האם בתוך שטף החיים, עצרנו לחשוב מה אנחנו באמת רוצות ?

מאת : עטרת סנפיר- ליפשיץ

19 בספטמבר 2011 | 16 תגובות

אני מזמינה אתכן לצאת יחד למסע, שבו נשתף, נדבר נשאל ונעלה נושאים שמפריעים לנו, נעמיק פנימה אל המקומות שבהם אנו יכולות לפעול, לשנות ולשפר את חיינו ולקרב אותם למקום שבו חלמנו למצוא את עצמנו.

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

יום אחד זה קורה, ככה פתאום מתעוררת מבפנים תחושת חוסר הנוחות, מחשבות על החיים, על מה שהיה עד היום, על החלומות שהיו ואולי אינם, על המשפחה, הזוגיות הילדים. על המקצוע, על מה שהצלחנו להגשים ומה ששכחנו בדרך, ועל עצמנו, על מי שהפכנו להיות, על החיים שבנינו לעצמנו. האם זה מה שרצינו באמת? זה מה שדמיינו?

המחשבות מתערבבות עם תחושות האשמה, איך בכלל אנחנו מעיזות לחשוב פתאום על עצמנו, הרי ישנה משפחה ילדים מטלות התחייבויות, איפה בכל זה יש זמן לעצמנו ? אבל התחושה, זו שהתעוררה לה פתאום, לא עוזבת. היא מקננת בפנים ומוצאת לה דרך לגדול ולהתעצם בתוכנו, עד כי אי אפשר להתעלם ממנה יותר.

לעיתים זה פוגש אותנו בשיחה פנימית עם עצמנו ואנו יודעות לקחת אותה למקום שבו אנו רוצות להיות, אך לעיתים זה משבר, "משבר גיל ה…" ככה נוהגים לכנות את זה, שיתכן כי מתבטא בבלבול, חוסר שקט נפשי, תסכול מתמשך, ואף דיכאון.

 

שמי עטרת ליפשיץ, מלווה ומקדמת נשים בתהליכי שינוי, מזה כ-7 שנים אני פוגשת נשים רבות בדיוק בנקודה הזו, שבה עולמן עומד מלכת והן נמצאות בפרשת דרכים. לעיתים אינן מודעות למצב בו הן נמצאות, רק יודעות שלא טוב להן. לעיתים אינן יודעות לאן פניהן מועדות, ולעיתים זקוקות להכוונה, עזרה או יעוץ על כיווני חשיבה חדשים, ממקור מקצועי ולא מעורב רגשית.

יש לי את הזכות לגעת בעולמן הפנימי של לא מעט נשים, לחוות יחד רסיסי חיים ולהרכיב בדרך רגישה ועדינה את הפאזל, שנראה לרגע כי התפרק, ליחידה אחת נפלאה שפותחת בפני כל אחת הזדמנויות לחיים טובים יותר עבורה ולהגשמה עצמית.

כל אחת מאיתנו, ברגע שהיא מסיימת את הצבא ויוצאת לחיים עצמאיים ניצבת בפני אין ספור בחירות שעליה לעשות. לכאורה אנו מרגישות כי כל העולם פתוח בפנינו וכי הבחירה היא באמת שלנו, אך למעשה על גבינו אנו נושאות רשימה מאוד ארוכה של 'מה צריך לעשות', מה מצופה מאיתנו כנשים. כל אחת יודעת כי "צריך" ללמוד, ו"צריך" למצוא עבודה טובה ו"צריך" למצוא בן זוג/בעל עד גיל סביר, שלא יתחילו לשאול למה את עוד לבד, ו"צריך" להביא ילדים, שלא נאחר את הרכבת.

אל רשימת "צריך" חברתית מאוד ארוכה מצטרפים כל אותם דפוסי התנהגות, חינוך ויחס שקיבלנו בבית, וכך אנו יוצאות אל העולם, בוחרות את הבחירות שלנו, כשלמעשה לא תמיד עצרנו באמת לחשוב אם זה מה שאנחנו רוצות, אלא בחרנו כי צריך.

