גמילה מהנקה: הצלחתי לגמול מהנקה, וזה לא היה נורא

מאת : שותפה למסע שלו

7 בספטמבר 2011 | 5 תגובות

או-או! האם אני אעמוד בזה?! הגור שוב הסתכל ונמרח על הציצי מתחנן לעזרה, אך משהו בעיניו אמר לי שזה בסדר ושהוא יכול להתמודד את זה

מתוך אחרי לידה, הנקה

את סיפור ההריון והלידה שלי אכתוב בהזדמנות אחרת. רק אקדים ואומר שהייתה זו חוויה מהנה, מתוך בחירה של זרימה וקבלה באהבה את התהליך. טוב נו, ברובה טובה. אחרי שנה קצת שכחתי את העייפות, הבדיקות, הצרבות, פלוס עשרים קילו, הבצקות ברגליים מחודש רביעי (!), גלי החום הבלתי מוסברים/ נגמרים ולמה לעזאזל התעקשתי על לידה טבעית – טוב, אולי לא ממש שוכחים…

אך הנושא שלי היום הוא גמילה מהנקה.

איזה כאבים ! רבאק !

לא היה בליבי ספק שאני מניקה את ילדי עוד לפני ההריון שלי, ברור כשמש. אפילו בהכנה ללידה עם הדולה שלי, זה הרגע ששאפתי אליו: להרגיש אותו עליי ולתת לו לינוק ממני. וככה היה. ללא הדרכה, הוא נצמד אליי וינק. איזה כאבים! רבאק! עברתי כרגע לידה ללא חומרי הרדמה, אבל זה ממש כואב! וככה עברו "10 ימי הפטמות הסדוקות", עד שזה הפסיק לכאוב ונהיה מהנה יותר ויותר.

לידע כללי, הגור שלי סרבן מוצצים ובקבוקים ותיק (ומבחר סוגים במצב כחדש מוצעים למכירה למי שמעוניין). ליטרים של חלב אם נשפכו על מנת לנסות לגרום לו לקחת בקבוק, אבל לא בבית ספרינו. כאילו אומר לי כבר בחודשו הראשון: "אני יודע. רק אותך אני צריך ורוצה". ומה אני אגיד לגוזלי? "לא. תיקח חלב אם שאוב מתוך מיכל פלסטי שמרגיש לי לא אינטימי ומנוכר עם טעם לוואי של תעשיית הנפט"?, אז התנדבתי אני למשימה ולהיות הבקבוק והמוצץ של ילדי.

נראה האם פטמות יכולות לנשור

החל מהחודש הרביעי לחייו, הפסיק לישון שנת לילה והפך אותי לעבד מרצון. ואז מתחילים הייסורים והדאגות: "רגע, אולי הוא לא רוצה ציצי? אולי כואב לו משהו?" התייעצות עם החצי השני לא מביאה לשום התקדמות (לכל היותר הרמת גבות ומלמול סתמי ובליבו אומר 'העיקר שתמשיכי להניק כדי שאני לא אצטרך לקום בלילה'…).

זה הלך והחמיר.

דמיינתי את הגוזל חושב: "בלילה, ברגע שאמא נכנסת למיטה, אני מתחבר אליה ולא זז! נראה האם פטמות יכולות לנשור!" ויום אחד נגמרתי: "אני לא מוכנה לזה עוד! די! אני אתן לו פעמיים בלילה וזהו!".

45 דקות של צווחות אימה

אז כשהיה בן 8 חודשים וחצי – יצאתי מהמיטה המשותפת שלנו, עברתי לספה ונתתי לחצי השני לקחת את המושכות לידיו. לילה, ועוד לילה ועוד לילה. זה מרגיש המון זמן. כאילו זה היה חודש שלם. וריבים וחוסר שינה והצרחות.

השועל הקטן לא מוותר.

45 דקות של צווחות אימה. ואני מחוץ לדלת, רצה לשירותים להקיא ומפסיקה את ה"ניסוי". הוא רק תינוק, הוא עוד לא מוכן לזה, הוא צריך אותי עדיין. כל מה שהוא צריך ורוצה זה את הנחמה שלי. את האהבה האין סופית שלי, את היכולת שלי להכיל את מצוקותיו, גם כשהוא ישן.

אני יודעת. הילד צריך ללמוד להירדם לבד

הגוזל חגג את תום שנתו הראשונה ביקום לפני כשבועיים (תודה, תודה). עד לפני 24 שעות, הוא היה נרדם לרוב עם ציצי בפה או ב"סשן של בכי"/ פורקן רגשות עם אבא (מתוך "התינוק יודע" – ספר מומלץ לאמהות מתחילות וותיקות כאחת). בתור אמא שעובדת מהבית, גם שנת הצהריים שלו הייתה מתחילה עם "ציצולו".

