הנקת תאומים: סיפור ההנקה של התאומים שלי

מאת : מיכל איתם עמרני

4 בספטמבר 2011 | 2 תגובות

סדר היום שלי היה הנקה 20 שעות ביממה, אם לא יותר. ישבתי בחדר, די מבודדת, כי אבא שלי הסתובב בחדרים האחרים (ההורים שלי באו לעזור לנו) וישבתי והנקתי כל היום

מתוך אמהות לתאומים, הנקה

רמזתי כבר בפוסט הקודם כמה התחלת ההורות והנקת התאומים היתה קשה ומאתגרת. אני רוצה לספר לכם עליה, כדי שאמהות אחרות לתאומים תוכלנה לשתף – ואמהות עתידיות לתאומים ידעו בפני מה הן עומדות, אבל גם ידעו שזה ניתן לביצוע, ושזה כל כך שווה את המאמץ, ושלפעמים הגמישות היא המפתח להצלחה.

הלידה לא עניינה אותי, התכוננתי רק להנקה

סיפור הנקת תאומים שלי מתחיל למעשה בעובדה שחיינו באותו זמן בהונגריה, והוחלט שאלד בהונגריה. בשלב מוקדם יחסית בהריון, הבנתי שאני הולכת לניתוח קיסרי, תמרי היתה במצג רוחבי והיה ברור שהיא לא זזה משם, כי אין לה לאן.

מאותו הרגע, התחלתי לחפש בצורה אובססיבית ממש חומר על הנקת תאומים.

כל נושא הלידה לא עניין אותי כלל, רק הנקת תאומים. קניתי ספר של לה לצ'ה על הנקת תאומים וקראתי אותו – או יותר נכון כמו שבעלי אומר – עשיתי דוקטורט. ממש למדתי את הספר וקראתי כמה שיכולתי באינטרנט (זה לא היה כל כך מפותח אז) ובספרים אחרים. וגם יצרתי קשר עם רופאת ילדים שהיא גם יועצת הנקה מוסמכת IBCLC ויודעת קצת אנגלית.

היועצת נתנה לי שם וטלפון של משפחה שיש לה תאומים והאם מניקה אותם, ביקרתי אותם ודיברתי איתם. בביקור שהיה לי בארץ יצרתי קשר עם יועצת ההנקה הדי הרפז, שנתנה לי קורס הכנה מזורז ללידה והבטיחה להיות לי זמינה טלפונית. בקיצור, אני חושבת שהרגשתי כבר מוכנה, וגם הגוף שלי, כשבשבוע 36 ירדו לי המים.

גם לניתוח קיסרי צריך הכנה

אני רוצה לעצור לרגע ולהגיד משהו על ניתוח קיסרי. אני יודעת את זה היום בדיעבד, שגם לניתוח קיסרי צריך הכנה. זה לא ברור ומובן מאליו ההכנה הזו. את באה – נכנסת – מנתחים – ויש לך תינוק.

לא ידעתי עד כמה זו חוויה שהשפיעה על חיי, עד שלפני מס' חודשים הייתי בסדנא של מדריכות הכנה ללידה והמדריכה הדגימה כמעט אחד לאחד איך נראה ניתוח קיסרי. התחלתי לבכות. הדמעות זלגו לי בלי שליטה, כי אף פעם, בתוך המסע האינטנסיבי הזה, עד לפני מס' חודשים, לא עיבדתי באמת את הלידה של תמר ויואב.

לענייננו – אחרי הניתוח הייתי חלשה מאד וב 24 שעות הראשונות הייתי לגמרי OUT, שלא לדבר על הנקה, בקושי זזתי. לא זוכרת באיזה יום לאחר הלידה זה בדיוק היה, אני מניחה שביום השני, ניסיתי להניק. בהתחלה את יואב, שהיה התינוק החזק יותר.

הנקת תאומים: האחות לקחה אותי כפרויקט הנקה

האחות אווה, אחראית מחלקת ילודים, לקחה אותי כפרויקט הנקה. כל הנקה ישבה לידי ועזרה לי לחבר, להניק, ווידאה שהתינוקות הקטנים באמת יונקים ושיש לי חלב ישבה לידי והשגיחה,  וגם בדרך פלא הוציאה להם גרעפס אימתני. כמובן שלאחר הניתוח, והשבוע שבו ילדתי זה לא היה כל כך פשוט.