 

המשבר הזה, שדיברנו עליו קודם, אני רואה בו הזדמנות. זו מגיעה פעמים רבות לאחר שחברנו לבן זוג, ועשינו ילד אחד, שניים או אולי יותר, ופתאום אנו מגלות שקצת שכחנו את עצמנו. אותה נערה/אישה שאהבה לעשות כל מיני דברים שנהגה להיות עצמאית וחופשייה, נעלמה ובמקומה אנו מתגלות לעצמנו כדמות אחרת שאנו לא כל כך מכירות. לעיתים אנו מרגישות כי אנו נמצאות בתוך מערכת יחסים זוגית שלא באמת מפרגנת ונעימה לנו, בדרך מקצועית שאיננה מגובשת או בהתמודדות עם ילדינו שמעוררת אצלנו קשיים.

לרגע נפתחת בפנינו הזדמנות, אולי בפעם הראשונה באמת, לעצור, להתבונן ולהעמיק אל תוך נפשנו ולבחור. הפעם לא כי צריך אלא כי זה מה שאנחנו רוצות, זה מה שמתאים וטוב לנו. אין 'נכון' ו'לא נכון',  יש רק מה נכון לנו, לכל אחת ואחת על פי דרכה ועולמה הפנימי.

 

אני מזמינה אתכן לצאת יחד למסע, שבו נשתף, נדבר נשאל ונעלה נושאים שמפריעים לנו בחיינו האישיים, הזוגיים, עם הילדים, עם הורינו הבוגרים. נתבונן על הדרך שבה נשים גדלות ומחונכות, הבחירות שנשים עושות ודרכי הפעולה שמלווים אותנו בשלבים השונים של חיינו. נעמיק פנימה אל המקומות שבהם אנו יכולות לפעול, לשנות ולשפר את חיינו ולקרב אותם למקום שבו חלמנו למצוא את עצמנו.

אני אדבר ואשתף כאן מתוך עולמן של נשים, מערכות יחסים מורכבות עם ההורים, עם הילדים ועם בני הזוג, מקשיים שבהן אנו נתקלות ביום יום ומפריעים לנו ועד גילויים של שליטה וכוחניות בתוך קשר שלעיתים מגיעים לאלימות מילולית/נפשית.

אני רואה את המסע שלנו כאן, כמסע משותף ומזמינה אתכן להגיב לכתביי, לשתף מניסיונכן, להעלות שאלות ולהתייעץ בכל נושא שמעסיק אתכן בחייכן כנשים. אני אהיה כאן לכוון, לייעץ ולשתף מתוך הידע שצברתי בליווי נשים רבות אל ההגשמה שלהן.

 

אני אשמח אם בתור התחלה תכתובנה אילו נושאים מעניינים אתכן ועל מה הייתן רוצות לקרוא כאן, בפינה החדשה שלי

* אילו נושאים מעניינים אתכן ויכולים לקדם אתכן למקום טוב יותר?

* ממה תוכלו להפיק את מירב התועלת ?

 

מצפה שיהיה לנו מעניין מלמד ומפרה,

עטרת

 

** עטרת סנפיר- ליפשיץ,  M.A לימודי מגדר, מכללת לסלי. מלווה ומקדמת נשים בתהליכי שינוי והתפתחות אישית. מנחה מעגלי העצמה לנשים. מלווה נשים נפגעות אלימות לעצמאות והשתלבות במעגל העבודה- עמותת ל.א, 050-8915537.

 

 

נושאים קשורים :

16 תגובות ל- “האם בתוך שטף החיים, עצרנו לחשוב מה אנחנו באמת רוצות ?”

  1. היי עטרת,
    אני אשמח בשלב הזה לשמוע על הצעד הראשון, הקטן שאת ממליצה לעשות שעולה תחושה של בילבול, שינוי, חוסר נוחות, שעולה משהו כזה שמרגיש ש"זה לא זה", אבל אין לנו מושג מה לעשות עם זה כרגע, אין מושג איך להתחיל והכל נראה כל כך גדול ובלתי אפשרי.
    כותבת מהר מהר כי חייבת לצאת, אז אם זה לא ברור אפרט יותר מאוחר.