אני יודעת, הילד צריך ללמוד להירדם לבד, זו ככל הנראה תכונה נרכשת, אני גורמת לו נזק לשיניים, (שטויות, כי תראו את כל הילדים באפריקה עם שיניים לבנות צחורות ומחוברים לאימהות שלהם שנתיים לפחות), מים באוזניים (?!), "פינוק" ועוד כל מיני נזקים כאלה ואחרים.

התכוננו לריבים ולילות בלי שינה

ועכשיו הוא מתחיל "גן". מסגרת. אחרי שנה + עם אימא בבית, אני צריכה "למסור" אותו למישהי אחרת שתגדל אותו במקומי, שתראה את כל הדברים החדשים שהוא עושה ואני רוצה לתת לו התחלה רכה ככל שאפשר. בלי להיות תלוי באמא לשעת הצהריים שלו בגן. אז זהו, הוא צריך להירדם בלעדיי ואני זו שצריכה לעשות זאת. לא אבא.

דיברתי עם החצי השני. הכנו את עצמינו למלחמת עולם. לריבים ולילות בלי שינה. התחלתי לדבר על זה עם הגור שלי. בזמן ההתפנקויות שלו על הציצי שלי, הסברתי לו שהוא כבר מתחיל להתבגר ושהוא צריך ללמוד להירדם לבד. ושאני תמיד אהיה פה ואתן לו ציצי במועדים אחרים, אבל לא בזמן השינה.

גמילה מהנקה: היה לא קל, אבל עברנו את זה בשלום

לפני 24 שעות חזרנו מחברים והוא נרדם באוטו. כהרגלי, לקחתי אותו מהמושב שלו באוטו למיטה המשפחתית שלנו. הוא התעורר קצת וחיפש מיד את הציצי כדי לחזור לישון. ואז הסברתי לו שציצי הולך לישון והוא יראה אותו רק מחר בבוקר, (בלב מלא חשש שאני לא אעמוד במילה שלי). הגור שלי תפס אותי ומצץ יותר חזק, כמו מעשן שיודע שזו "הסיגריה האחרונה שלו". נכנסתי למיטה בשעה מאוחרת, כרגיל. מדיטציה קצרה ובקשה מהגור שלי ומהיקום להקל עליי את משימת ה גמילה מהנקה, שנראית בלתי אפשרית.

ציפיתי למלחמת עולם וקיבלתי הבנה מהגוזל.

היה בכי, היו התפתלויות של גמילה. היה לא קל, אבל עברנו את זה בשלום. קמתי רעננה בבוקר לראשונה מזה זמן רב ולו בגלל התחושה ש"עשיתי את זה! וזה היה לא נורא!" ואז הגיע שעת צהריים.

"אני רוצה פרחים" !

או-או! האם אני אעמוד בזה?! הגור שוב הסתכל ונמרח על הציצי מתחנן לעזרה, אך משהו בעיניו אמר לי שזה בסדר ושהוא יכול להתמודד את זה. פתאום "נכבה" ונרדם.

"אני רוצה פרחים!" כתבתי מסרון לחצי השני, כולי גאה בהישג של עצמי. לפני חמש שעות: הערב בפתח. מה יהיה? בלאגן? יעשה שמות בבית וצרחות?! אז זהו,שלא.

אחרי שתי התפתלויות, ירידה אחת מהמיטה ושתי יבבות קצרות, שם הגור את ראשו על הכר שלי וכששפתיי על מצחו הוא נרדם. "אני כל כך גאה בך מתוק שלי. ואני כל כך אוהבת אותך". דמעה חצופה זלגה לה ללא בושה. הוא באמת מתבגר. ובעיקר- הוא מבין הכול ואני צריכה לסמוך עליו שהוא יודע.

 

 

עוד אמהות כותבות:

זהו, אני לא מניקה / שירה דרוקר

זה מרגיש כמו פרידה ראשונה | גמילה מהנקת לילה / ענבל לוי

לבד במלכודת ההנקה / אמא מניקה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

5 תגובות ל- “גמילה מהנקה: הצלחתי לגמול מהנקה, וזה לא היה נורא”

  1. איזה סיפור מקסים ומרגש.
    מאוד התחברתי למשפט האחרון שלך – שצריך לסמוך עליהם כי הם מבינים ויודעים. לפעמים אנחנו נוטים לחשוב "הוא קטן, הוא לא מבין", אבל גם אני כמוך כבר גיליתי מספר פעמים, שאפילו לפני שהם לומדים לדבר הם כבר מקשיבים לנו, מבינים הכל, מפנימים היטב ומיישמים. אחרי הכל, אנחנו ההורים שלהם, והם מתייחסים לכל מילה שיוצאת מפינו במלוא הרצינות.