אווה האחות שמה לי פיטוצין באף (עם פד גזה), ונתנה לי משאבה ידנית מהסוג הפרימיטיבי ביותר, מעין 2 מבחנות שנכנסות זו בזו ועל ידי משיכה נוצר ואקום – ושאיבה. ניסיתי לשאוב אבל יצאו טיפות ממש, שום דבר רציני. זה כמובן ייאש אותי (כמה בכיתי ב 6 הימים האלה בבית החולים…).

כשהגיע אביב שלי, סיפרתי לו על זה, הבאנו את המשאבה והוא משך ומשך ויצא או-הו כמה יצא. אני פשוט פחדתי להכאיב לעצמי. בלילות לא העירו אותי להניק, מפני שיואב ותמר קיבלו מעין תה (בתי החולים בבודפשט הם מעודדי הנקה, ולעולם לא יתנו תחליף חלב, אלא אם האם הצהירה וחתמה שהיא לא מעוניינת להניק).

היום תניקי, מחר יום חדש

נתנו לי לישון עד שהגיעה ב – 6 בבוקר האחות אווה. כבר אמרתי שהייתי הפרויקט שלה? ההנקה החלה להסתדר לאט לאט וביום ה – 6 לאחר הניתוח כבר הרגשתי שאני מסתדרת. היה יום ראשון – וכבר כל כך רציתי הביתה. לא הסכימו לשחרר אותי, כי האחות אווה ביום חופש – והיא אמרה שהיא רוצה לראות לפני שאני הולכת הביתה שהכל מסתדר עם ההנקה שלי. טוב, בסוף הסכימו לשחרר אותנו אחרי הרבה תחנונים והיינו בדרך הביתה.

אני זוכרת את המשפט המשמעותי ביותר שקראתי בספר של לה לצ'ה על הנקת תאומים. זה המשפט שהחזיק אותי במסע המטורף הזה: החליטי שתניקי היום. אל תחליטי שתניקי 3 חודשים, או חצי שנה או כל זמן אחר. החליטי שתניקי היום. מחר כידוע, הוא יום חדש.

כשהגענו הביתה, הרגשנו קצת אבודים

כשהגענו הביתה, הרגשנו קצת אבודים, אבל הילדים לא נתנו לנו ללכת לאיבוד כי הם היו צריכים לאכול – והרבה. הם היו עדיין קטנטנים. יואב הכאיב לי כל הזמן. לא היו לי פצעים, לא היו לי סדקים, רק כאב עם כל חיבור של יואב לציצי, וגם תוך כדי היניקה.

קראתי ליועצת, הלכתי למפגשי לה לצ'ה בבודפשט, דיברתי ארוכות בטלפון עם הדי הרפז, ושום דבר לא עזר. המסקנה היתה שהוא תופס כמו שצריך את הפטמה, אבל הוא פשוט ינק בכוח רב וכוחות השאיבה שלו היו כואבים. תמר, לעומתו, ינקה בנחת ולא הכאיבה לי בכלל.

כשהתחלתי לתת להם בקבוק, אפשר היה לראות את זה בבירור – הוא גמע תוך דקה את כל הבקבוק, והיא לקחה לה את הזמן שלה. עד היום אפשר לראות את זה – הוא בולע את האוכל מהר מהר והיא אוכלת לאט- לאט. תמרי אפילו היתה טועמת את החלב לפני שפצחה בהנקה.

20 שעות הנקה ביום

סדר היום שלי היה הנקה 20 שעות ביממה, אם לא יותר. ישבתי בחדר, די מבודדת, כי אבא שלי הסתובב בחדרים האחרים (ההורים שלי באו לעזור לנו) וישבתי והנקתי כל היום. ניסיתי כמה פעמים להניק את שניהם בו זמנית, אבל זה היה מסובך לי מדי, הציצי שלי היה גדול וזה היה ממש קשה. ויתרנו על זה.

היתה חלוקת עבודה ברורה: אבא שלי מבשל ודואג לכל מיני עניינים בירוקרטיים (הוא דובר הונגרית), אמא שלי ואני מטפלות בתינוקות – ואביב בעלי מנסה לסיים את פרויקט הסיום שלו בלימודי האדריכלות.