    • הי לימור,

      השלב הזה, הרגע הזה שאת מדברת עליו הוא רגע מאוד מאוד חשוב וקריטי בתחילת הדרך ליצירת שינוי. זה הרגע שבו אני עוברת מלחיות את החיים בדרך לא מודעת, להיות מונעת על ידי החיים שלוקחים אותי לאן שהם רוצים, למצב שבו אני מבינה שמשהו לא עובד כמו שטוב ונכון לי. למרות שזה רגע מאוד מאוד מבלבל שבו לעיתים מרגישים תקועים וחסרי אונים זהו רגע מאוד חשוב, כי תחושת הסבל, הבלבול אי הנוחות ולעיתים כעס הם אלה שיניעו אותי להתחיל תהליך.

      אז מה עושים?

      הייתי מציעה בהתחלה להכיל עם עצמי את הרגע, לחשוב עם עצמי ולהבין האם אני יכולה לשנות משהו לבד או שאני זקוקה לעזרה של אדם מקצועי.
      זה שלב ראשון שהוא שלב של עיבוד פנימי אישי.

      אחד הדברים שמאוד עוזרים הוא לפנות למידע כתוב באותו נושא שמעסיק אותי, לקרוא מעט, מה אומרים על זה, מה נשים אחרות חוו, האם יש עוד נשים שעברו תהליכים דומים (ודאי שיש).

      אפשר להציץ ולקרוא בפורומים, בלוגים רלוונטים וכמובן ספרים.

      כל זה עדיין בשלב שאני מעבדת את הבלבול שלי עם עצמי. השלב הבא והוא
      אחד החשובים, והוא לשתף, להתחיל לדבר את הבעיה שלי החוצה.
      אם זה לחברה טובה, אם זה לפורום שבו דנים על הנושא, אם זה על ידי כתיבה, אפילו ללא ציון שם ופרסום באינטרנט, וכמובן פניה לאדם מקצועי
      אפילו למפגש אחד, רק לבדוק, רק לקבל אינדיקציה האם אפשר לעשות משהו.

      הצעדים שציינתי כאן הם תהליך בפני עצמו. כי בתחילה לעיתים מאוד קשה לשתף ואנחנו מתכנסות ונסגרות, מה שהופך אותנו לא פעם לכעוסות ועצבניות יותר וגורר אחריו בעיות נוספות עם הילד עם בן הזוג וכו'.

      הדיבור על עצמי, על הבעיה הוא צעד ראשון לתחילתו של תהליך של יציאה מהמקום המבלבל הזה, רצוי לדבר רק עם אנשים שאת מרגישה שהם תומכים וקשובים לך לא אלה שרק נותנים עצות ומבקרים, חשוב לדעת שהתשובות לבסוף נמצאות אצל כל אחת פנימה, ולא אצל שום אדם אחד.
      אדם מקצועי יכול לעזור להעלות את התשובות האלה למודעות שלך.

  2. עטרת ולימור,
    כל הכבוד על היוזמה, הנושא מאוד מעניין אותי אישית.
    אבל לא כל כך ברור לי מה בדיוק הולך להיות בפינה הזו, ואיזה סוג של שאלות אתן מצפות לקבל. האם בכוונתך לענות על שאלות אישיות הקשורות לשינוי האישי של כל אחת מאיתנו, או שהכוונה לתת רעיונות / טיפים כלליים כיצד לבצע את השינוי?

    נטע

    • תודה נטע, כנראה שלא היינו ברורות מספיק.
      עטרת תענה גם היא, אבל מניחה שהפינה תתגבש בהתאם לכן, על פי הצרכים והרצונות ועל כן, אנחנו רוצות לשמוע מה הייתן רוצות.
      זה יכול להיות שאלות אישיות, מידע כללי או כל דבר.
      נשיקות

    • נטע שלום ותודה על השאלה שלך,
      מבחינתי התשובה היא גם וגם, אשמח אם תשתפו ותשאלו שאלות הקשורות לתהליכים שאתן עוברות או רואות נשים אחרות עוברות, וגם, אני לא קוראת לזה טיפים, אלא חוויות או כלים שעזרו לכן לעשות שינוי, משהו שלמדתן, תובנה שהגעתן אליה וכד'. אני מניחה כמו שלימור ציינה שהפינה תתפתח על פי הרצונות והצרכים שלכן ולכן חשוב לנו מאוד לשמוע מה הייתן רוצות, ומה היה תורם לכן הכי הרבה.
      מקוה שהייתי ברורה יותר
      יום נפלא
      עטרת

