטוס ה"אמא"….

ושק רגשות האשם הזה מקשה עליי לעיתים בהצבת גבולות, מקשה עליי ביכולת להרפות ולתת לילד להתמודד.

לידה טבעית עם חוויה חיובית

מאת : אורלי רובינוב

21 בדצמבר 20102 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

את סיפור הלידה של נועם סיפרתי לעצמי ולסובבים אותי פעמים רבות. הסיבה שהחלטתי לספר אותו לכן, היא מאחר ולאחרונה אני קוראת סיפורי לידה רבים שעלולים לעורר חשש בהריוניות, כאילו כל לידה מסתיימת בהתערבות כירורגית או של רופא זה או אחר. סיפורי הלידה האלו יכולים לעורר חשש שכל לידה משנה כיוון ולא מסתיימת כמו שחשבנו שהיא תהיה, ועוד כהנה וכהנה סיפורים, שלמרות שהם בסופו של דבר אופטימיים ומסתיימים בתינוק בריא, הם עלולים לעורר חשש.

40 מעלות

מאת : מאיה הובני

9 ביוני 20112 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

ליה חולה , כבר כמה ימים החום לא יורד לה.

"זה פסיכוסומטי" אומר לי הקול הפנימי, "היא רוצה להגיד לי משהו". אני מרגישה שהיא רוצה את קרבתי.

מאז שנולדה, היא בקושי חלתה פעם, והנה עכשיו יותם נולד ואיתו נולדו הקנאה והזעם.

מאז שיותם נולד, היא כל כך מתרחקת ממני ומצד שני, אני חשה שהיא כל כך רוצה אותי.