כל ערב בסביבות השעה 18:00 החל סבב איום של הנקות ובכי, עד התשה של כולנו. מי שלא על הציצי – בכה או יותר נכון צרח/ה, הם ינקו ברצף איזה 4 שעות עד שנרדמו. זה היה סיוט.

אני חושבת שלבעלי יש ממש טראומה נפשית מזה, כי הוא החזיק את הצורח התורן. היינו קוראים לזה מרתון. זה עבר בערך בגיל 3-4 חודשים.

היום אני יודעת שהם פשוט היו עייפים

התקופה הזו של המרתון כל כך השפיעה עליי, שעם אביגיל, הקטנה שלי, לא הסכמתי לעבור את זה. הייתי מנדנדת את העריסה שלה עד שנרדמה. אחרי הנקת הערב בסביבות 20:30, סירבתי להניק יותר – היא עדיין זזה בעריסה – ואביב היה אומר "היא רוצה עוד ציצי" – ואני אמרתי "שתוק ותמשיך לנדנד".

היום – אוי היום – אני יודעת שהם פשוט היו עייפים ותשושים ורצו ללכת לישון, אבל אני לא נתתי להם, במחשבה שהם רעבים וצריכים להירגע על הציצי.

כל התעוררות לילה דרשה את שנינו. זה היה מתיש. לילות ללא שינה מובילים למתיחות ולעצבים. לקח לי ולילדים זמן ללמוד לא להעיר את בן זוגי ולהניק אחת וישר אחר כך את השני ולסיים עם זה.

לבסוף, בגיל 9 חודשים, לימדתי אותם להירדם לבד ומאז ועד היום הם ישנים לילות שלמים בלי התעוררויות (טוב, הם כבר בני 10).

עד גיל 7 חודשים הם ינקו הנקה מלאה ועברו בקלות רבה מאד למוצקים, מה שהשאיר אותנו די בזריזות עם הנקה אחת בלבד ביום, בלי אפילו שאני הובלתי לזה, זה פשוט קרה. בגיל 10 חודשים יואבי גמל את עצמו לבד, לא רצה יותר בכלל לינוק. לאחר חודש גמלתי את תמר – פשוט רציתי לסיים את הערב מבלי שזה תלוי בי, שגם אביב יהיה מסוגל לעשות את זה.

המסקנה

המסקנה שלי מהתקופה הזו – שצריך להתפשר. היו לי הרבה סיבות למה לא לתת בקבוק אז, עברנו הרבה דירות וארצות ורציתי שיהיה להם את הבסיס הנעים והחשוב של אמא. אבל היום הייתי מערבת גם בקבוקים, בעיקר אם התאומים זה לא ילדים ראשונים ויש עוד ילדים בבית שזקוקים לאמא. אחרי שיש לי את המדד ההשוואתי עם ילד אחד, אני יודעת שזה היה טירוף.

לא הייתי, כמובן, מוותרת על זה לחלוטין — אבל קצת להקל על עצמי, היה עושה לכולנו רק טוב.

 

* מיכל איתם עמרני, מנהלת בשיתוף עם אחותי מרב מיליק את מרכז אם-פטיה בחיפה, דולה מלווה זוגות בהריון ובלידה בחיפה, מתמחה בלידות תאומים, יועצת שינה מומחית בייעוץ שינה משפחות עם תאומים.

 

 

עוד אמהות כותבות:

לבד במלכודת ההנקה / אמא מניקה

הצלחתי לגמול מהנקה וזה לא היה נורא/ שותפה למסע שלו

הנקה: האישה שמאחורי הפיטמה/ שירה דרוקר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

2 תגובות ל- “הנקת תאומים: סיפור ההנקה של התאומים שלי”