  3. אתי קר הגיב:

    רעיון נפלא
    אני בדיוק עוברת תהליך של שינוי שהתחיל מרגע שהתחתנתי, דרך ההריון ועכשיו כשאני 9 חודשים אחרי הלידה ברור לי מה אני רוצה לעשות, עשיתי כבר כמה צעדים, עזבתי את מקום העבודה הישן ו… אני מתקשה בעשית צעדים לעבר היעד הנכסף. מפחיד, מעמת, לא נוח. השגרה עם התינוק מושכת אותי ואני לא מצליחה להתנתק ולהשקיע בקריירה החדשה. אשמח שתיגעי גם בזה- כשכבר כן יודעים מה רוצים אבל מתקשים עם הצעד הראשון, או השני או השלישי, והשילוב עם משפחה, תינוק קטן וכו'.
    תודה
    אתי

    • הי אתי, ותודה על התגובה שלך.

      קודם כל אני רוצה לחזק אותך ולהגיד לך שהשנה הראשונה אחרי לידה היא לא פעם שנה מטלטלת שקשה לנו לקחת בה החלטות, לכן תני לעצמך את הזמן זה בסדר גמור.

      זה נפלא שאת מרגישה שאת יודעת מה את רוצה לעשות, ומקוה שאת בוחרת משהו שלקום בבוקר ולעשות אותו יעשה לך כיף. לעשות משהו שאת אוהבת וטובה בו נותן דחיפה ומוטוביציה להמשיך גם כשלא תמיד קל.

      ועכשיו לגבי הפחדים. גם כשאנחנו יודעות מה אנחנו רוצות, מתעוררים בנו לא פעם פחדים שבדרך כלל אינם קשורים או נובעים מהעיסוק עצמו.
      הפחדים שלנו נובעים מכל אותם דפוסים שספגנו בילדותינו, מתפיסת העולם שלנו לגבי עצמנו ולגבי האמהות שלנו – האם העבודה תפגע לי באמהות?

      עוד דבר הוא הזוגיות, האם יש לי תמיכה בבית ללכת ולעסוק במה שאני רוצה, האם תהיה לי עזרה עם הילד?.

      האם העיסוק שאני בוחרת נתפס באופן חיובי בבית או שמשדרים/אומרים לי שמזה אי אפשר לעשות כסף, או כל ביקורת אחרת…

      אז השלב הבא במצב שלך, הוא למצא מאין מגיעים הפחדים, ומה הם הפחדים בכלל. יתכן כי תוכלי לעלות על הכל לבד, יתכן כי תדרש לך עזרה.

      ברגע שתדעי מה עוצר אותך יהיה לך קל יותר ללכת את הצעדים, לטפס את המדרגות אחת אחרי השניה אל הכיוון שאת רוצה. זכרי הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.

      עוד משהו שאני יכולה להציע בשלב הזה זה לשבת עם עצמך ברגע של שקט ולרשום לעצמך איך היית רוצה שזה יראה, כלומר, במה את עובדת? כמה שעות? כמה את מרוויחה? בכלל מה יחשב קריירה מבחינתך? מתי את מגיעה אל הילד? איזה עזרה את מקבלת?…
      כל פרט שיכול לעזור לך. רשימה כזו תבהיר לך מאוד מה נכון לך. על מנת שתוכלי לעבוד בשקט ובשלום עם עצמך פנימה תצטרכי למצא את האיזון שלך,
      את הדרך שלך לאמהות וקריירה שנכונה לך.

      אם תרצי את מוזמנת לשתף יותר בפירוט ואנסה לעזור עוד.

      בהצלחה
      עטרת

  4. אריאלה הגיב:

    היי עטרת! אני מברכת אותך על הפינה החדשה ! בהצלחה!
    (בעצם, אין לי ספק שתצליחי!)

