הרהורים מההפגנה- אני ממש זקוקה להרגיש שאני לא לבד

מאת : שירה דרוקר

5 בספטמבר 2011 | 3 תגובות

ההפגנה הענקית שהשתתפתי בה בשבת, פתחה לי חלון קטן לדעת לסמוך על אנשים קרובים, וגם על אנשים שאני לא מכירה בכלל. 

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות, קוראות לשינוי

 

בשבת  היה מדהים. החלטתי שאני רוצה לצאת לצעוד ולהפגין, ולמרות שידעתי שזה הולך להיות מאתגר – עשיתי זאת.

נכון, זה עלה לי בכמה נדנודים של הילה, ובקצת רגשות אשם על זה שהיא לא בבית, בסדר יום הרגיל של מקלחת אוכל ולישון, אבל הרווחתי כל כך הרבה יותר מזה…

הרווחתי את האמון שלי באנשים. את האמון שלי במדינה הזאת. והרווחתי את הזכות הגדולה להיות חלק מזה. לא סתם לצפות בזה בטלוויזיה ולהתרגש, אלא להיות שם, ולדעת שגם אני חלק מהגל העצום הזה ששוטף את כולם.

 

אני מרגישה מבולבלת, כי אני לא יודעת מה יהיה. אני לא יודעת אם אנחנו צועדים אל עבר מהפכה חברתית גדולה, או שאנחנו בעצם כבר בתוכה, לא יודעת מה תהיינה התוצאות של ההפגנה העצומה של אתמול, לא יודעת אם אולי זו הייתה שירת הברבור, ומכאן הכול הולך להירגע.

לא יודעת אם התוצאות ימצאו חן בעיניי או לא. לא יודעת אם הן יהיו מספקות או מהירות מספיק. לא יודעת אם תהיה לי סבלנות לחכות, או שהמחאה הזאת תבער ותסעיר אותי, ותציף בי כעסים…

אבל אני מרגישה בטוחה בדבר אחד מאוד מאוד חשוב.

יש כמה רגעים בודדים בחיים שלי שבהם הרגשתי לגמרי חלק ממשהו.

למשל, כשסיימתי את התיכון. במעמד של טקס הסיום, והמסיבה הגדולה שבאה אחריו, עם כל החברים שלמדו איתי במשך 12 שנים (וחלקם אפילו יותר) – הרגשתי שאני חלק ממשהו חזק.

או למשל, במהלך השירות הצבאי, בטירונות, בקורסים, בטקסי סיום למיניהם – הרגשתי חלק מקבוצה מלוכדת.

עכשיו כשאני חושבת על זה, גם כשהתחתנתי הרגשתי ככה. הייתי חלק מהזוגיות השלמה הזאת, שהתחילה באופן רשמי.

וגם אתמול הרגשתי את זה.

וזה צימרר אותי מרוב התרגשות.

 

החוויה הזאת, של להיות חלק ממשהו, גורמת לי להרגיש שאין דבר שאי אפשר להשיג, ואין מכשול שאי אפשר לעבור. הרגשה של "כל יכולים".

כשאני מרגישה לבד – אני מרגישה די חסרת אונים. יש לי רק את עצמי, רק את הכוח שלי.

ובידיעה הזאת שכולם ביחד, חותרים אל עבר אותה מטרה, ושיש לנו כוח ממש אינסופי לעשות דברים ולשנות, יש ביטחון עצום. ביטחון ושקט. ידיעה שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. תחושה של רשת ביטחון פרושה תחתיי. ואפשר להוריד קצת את הרגל מהגז, לפעמים לתת לעצמך להינשא ע"י אחרים, לפעמים לשאת מישהו אחר על גבך… לא הכול תמיד עליי.

 

אני מרגישה שהתחושה הזאת מגיעה אלי בדיוק בזמן. מאוד מתחבר לי לתחושה שלי כאמא טרייה. אף פעם לא הייתי טובה בלסמוך על אחרים. תמיד הרגשתי שרק אם אעשה הכול בעצמי זה יצא כמו שאני רוצה. אבל עכשיו אני מרגישה לפעמים שעמוס לי ואני רוצה לשחרר.

אני ממש זקוקה לזה עכשיו. להרגיש שאני לא לבד. שאני חלק קטן ממשהו גדול, שאני יכולה להניח רגע ראש ולנוח, שאני לא צריכה להיות תמיד על המשמר. שלפעמים אחרים יטפלו בעניינים במקומי.

אני מבינה שבשביל לשחרר כמו שאני רוצה, אני צריכה לסמוך. ועדיין קשה לי לסמוך. אני עובדת על זה.

ההפגנה הענקית שהשתתפתי בה אתמול פתחה לי חלון קטן לדעת לסמוך על אנשים קרובים, וגם על אנשים שאני לא מכירה בכלל. ואני מאוד מקווה שבהמשך החלון הזה ילך ויגדל, ואוכל בלב שקט לסמוך. לשחרר ולהשתחרר.

