הרהורים מההפגנה- אני ממש זקוקה להרגיש שאני לא לבד

מאת : שירה דרוקר

5 בספטמבר 2011 | 3 תגובות

ההפגנה הענקית שהשתתפתי בה בשבת, פתחה לי חלון קטן לדעת לסמוך על אנשים קרובים, וגם על אנשים שאני לא מכירה בכלל. 

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות, קוראות לשינוי

 

בשבת  היה מדהים. החלטתי שאני רוצה לצאת לצעוד ולהפגין, ולמרות שידעתי שזה הולך להיות מאתגר – עשיתי זאת.

נכון, זה עלה לי בכמה נדנודים של הילה, ובקצת רגשות אשם על זה שהיא לא בבית, בסדר יום הרגיל של מקלחת אוכל ולישון, אבל הרווחתי כל כך הרבה יותר מזה…

הרווחתי את האמון שלי באנשים. את האמון שלי במדינה הזאת. והרווחתי את הזכות הגדולה להיות חלק מזה. לא סתם לצפות בזה בטלוויזיה ולהתרגש, אלא להיות שם, ולדעת שגם אני חלק מהגל העצום הזה ששוטף את כולם.

 

אני מרגישה מבולבלת, כי אני לא יודעת מה יהיה. אני לא יודעת אם אנחנו צועדים אל עבר מהפכה חברתית גדולה, או שאנחנו בעצם כבר בתוכה, לא יודעת מה תהיינה התוצאות של ההפגנה העצומה של אתמול, לא יודעת אם אולי זו הייתה שירת הברבור, ומכאן הכול הולך להירגע.

לא יודעת אם התוצאות ימצאו חן בעיניי או לא. לא יודעת אם הן יהיו מספקות או מהירות מספיק. לא יודעת אם תהיה לי סבלנות לחכות, או שהמחאה הזאת תבער ותסעיר אותי, ותציף בי כעסים…

אבל אני מרגישה בטוחה בדבר אחד מאוד מאוד חשוב.

יש כמה רגעים בודדים בחיים שלי שבהם הרגשתי לגמרי חלק ממשהו.

למשל, כשסיימתי את התיכון. במעמד של טקס הסיום, והמסיבה הגדולה שבאה אחריו, עם כל החברים שלמדו איתי במשך 12 שנים (וחלקם אפילו יותר) – הרגשתי שאני חלק ממשהו חזק.

או למשל, במהלך השירות הצבאי, בטירונות, בקורסים, בטקסי סיום למיניהם – הרגשתי חלק מקבוצה מלוכדת.

עכשיו כשאני חושבת על זה, גם כשהתחתנתי הרגשתי ככה. הייתי חלק מהזוגיות השלמה הזאת, שהתחילה באופן רשמי.

וגם אתמול הרגשתי את זה.

וזה צימרר אותי מרוב התרגשות.

 

החוויה הזאת, של להיות חלק ממשהו, גורמת לי להרגיש שאין דבר שאי אפשר להשיג, ואין מכשול שאי אפשר לעבור. הרגשה של "כל יכולים".

כשאני מרגישה לבד – אני מרגישה די חסרת אונים. יש לי רק את עצמי, רק את הכוח שלי.

ובידיעה הזאת שכולם ביחד, חותרים אל עבר אותה מטרה, ושיש לנו כוח ממש אינסופי לעשות דברים ולשנות, יש ביטחון עצום. ביטחון ושקט. ידיעה שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. תחושה של רשת ביטחון פרושה תחתיי. ואפשר להוריד קצת את הרגל מהגז, לפעמים לתת לעצמך להינשא ע"י אחרים, לפעמים לשאת מישהו אחר על גבך… לא הכול תמיד עליי.

 

אני מרגישה שהתחושה הזאת מגיעה אלי בדיוק בזמן. מאוד מתחבר לי לתחושה שלי כאמא טרייה. אף פעם לא הייתי טובה בלסמוך על אחרים. תמיד הרגשתי שרק אם אעשה הכול בעצמי זה יצא כמו שאני רוצה. אבל עכשיו אני מרגישה לפעמים שעמוס לי ואני רוצה לשחרר.

אני ממש זקוקה לזה עכשיו. להרגיש שאני לא לבד. שאני חלק קטן ממשהו גדול, שאני יכולה להניח רגע ראש ולנוח, שאני לא צריכה להיות תמיד על המשמר. שלפעמים אחרים יטפלו בעניינים במקומי.

אני מבינה שבשביל לשחרר כמו שאני רוצה, אני צריכה לסמוך. ועדיין קשה לי לסמוך. אני עובדת על זה.

ההפגנה הענקית שהשתתפתי בה אתמול פתחה לי חלון קטן לדעת לסמוך על אנשים קרובים, וגם על אנשים שאני לא מכירה בכלל. ואני מאוד מקווה שבהמשך החלון הזה ילך ויגדל, ואוכל בלב שקט לסמוך. לשחרר ולהשתחרר.