    אני רוצה ללמוד. חשבתי לקחת בהתחלה קורס קצר של 12 מפגשים ככה "בשביל הנשמה" ואז לראות אם מתאים לי להמשיך בכיוון או לא. אבך באצץ ה"צריך" מושך אותי לחשוב שאני לא ממש רצינית, שאני צריכה ללמוד משהו יותר רציני, לימודים שאולי יובילו לשינוי בקריירה… אבל יש לי פחד מלהתחייב קדימה לשנתיים שלוש של לימודים ורציתי להתחיל "בקטן" ואולי הקורס הקצר הזה הוא סתם בזבוז זמן וכסף… אלה התהיות… אשמח אם תתייחסי.

    • הי אריאלה, תודה על הברכות והפנייה שלך,
      אני שומעת מהדברים שלך את המאבק שמתחולל בתוכך בין הקולות שאת שומעת מבחוץ, ולמדת יפה להגיד אותם לעצמך, "בזבוז זמן", בזבוז כסף, זה לא רציני…. לבין הקול הפנימי שצועק מאוד חזק ורוצה משהו "בשביל הנשמה". בלי הנשמה שום דבר לא מצליח, יקירתי. אנשים לומדים שנים דברים שהם לא אוהבים כי אמרו להם שזה מקצוע נהדר, אפשר לעשות מזה הרבה כסף, ואז הם מגלים שהם לא עושים מזה שקל כי אין להם את הרצון לקום בבוקר ולעסוק בזה.

      אם אני יכולה לייעץ לך מכאן הייתי אומרת לך קחי חופש, מהסביבה, לכי למקום שעושה לך טוב,לבד בשקט עם האמת שלך ותחשבי לרגע מה את באמת באמת באמת רוצה, לא בגלל כסף, לא בגלל שזה מקצוע טוב, לא בגלל שיהיה לך קל להעביר את זה בבית בלי ביקורת, רק את!! מה את באמת רוצה!!

      התשובה נמצאת אצלך בפנים ומהכתיבה שלך עולה כי את לא מאפשרת לה לצאת. את כמהה למשהו אבל עוצרת אותו עם הביקורת למדת לאמר לעצמך. הפחד מההתחייבות נובע מכך שאת לא שלמה עם מה שעולה, עם זה שאת חוששת שלא יאפשרו/ יתמכו/ יפרגנו לך את הדרך. במצב הזה את זקוקה לעבודה על עצמך, לחיזוק הבטחון שלך בעצמך ובדרך שאת הולכת. החוזקה הפנימית שלך והבטחון שלך בעצמך יובילו אתך לבחור את מה שאת באמת רוצה גם אם תהיה ביקורת, גם אם כולם ירימו גבה, גם אם זה נראה רק בשביל הנשמה כרגע.

      הנשמה זה הרבה, כשאת מחוברת למה שאת עושה, כשאת פועלת מתוך תשוקה, את מחוייבת יותר, את שמחה יותר ובדרך כלל את גם מרוויחה מזה יותר, הנאה וכסף, ולפעמים את עושה משהו בשביל הנשמה וזה מאפשר לך לעסוק במשהו אחר שמביא את הכסף, יש אין סוף אפשרויות אך כולם מתחילות בך, בתוכך ברצון המאוד מאוד עמוק שלך, גלי אותו תחילה, ומשם תתחילי ללכת.

      בהצלחה.

  5. אסנת רז הגיב:

    הי עטרת. גם אני התפטרתי והייתי עם בתי בבית עד גיל שנה. עכשיו היא נכנסה לגן ואני הייתי אמורה להתחיל לעבוד כגננת. מסיבה בירוקרטית מפגרת לא שובצתי וכרגע אני ממלאת מקום. העניין הוא שמכל הסיפור הזה התחלתי לחשוב אם זה באמת מה שבא לי לעשות. וזהו, שאני כבר ממש לא יודעת.. מרגישה תלושה ולא סגורה על עצמי בכלל. מתלבטת

  6. אסנת יקרה,
    אני תמיד אומרת ששום דבר לא קורה סתם, אולי תחושת חוסר ההתאמה היתה קיימת כבר בתוכך וכך הסתדרו הדברים שלא שובצת. אם את חושבת לרגע על האופן שבו בחרת את המקצוע שלך, האם את יכולה לחשוב איך בחרת? למה בחרת אותו? מה הסיבות האמיתיות שמטעמן בחרת דוקא במקצוע הזה? ומה גרם לך להתפטר כשעשית זאת?, האם רק עובדת הלידה או שהיו שם עוד מניעים שלא נתת עליהם את הדעת במלוא המשקל?- כדאי מאוד לברר לעצמך את הדברים הללו, הם עשויים להעלות תובנות עבורך.