    • שותפה למסע שלו הגיב:

      תודה.
      יותר מזה – אני באמת מאמינה שהם יודעים לעיתים יותר מאיתנו. צריך רק להקשיב. אני מאמינה שאנחנו אלה ש"מקלקלים" אותם לעיתים כדי "להכניס אותם למסגרת" כזאת או אחרת. הם הטהורים. לכן אני שותפה למסע – כי הוא עושה לי בית ספר…

  2. אמא אחרת הגיב:

    אני כל כך מזדהה עם הכתוב, אבל ברצינות, אחרי שנה אתם עדיין ישנים עם הילד….? אם חשבת שקשה לגמול אותו מציצי.. אני ממש ממליצה שתעבירו אותו לחדר ולמיטה משלו בהקדם האפשרי, כי ככל שתדחו את זה יותר , כך גם יהיה קשה יותר ויותר לגמול את הילד מהמיטה שלכם.

    • שותפה למסע שלו הגיב:

      אמא אחרת היי

      את ממליצה מתוך נסיון של לינה משותפת? אשמח לשמוע מעט על החוויה. בנתיים החצי ואנוכי הכי נהנים בעולם איתו. אין כמו לראות את החיוך של שני האהובים שלי על הבוקר. יש לו את המיטה שלו שצמודה לשלנו (ללא סורגים) והוא מבלה שם את רוב הלילה. לצערי, גם לו הייתי רוצה (מה שאני לא) להוציאו מהחדר שלנו – אין לי כל כך לאן…

  3. בשמת הגיב:

    הייתי מוסיפה צריך לסמוך עליהם וגם עלינו…בסופו של דבר זה מצריך שיתוף פעולה,כתבת מקסים.אני הנקתי עד גיל שנתיים למרות שניסיתי לגמול מספר פעמים וממש לא הלך אבל אצלי לא הייתה ברירה כי זה היה קשור לבעיתיות בעליה במשקל אבל זה סיפור אחר…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כשסיפור הלידה נשמע רגיל, אבל התחושה שלך אחרת- חלק ג'

מאת : קרן פרידמן גדסי

27 בדצמבר 20103 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

כשמאיה הגיעה אליי, נראה היה שהקושי טמון בעובדה שהלידה הסתיימה בניתוח קיסרי, והיא כואבת את העובדה שהיא לא ילדה לידה רגילה.

אבל כשעבדנו עם הסיפור, החסר העצום שהופיע נגע למשהו אחר: לרגע שבו שלפו את התינוק מתוכה, והיא הרגישה שאין לה תינוק בתוך הגוף אבל גם אין לה תינוק על הגוף.

הכאב נכח בתחושה של הגוף שהתרוקן מבפנים ומחכה להתמלא שוב עם תחושת התינוק עליו, הידיים שמחפשות את מה לחבק, השתוללות של ההתרגשות, ציפייה ואהבה שמחפשות נואשות לאן לפנות .

איך אתן מתמודדות ?

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

3 בינואר 201213 תגובות

מתוך אחרי לידה, עזרה ודאגה לעצמנו

הכוחות שלי….

אני צריכה לאגור כוחות ולא יודעת כיצד, אני אמא לכל החיים וזאת הבנתי מיד , לעיתים אני מרגישה שכולנו אמהות חד הוריות, הכל מוטל על הכתפיים שלנו, התינוקת, הבית, הסידורים, העבודה, החיים האהבה, המראה האוכל הכל, ואין אין עזרה.

פעם היו גרים יחד בשכונות וכולם עזרו לכולם והסבתות היו שם לטפל לשמור ולתמוך .והיום…..הסבתות עובדות עצמאיות , יש להן לו"ז צפוף ואנו נותרנו לבדנו, מנסים לאגור כוחות , לשאוב כוחות ויחד עם כל זה לתת לקטנה שלנו {בת 10 חודשיים} את כל האהבה והיחס החם שניתן לתת.

מסיבה קיסרית

מאת : מינדי לוי

18 בפברואר 20147 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

כולנו נכנסים ביחד לחדר ניתוח. אנחנו נפרדים מהכוח עזר עם איחולי הצלחה ומהמיילדת שנראה בהמשך. מגיעים אלינו מרדים ואח חדר ניתוח. נעשתה קבלה לחדר ניתוח. שאלות ותשובות. יש לשירלי כמה בקשות. "אפשרי להישאר עם המשקפיים כדי לראות את התינוק? אפשרי לשחרר יד אחת מהקרש כדי לחבק אותו כשהוא יוצא?" יש פרצופים, יש מבטים, יש מתח, ובסוף יש גם תשובה: "כן, למה לא?" יש ויכוח קטן בין המרדים לאח לגבי המשקפיים ובסוף יש החלטה, סוג של פשרה- כל עוד הדיאתרמיה עובדת אין משקפיים. כשמביאים לה את התינוק- אין בעיה. נשים משקפיים והיא תראה את התינוק שלה. יש הרגשה נעימה של שיתוף פעולה. יש הרגשה של שליטה, של התייחסות והתחשבות.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)