 

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

עוד אמהות כותבות:

לבד במלכודת ההנקה / אמא מניקה

נשארתי לבד/ שירה דרוקר

חברות היא מצרך נדיר בייחוד כשאנחנו הופכות לאמהות/ לימור גריף

ביחד/ הכי אמיתית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

3 תגובות ל- “הרהורים מההפגנה- אני ממש זקוקה להרגיש שאני לא לבד”

  1. התחושה הזאת של הרצון ב"ביחד", להיות חלק מקבוצה, כל כך מתחבר לי חזק לחוויית האמהות. לפני הלידה בכלל לא הרגשתי צורך בכך ואף הרגיש לי מאוד מוזר להיות חלק מקבוצה. היו לי רק חברות "אישיות", שהקשר איתן היה אחת על אחת.
    ואז- הגיעה הלידה. ופתאום היה שם צורך שממש לא היה שם קודם, להיות חלק מחברת אמהות, מקבוצת אמהות. הצורך השתנה והתפתח עם הזמן, אבל הוא כל הזמן נוכח.
    באופן אישי, אשמח אם תוכלי לקחת את זה צעד אחד נוסף ולחשוב על איזה סוג קבוצה היית רוצה שתהיה לך, ממש לאפיין אותה.
    את נותנת לי המון חומר למחשבה על כל הנושא של קבוצת אמהות וקבוצת אמהות בפרט. יש משהו שבמה שאת כותבת, שגם אני מרגישה- זה לא רק השיתוף והאוורור, אלא בעצם יצירת הקהילה. קהילה תומכת שאפשר להישען עליה.
    תודה !

  2. הי שירה,
    כמה דברים עלו בי בעקבות מה שכתבת.
    ראשית, אני מאוד מזדהה עם התחושה המשחררת שבלהיות עם הרבה אנשים באותו מצב, אם זה שותפות למחאה, או אימהות שמאחדת בין מספר נשים, וכולי. אומרים ש"צרת רבים היא חצי נחמה" ואני לגמרי מסכימה. יש משהו מנחם ומקל בעצם השהייה בחברת אנשים שעוברים את מה שאת עוברת. לראות שאת לא היחידה שעצוב לה, שגם אחרות מתמודדות עם אותם הקשיים. ושמותר לבכות, ומותר לקטר, ומותר למחות. זה נכון באותה מידה גם בהקשר של המחאה החברתית וגם לנושא האימהות.
    הדבר הנוסף שעלה בי – אנחנו צריכות להיפגש. לא רק אני ואת ספציפית (למרות שאני מאוד אשמח..), אלא "אנחנו" האימהות. וזה לא חייב להיות במסגרת כלשהי בהכרח. פשוט להיפגש – בבית, בפארק, בבית קפה או בקניון. זה הרי יכול לעשות לנו כל כך טוב. אני אישית מרגישה שאני מאוד זקוקה לזה.

    נטע

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אמא שלי ילדה בקלות, אז חשבתי שגם אני בטח אלד ככה

מאת : אמא אושרת

19 בנובמבר 20108 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

מתחילים לדבר איתי על ניתוח קיסרי.

אני מרגישה בחלום רע. מה לי ולניתוח קיסרי? תראו כמה תחת יש לי! לא יכול להיות שהאגן שלי צר והילד לא עובר!!

כל הזמן דיברו על זה שאני 1.50 מטר והתינוק גדול. אבל לעזאזל מה הקשר הגובה לעצמות האגן??

אני מתחילה לבכות.. לא רוצה ניתוח קיסרי.

מתקשרת למדריכת כלות שלי שתעודד אותי. ולבת דודה של בעלי שעברה קיסרי שתגיד לי שזה לא כזה נורא.

מעבדות לחירות: מסר לכל אחיותיי האמהות

מאת : ליטל גרין

14 באפריל 20110 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

חיפשתי הזדמנות להעביר מסר לכל אחיותיי האמהות באשר הן. הנה חג הפסח קרב ובא ומצאתי את ההקשר המתאים. סיפור יציאת מצריים והיציאה מעבדות לחרות מזכירים לי את המסע האישי שלי בתוך האמהות. מסע שארך זמן רב, בחלקו במדבר…

זאת היתה השנה שהיתה

30 בדצמבר 2014תגובה אחת

מתוך אמהות חד הוריות, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

עבורי, שנת 2014 היתה שנת ה'לא לוותר'.

התחלתי את שנת 2014 אחרי שפלטתי משהו מתוכי שמסתבר והעיק במשך שנים ולא ידעתי עד כמה. חוויית אחרי הלידה של הבכור שלי. חודשיים הקדשתי לכתיבה אינטנסיבית תרפויטית המבטאת את כל החלקים בתוכי שלא קיבלו מספיק התייחסות וכתבתי, הקאתי, ביררתי, נשמתי, בכיתי, הייתי, למדתי, גדלתי, התרחבתי.