    בסוגריים אני אומר לך כי מקצועות ההוראה נבחרים לא פעם על ידי נשים בתחילת הדרך לא בגלל שזה מה שהן באמת היו רוצות לעשות, מה שמעניין אותן, מה שמלהיב אותן, אלא מטעמי נוחיות- "כשיהיו לי ילדים יהיו לי חופשים..", "יש לי משכורת מסודרת, פנסיה.." ועוד ועוד. תבררי לעצמך מדוע את בחרת, נראה שההתלבטות שלך הגיע די מהר.

    לגבי המצב של הבלבול כרגע, תחושת התלישות היא מגיעה מאותו ריחוק בין הנפש והרצונות הפנימיים העמוקים שלך לעסוק במה שאת רוצה לבין הצורך להמשיך בדרך שכבר התחלת, החשש מעשיית שינוי, החשש מלפגוע אולי בסביבה
    בשל השינוי שלך.. תני לעצמך זמן לברר לעצמך מה נכון לך, ותמיד תמיד תזכרי שכשאת לא מרוצה מהחיים האישיים שלך כל הסביבה שלך מקבלת אדם לא מרוצה, וזה משפיע ופוגע בכל תחום בחיים לאט לאט אבל בטוח.

    לכן, זה בסדר שאת מבולבלת, זה מאוד טבעי, וגם לך אומר, כמו שכתבתי לאריאלה, התשובות אצלך בפנים. רק את יודעת מה נכון לך, מה מלהיב אותך, במה באמת היית רוצה לעסוק, הידיעה כרוכה באפשרות להעלות את הכמיהות האלה, ולהציף אותם למודעות, למרות החששות, ואולי הפחדים שבדרך.

    נסי להעלות מה אהבת לעשות פעם, מה עניין אותך, מה גרם לך אושר?, אולי שם יהיו לך תשובות, ואם לא תצליח לבד, כדאי להעזר.

    אתייחס עוד לנושא בפוסט הבא.

    בהצלחה

  7. חני סער הגיב:

    מצטרפת לברכות, זו יוזמה נהדרת !
    גם אני עברתי תהליך דומה לאחר הלידה ואני זוכרת היטב את הרגע הזה שממנו לא הייתה דרך חזרה, הרגע שבו ידעתי שאני חייבת שינוי,שהמועקה שהתפשטה בבטני הפכה לתכופה יותר ויותר ובלתי נסבלת. מכירה היטב את התחושה המבולבלת הזו של הרצון לבצע שינוי שמהול במעגל בלבול ופחד.
    אצלי עזרה מאוד הקבלה וההפנמה שהבחירה היא בידיי ושאני רשאית, על אף וגם בזכות היותי אמא, לבחור גם בעצמי ולהיות ישות עצמאית. כשהבנתי שאני באמת יכולה לבחור, יצרתי לעצמי בסיס של עזרה אישית ומקצועית.
    אני בטוחה שפורום כזה יכול לעשות המון למען התחושה הזו שזה בסדר לבחור גם בנו, שמגיע לנו.

    • חני שלום ותודה על המילים והשיתוף.

      את כותבת כאן על נושא מאוד חשוב של קבלה והפנמה, שאת רשאית לבחור את מה שטוב לך. אודה לך אם תשתפי כיצד הגעת להפנמה הזו . האם היתה שם עזרה מקצועית? האם זהו תהליך שעשית עם עצמך? אני מאמינה שעוד נשים ישמחו ללמוד מהחוויות שלכן, על התהליך שאשה עוברת מהמקום של הבלבול למקום של ההפנמה והבחירה ממקום של מגיע לי. מה קרה שם? מה הרגשת? מי הפכת להיות? וכיצד יצרת לעצמך את אותו בסיס של עזרה?