 

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

עוד אמהות כותבות:

לבד במלכודת ההנקה / אמא מניקה

נשארתי לבד/ שירה דרוקר

חברות היא מצרך נדיר בייחוד כשאנחנו הופכות לאמהות/ לימור גריף

ביחד/ הכי אמיתית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

3 תגובות ל- “הרהורים מההפגנה- אני ממש זקוקה להרגיש שאני לא לבד”

  1. התחושה הזאת של הרצון ב"ביחד", להיות חלק מקבוצה, כל כך מתחבר לי חזק לחוויית האמהות. לפני הלידה בכלל לא הרגשתי צורך בכך ואף הרגיש לי מאוד מוזר להיות חלק מקבוצה. היו לי רק חברות "אישיות", שהקשר איתן היה אחת על אחת.
    ואז- הגיעה הלידה. ופתאום היה שם צורך שממש לא היה שם קודם, להיות חלק מחברת אמהות, מקבוצת אמהות. הצורך השתנה והתפתח עם הזמן, אבל הוא כל הזמן נוכח.
    באופן אישי, אשמח אם תוכלי לקחת את זה צעד אחד נוסף ולחשוב על איזה סוג קבוצה היית רוצה שתהיה לך, ממש לאפיין אותה.
    את נותנת לי המון חומר למחשבה על כל הנושא של קבוצת אמהות וקבוצת אמהות בפרט. יש משהו שבמה שאת כותבת, שגם אני מרגישה- זה לא רק השיתוף והאוורור, אלא בעצם יצירת הקהילה. קהילה תומכת שאפשר להישען עליה.
    תודה !

  2. הי שירה,
    כמה דברים עלו בי בעקבות מה שכתבת.
    ראשית, אני מאוד מזדהה עם התחושה המשחררת שבלהיות עם הרבה אנשים באותו מצב, אם זה שותפות למחאה, או אימהות שמאחדת בין מספר נשים, וכולי. אומרים ש"צרת רבים היא חצי נחמה" ואני לגמרי מסכימה. יש משהו מנחם ומקל בעצם השהייה בחברת אנשים שעוברים את מה שאת עוברת. לראות שאת לא היחידה שעצוב לה, שגם אחרות מתמודדות עם אותם הקשיים. ושמותר לבכות, ומותר לקטר, ומותר למחות. זה נכון באותה מידה גם בהקשר של המחאה החברתית וגם לנושא האימהות.
    הדבר הנוסף שעלה בי – אנחנו צריכות להיפגש. לא רק אני ואת ספציפית (למרות שאני מאוד אשמח..), אלא "אנחנו" האימהות. וזה לא חייב להיות במסגרת כלשהי בהכרח. פשוט להיפגש – בבית, בפארק, בבית קפה או בקניון. זה הרי יכול לעשות לנו כל כך טוב. אני אישית מרגישה שאני מאוד זקוקה לזה.

    נטע

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ימים ראשונים אחרי לידה- שיעור בהישרדות

מאת : דלית לוי

13 בספטמבר 201110 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

בימים האחרונים הבנתי שאמהות היא התמודדות תמידית, עם הסתגלות לימים ראשונים. אפשר אולי להגיד על זה על החיים בכלל, אך זה עולה ביתר שאת לאחר יצירת חיים חדשים.

אצלי זה התחיל בימים הראשונים של ההבנה שאני עומדת ללדת (שבוע 37 – מצג עכוז), ואז הימים הראשונים לאחר הלידה, הימים הראשונים של ההנקה, הימים הראשונים בבית – על כל אחד מאלה אפשר לכתוב סיפור נפרד.

אני אמא, ובדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב

מאת : לימור לוי אוסמי

30 בנובמבר 20120 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא

אני חושבת שביום שאמהות תרגשנה טוב לגבי הבחירות שלהן, זו תהא באמת מהפכה. אח, איזה טוב זה יהיה !!

דמינו לעצמכן- אמהות תוכלנה להניק או להאכיל מבקבוק, ללדת בבית או בבית החולים, לטייל בעגלה או במנשא, לחזור מייד לעבוד מחוץ לבית או לבחור בחינוך ביתי, לתת תרופות מהסופרפארם או מההומיאופטית, אמהות פשוט תהיינה חופשיות לבחור כל בחירה שהיא באמהוּת בלי שיפוטיות וביקורת חברתית. וגולת הכותרת – אמהות תוכלנה להרגיש טוב יותר עם כל רגש שמגיע – שמחה ועצב, אובדן ותקווה, תסכול ואושר עילאי, ייאוש והערכה עצמית. הכל הכל יהיה בסדר, ללא פחד או חשש של שיפוט פנימי או חיצוני. אהההה… עונג ממש.

בתוך הפנטזיה הזאת שלי למציאות אימהית אחרת, פגשתי את הפרוייקט המקסים הזה של "בדיוק כמו שאני". יצא לכן אולי לפגוש אותו ?

עוד יום הסתיים לו

מאת : אמא מתחילה

10 ביוני 20120 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?

עוד יום הסתיים לו.

ניסיון אחרון לפני הקריסה מול המסך, לארגן קצת, לפחות למראית עין, את המבצר שלנו. הקטנה כבר ישנה ואני תוהה ביני לבין עצמי איזה לילה מחכה לי… האם יהיה לה לקטנה הזו השקט הראוי שיאפשר שקיעה שקטה ועמוקה לשינה? או שתזדקק לי יציבה ואיתנה ומלאת סבלנות (כמו שלא תמיד אני מסוגלת להיות), כדי לקרוס לכמה רגעים לשינה קלה בתוך זרועותיי ושוב להתעורר.