  1. מיכל,
    הסיפור שלך ריגש אותי מאוד, גם בתור אם ובייחוד בתור תאומה בפני עצמי.
    מעניין אותי במיוחד נושא הפרספקטיבה – איך שהיו דברים נראים לך שונה מכפי שנראו אז.
    בכל מקרה אני חושבת שהנחישות שלך ראויה להערכה- איך התעקשת על ההנקה ולא ויתרת למרות שהיה קשה נורא. אני לא בטוחה שהייתי מוצאת בעצמי את הכוחות האלה.
    ריגש אותי מאוד מה שכתבת על הניתוח, על כך שאת נכנסת לניתוח ויוצאת ממנו אמא, בלי ממש ללדת. אני שותפה לתחושה הזו בלידות הקיסריות שלי, למרות שהן היו אחרי שעות של צירים. חשתי פיספוס על שלא ילדתי, ואני עדיין מעבדת את החוויה כל הזמן – מנסה לחשוב מה יכולתי לעשות אחרת, למה זה קרה לי וכאלה. זה מאוד מעסיק אותי. אני מסכימה מאוד עם כך שכתבת שצריך להתכונן לניתוח קיסרי. זו אחת הסיבות שגם הקמתי אתר על ניתוח קיסרי, כדי שאולי נשים אחרות ילמדו מהנסיון שלי, ויכינו את עצמן, פיזית ונפשית לאפשרות של ניתוח קיסרי.
    מילה אחרונה בנושא תאומות – זו אכן נראית חוויה קשה מעין כמוה, אבל אני חושבת שתסכימי איתי (במיוחד היום, כשהם כבר גדולים) שלא היית מוותרת עליה בתור אמא. ואני יכולה להגיד – שבשבילי לגדול כתאומה זו חוויה מדהימה, ואני מאמינה שגם הצמד שלך מרגיש את זה.

    נטע

    • נטע יקרה שלי

      אני בכלל לא רואה את עצמי אמא בלי יואב ותמר. אני נהנת מהם בכל יום!!! והביחד שלהם הוא כ"כ מיוחד ויחודי . זה לא שהיו לי ברירות אחרות, כמובן, אבל זו חוויה מיוחדת במינה, שאין שני לה (אולי בעצם הורות לשלישיה….) ואני לא מצטער עליה אפילו לא לרגע.

      אני בספק לגבי התחושות שלהם, אבל אני חושבת שעדיף לשאול אותם עוד 10 שנים…. כרגע הם לא יודו בחיים בטיב היחסים המדהימים שלהם.

      מיכל

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

זוגיות בחדר הלידה

מאת : אפרת דבוש נאור

20 בנובמבר 20113 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

באופן אישי, אני מרגישה כי נוכחות גברית בחדר לידה היא חיבור לא טבעי, מורכב ומועד לפורענות. יחד עם זאת, ימי השבט הנשי ותמיכתו המופלא מאחורינו ובמסגרת מבנה התא המשפחתי החדש, חשיבותו של בן הזוג כתומך ומלווה את אירוע הלידה מתבקשת וחשובה. כמו כן, לרוב מונע בן הזוג מרצון כנה להיות שותף מלא, להיות עבור האישה ולהוות לה עוגן וביטחון. אני מאמינה כי בעבודת הכנה מודעת, רגישה ומכבדת ניתן להימנע מקשיים אלו וליצור תחושת שותפות ויצירה מחזקת וחשובה.

דולה לאחר לידה- מי צריכה את זה ?

מאת : מיכל גרי

16 בפברואר 201116 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, הכנה ללידה ולאמהות, מקצועניות מדברות, עזרה ודאגה לעצמנו

תפקידה של הדולה לאחר לידה להגיע לבית היולדת לאחר הלידה ולהעניק ייעוץ, תמיכה והדרכה בכל מה שקשור לתינוק ולשינויים המתרחשים. לרוב, איש מקצוע אובייקטיבי יודע לתת את התמיכה המעשית והמוראלית היכן שצריך, להסביר כל מה שלא ברור, להבחין בין טפל ועיקר, להוציא מהתסכול ולהקל על ההורים החדשים היכן שאפשר.

בדיעבד, היה שווה כל רגע, להכיר אותך ולזכות בכבוד להיות אמא שלך

מאת : נטלי

21 באפריל 20130 תגובות

מתוך יומן הריון

כמו כל פרפקציוניסטית הדוקה גלשתי במסלולי הבטוח לעבר שירטוט עולמי. כאשר הווסת שלי איחרה, כך פתאום, גמגמתי בבילבול והפתעה, השתנתי על מקל דקיק והמתנתי לתוצאה. כאשר התוצאה הדהימה אותי, השתנתי על עוד מספר מקלות, אך שני הפסים העיקשים נשארו עקביים.

לא היה בי ספק לאחר ההיסטריה הראשונית שאתה ואני נשארים ביחד, אתה מבפנים לתקופה הקרובה ואני מבחוץ, מנווטת עבור שנינו.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)