      תודה
      עטרת

  8. שירה הגיב:

    עטרת וכולן שלום,

    אני שמחה מאוד על היוזמה הזו, הלוואי שהייתי מגלה פינה כזו כשאני הייתי באותם רגעי בלבול ותחושת אבדון נוראיים. גם אני בחרתי להתפטר מעבודתי אחרי לידת בני. הייתי אתו בבית שנה וכמעט חצי. אותה שנה הביאה עמה הפתעות שלא ציפיתי להן בשום מימד. פגשתי את עצמי בנקודות ובמשברים שמעולם לא חוויתי. התחושה העמוקה הזו שמשהו חייב להשתנות, שהבחירה המקצועית לא בהכרח הייתה הבחירה הנכונה, שמאז שיש ילד כל סדרי העדיפויות השתנו ופתאום החלטות של פעם כבר לא מתאימות ושבכלל, אני כבר לא אותה אישה שהייתי לפני – היא תחושה קשה ומרגשת בו זמנית. אותי היא תפסה לא מוכנה, ומכיוון שהייתי כל-כך לא מוכנה מצאתי את עצמי בתוך דיכאון לא קל בכלל. אחרי יותר מדי זמן, כשהבנתי שמשהו לא כשורה, בחרתי לפנות לעזרה מקצועית. היכולת לדבר, לשתף ולפתוח הביאו את הריפוי.
    בסופו של דבר (שהוא לא באמת סוף, אלא רק ההתחלה), אותו משבר גדול הביא לעיבוד עמוק וקשה של הלידה, של האמהות החדשה, של הדיכאון ושל הבלבול הגדול. בחרתי לצאת ללמוד ולחפש את עצמי במקצוע שחלמתי תמיד להגיע אליו. היום, אני כבר לומדת רפלקסולוגיה ושמחה על הבחירה. לא נטשתי את מקצועי הישן אבל אני מתחילה לכוון לכיוון חדש.
    מה שעוד נותר בתוך כל זה, ועל זה אשמח לקבל את התייחסותך, הם רגשות האשם. אני אמנם כבר בשלב העשייה, אבל התחושה הזו שלא בטוח שזה מתאים עכשיו, ואיך אני מעיזה "לבזבז" כל כך הרבה זמן וכסף על לימודים דווקא עכשיו שהכל לחוץ ויש גם עוד ילד בדרך…הראש יודע שזה נכון, ושלא הכל נמדד בכסף ושצריך גם לדאוג לנפש, אבל יש איזה ג'וק בפנים שממשיך להציק….

    ברכות על הפינה החדשה, ושנה טובה

  9. שירה שלום, ותודה על הפניה שלך,
    כפי שאת מתארת כאן, אני לא חושבת שמשהי באמת מגיעה "מוכנה" לאותו רגע של הבנה שהדברים לא מתנהלים כמו שאנחנו רוצות. עד לאותו רגע אנחנו פועלות מתוך חוסר מודעות, החיים מובילים אותנו ואנחנו אחריהם. דפוסי ההתנהגות שלמדנו מושרשים כל כך עמוק והם למעשה מנהלים את חיינו. לאט לאט מתחילה לכרסם אותה הרגשה של חוסר נוחות שמובילה אותנו להתחיל תהליך חיפוש, ואני קוראת בדברייך כי הצלחת להתמקד ולבחור משהו שבאמת את אוהבת ועושה לך טוב, וזה נהדר.

    לגבי רגשי אשמה. וכאילו שבאותו יום שאנחנו יולדות את הילד הראשון אנחנו יולדות גם את רגש האשמה. ככה זה מרגיש. הוא מקנן בתוכנו והוא מופיע בכל פעם שאנחנו מנסות, אבל רק מנסות להרגיש טוב עם עצמנו, לתת זמן ורוגע לעצמנו, ולבחור משהו שאיננו קשור בילדים.

