אני והבנג'י

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

10 באוקטובר 2011 | 2 תגובות

שיר זה נכתב בחודש השני של ההריון.

אני והאסלה היינו חברות הכי טובות , הכרתי צדדים רבים בה וגיליתי שניתן להקיא בכל מקום , ואז נולד השיר הזה שהבנתי שאי אפשר לברוח ואי אפשר לעצור.

קפצתי למסע וזהו, ההריון שלי קשה ולא קל, אך אני בכל זאת יצליח. ואכן, שיר שלי נולדה בשבוע 37

 

מתוך הריון, יומן הריון

אי אפשר לברוח

כמו קפיצת בנג’י,

קפצתי לתוך מסע ההריון

ועכשיו

צריך לקוות שהחבל לא יקרע

ואני בתחילה של הקפיצה……

קפיצת חיי.

 

 

 

אביבית זהבי בינשטוק, נשואה לאייל ואמא לשיר, מטמיעת תוכנה, אוהבת לצייר ליצור לרקוד וכותבת את החיים.. לבלוג שלי

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “אני והבנג'י”

  1. חני סער הגיב:

    היי אביבית,

    אהבתי. בהחלט קצר וקולע, לכולנו 🙂
    שתהיה נחיתה רכה עד כמה שאפשר….

    חני

  2. אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

    חני יקרה , תוודה על תגובתך אני כבר נחתיתי לפני 7 וחצי חודשיים ואכן שיהיה בהצלחה אמן

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידה עילאית

מאת : אמא אורית פינגלה

27 באוקטובר 20104 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

אני רוצה לציין שלמרות שנורא כואב ללדת ללא אפידורל- וגם אני לא צדיקה גדולה כיוון שהדבר הראשון ששאלתי ברגע שבדקו אותי במיון הוא "מתי אוכל לקבל אפידורל" ? לא ניתן להשוות בכלל את הלידה כשאת מרגישה כל לחץ הכי קטן ואת שולטת בדחיפות ויודעת בדיוק מתי ללחוץ והכי חשוב, להרגיש את הדבר הקטנצ'יק הזה יוצא ממך, נטו ללא התערבויות מסביב, באופן הכי טבעי שיכול להיות.

הפתעה נפלאה יומיים לפני שתכננתי הפלה

מאת : טל דניאל

1 באפריל 201115 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

"מה הכל בסדר? עוד יומיים יש לי תור להפלה"!!!

והיא ענתה לי: "איזו הפלה בראש שלך? תראי, הכל בסדר, העובר מתפתח יפה!!!"

פשטו התעלפתי שם. הדמעות שנפרצו מעיניי היו דמעות השמחה הכי מאושרות שאפשר והטכנאיות שהיו איתנו בחדר פרצו בבכי מרגש גם הן. התקשרתי לאימי כשהמכשיר של האולטרסאונד עדיין בתוכי וצעקתי לה בטלפון: "אמא!!! הכל בסדר, יש דופק!!!!!"

אמא שלי התחילה לבכות ושמעתי אותה צועקת לחברותיה לעבודה: "הכל בסדר!!!! יש לילדה שלי דופק!!!!!

שם הציור: "אמא"

מאת : אמא אנונימית

31 במאי 20112 תגובות

מתוך יצירה נשית

ציור שציירתי עוד לפני שהייתי אמא בעצמי.

תמיד מצאתי בי כמיהה לחזור למקום המוגן הזה – הרחם. האמת, שמאז שאני אמא, אני כבר לא מרגישה ככה! יש לי את הרחם המשפחתי שלנו וטוב לי בו.