    רגשי האשמה מושרשים היטב בחינוך שלנו, הם הולכים איתנו מהילדות, מאותם הדפוסים שלמדנו בבית, מהחסרים שהרגשנו אנחנו כשהיינו ילדים ומהביקרות שיש לנו על ההורים שלנו. אבל, וכאן יש אבל גדול מאוד. אנחנו חייבות לזכור
    שאנחנו, הנשים אנחנו הציר המרכזי של הבית.כל מגדל הקלפים הביתי בדרך כלל עלינו. ולכן עד כמה שקשה לנו להכיל זאת, אנחנו חייבות לשמור קודם כל עלינו. אדם לא יכול לתת ולהעניק חום אהבה, הקשבה, אמפטיה מבלי שהוא מתמלא מדי פעם באנרגיות מחודשות. אנרגיות אלה, במיוחד כשיש מעט מאוד זמן כאמהות, מגיעות כשאנחנו נותנות לעצמנו משהו שהוא מאוד מאוד מדוייק לנו, עוסקות במה שאנחנו מאוד אוהבות, יוצאות מדי פעם, נחות, חברות וכן הלאה, כל אחת מה שנכון ומדוייק לה.

    כשאנחנו מוותרות על כל אלה , למען הילדים, ככל שהזמן עובר אנחנו מתרוקנות, מתעייפות ולמעשה הילדים באמת מקבלים אותנו יותר זמן אבל איך?, יותר עצבניות כי לא ישנו, פחות מכילות כי כבר אנחנו לא זוכרות מי אנחנו?
    יותר מתוסכלות כי כבר וויתרנו על כל מה שאי פעם אהבנו לעשות?

    חשבי לרגע איזה אמא הילד שלך מקבל אחרי שאת מעבירה טיפול רפלקסולוגיה, או לומדת שיעור שמעניין אותך? מי את שם עבורו באותו רגע? איך את נגשת אליו? כמה את מתגעגעת? האם זה לא בדיוק האמא שאת רוצה להיות?.

    כל אחת תתכנן את הזמן לפי מה שנוח לה, אבל על מנת להיות האדם והאמא שאת רוצה להיות את חייבת למצא את הדברים שממלאים אותך בשמחת חיים ותחושת סיפוק.

    אם רק נראה זאת כמשהו שהוא הכרחי וחשוב מעין כמוהו, יעלמו להם לאט לאט רגשי האשמה, ואז כל הסביבה שלנו, כן גם בן הזוג,שיתכן כי בהתחלה לא מיפרגן לנו, יחוו אמא הרבה יותר מאושרת, ואדם שהרבה יותר כיך להיות בחברתו. לכן את לא מבזבזת זמן וכסף, את משקיעה בנכס הכי חשוב, יקר ועדין, שיש לילד שלך ולזה שיגיע בשעה טובה- אמא שלו!!!

    ילד לא מבין זמן, בטח לא תינוק. הוא מבין אנרגיה, אווירה. כשאת מקרינה רוגע שקט נפשי, כי חזרת מפעילות שמלאה אותך ועשתה לך טוב את מעניקה לילד הרבה הרבה יותר מזמן, ואת גם מלמדת אותו עם הזמן לא לוותר על עצמו, ושלהשקיע בעצמו זה חשוב לא פחות מכל דבר אחר.

    בהצלחה
    עטרת

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

וזוהי רק ההתחלה- תחילת המשבר אחרי לידה

מאת : תמר קלר

25 באוקטובר 20100 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

אני כבר פחות מחייכת, בקושי אוכלת ובעיקר מתקשרת עם אביה שצומחת בתוכי, מדברת אליה, שואלת אותה: מה קורה חמודה? לא טוב לך בפנים? קשה לך גם? תני לי סימן שאבין איך את מרגישה, שאבין מה קורה. אולי את שם בפנים תוכלי לתת לי יותר תשובות.

עכשיו הבנתי עצמאות אימהית מהי

מאת : אילנה איצקוביץ'

15 באפריל 20130 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

היום אני כבר אמא לשניים. כל קושי ואתגר הפך לכפול. בתוך כל העצמאות האימהית הזו שכחתי לגמרי את העצמאות שלי כאישה. את הצרכים שלי, את המשמעות שלי לא רק כאמא, אלא שלי, של עצמי.
עכשיו הבנתי – עצמאות אימהית מהי. זה להיות אמא במשרה מלאה שגם יודעת לשחרר ולא שוכחת את עצמה בדרך…

איך לגשת למישהי שנראה לי שהיא בדיכאון אחרי לידה?

מאת : יפעת פרס

29 בינואר 2015תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, קושי אחרי לידה

איך אפשר לעזור ולגשת למישהי שנראה לי שהיא בדיכאון אחרי לידה? יפעת פרס שואלת.