קיבלתי החלטה להרות מתרומת זרע. אחרי הזרעה ראשונה שלא הצליחה, הגיעה ההזרעה השנייה. בדיקת הדם הראתה שיש הריון, אך דופק לא נמצא!
אמרו לי:" בואי עוד שבוע ונראה איך מתפתח (או לא)". השבוע הזה היה השבוע הכי ארוך שאני זוכרת בחיי. מכיוון שהדברים לא היו ברורים, לא שיתפתי אף אחד פרט לחברה אחת וזה היה קושי גדול מאוד מאוד להיות לבד במתח והדאגות והחרדות האלו.
הגיע היום המיוחל ובבדיקת האולטרסאונד אובחן דופק !! אובחן דופק !! אובחן דופק !! אני במשימה לבדוק מה קורה לי בגוף ולוודא שהכל סדיר ונכון ולכן לא היה לי זמן בכלל לשמוח ולצהול. כן, הדופק דפק חזק והתרגשות בגוף, אך לא יכולתי לאפשר לעצמי שמחה מלאה כי הדברים עדיין לא ברורים. משהו עדיין לא בסדר, עדיין יש לי הפרשות חומות.
הרופא אמר: "אין דופק לעובר, לכי לרופא המשפחה"
יצאתי מן האולטרסאונד וניגשתי הישר לרופא מיון שהיה במרפאה, שטחתי את הבעיה והסברתי על הבדיקות שעברתי עד כה ואז…. הגיע השוס… אדון רופא אומר לי – "גב' הורביץ, אין דופק לעובר. לכי לרופא משפחה שלך". "סליחה ?" אמרתי, "ההפרשות הן ווגינאליות, איך רופא משפחה יטפל בזה? ואני בהריון, משהו לא בסדר כאן!"
"גברתי אמרתי לך שאין דופק לעובר !" הוא אמר ובזה סגר את הדיון. חשוב לומר שהוא אפילו לא בדק אותי!! יצאתי נסערת מאוד. אני בהריון ומשהו לא בסדר. אני יודעת שמשהו לא בסדר. למי אפנה? הרופאה שלי עדין לא בארץ…
** אזהרה – מכאן תיאורים ויזואליים שאולי לא יתאימו לכל אחת. בחרו אם להמשיך.**
הרגשתי שאיבדתי את ההריון – ואז ההפתעה הגיעה! יש דופק!
נסעתי לעבודה מאוד נסערת ודואגת. בערב נכנסתי להתקלח ויצאתי מלאת ניחוחות סבון עם חלוק הרחצה והתיישבתי על הספה בסלון. כעבור כמה דקות אני שמה לב שאני יושבת בתוך שלולית של דם. רצתי מהר לשירותים, דמעות זולגות, ואני יודעת שאיבדתי את ההריון הזה. בשירותים החלו לרדת לי גושים של דם וזה עבורי היה ברור – איבדתי את ההריון!
בכי תמרורים היה כל הלילה ובבוקר הלכתי למרפאה אחרת (כי לא רציתי לפגוש את רופא המיון במרפאה שלי) רק על מנת לוודא שנגמר הסיפור. עשו לי אולטרסאונד ו… הפתעה… יש דופק!! אבל… יש עוד שק והוא גדול יותר משק ההריון (כמעט פי שתיים) של הֶמַטומה (שטף דם). מיד הושכבתי למשמר הריון.
בכי רב, דאגה גדולה ועכשיו אין ברירה, אני צריכה עזרה, ולכן צריך לספר על ההריון (עד כה לא סיפרתי על ההריון מפחד שהוא אינו בטוח עדיין). סיפרתי למשפחה הקרובה ולחברים ספורים. כולם התרגשו עבורי ואני כלל לא הבנתי איך אפשר להיות מאושרים ולהתרגש כשההיריון הזה לא בטוח יישאר בבטני ? לא. לא יכולתי עדיין להיות מאושרת.
שכבתי בבית ובשלב הזה החלטתי שאם הכל יהיה כשורה ואצא משמירת ההריון אני אדאג שהרופא הנחמד שאמר שאין לי כלום ללא בדיקה לא יהיה יותר בתפקידו! למזלי, לאחר שבועיים בבית, החלה תקופת החגים וזה במידה מסוימת הקל עלי בהסברים שונים לאנשים שונים ובעיקר בעבודה.
בחודש של שמירת ההריון לא הרגשתי טוב, מזל שלא עבדתי
החודש שהייתי בשמירת הריון היה החודש בו הרגשתי ממש ממש לא טוב בחילות נוראיות וחולשה. העובדה שהייתי צריכה להיות בבית ולא בעבודה עזרה לי מאוד, כי אין לי מושג איך הייתי מתפקדת ככה בעבודה, כך שלשמירת ההריון היה גם צד חיובי. כאשר הכל הסתדר וההֶמטומה כבר לא היתה ושק ההריון המשיך לגדול כמתבקש, הורשתי לחזור לעבודה.
לא שכחתי את סיפור הרופא ששלח אותי לרופאת המשפחה בלי לבדוק, למרות שהתלוננתי שאני בהריון ויש לי הפרשות חומות. כתבתי מכתבים לקופת החולים וסיפרתי את הסיפור עם כל המסמכים הרלוונטיים המאשרים את טענותיי. זומנתי לשיחה עם מנהל המחוז וכאשר הצגתי את כל הבדיקות שעשיתי וסיפרתי את סיפורי, מנהל המחוז הסתכל אלי ואמר לי – "גברת, את צודקת!"
מיותר לציין שהרופא לא נמצא כבר במרפאה? לא, לא מיותר! הוא לא שם! וזה שיעור חשוב לכולנו! כשאנחנו חלשות נילחם את המלחמה המקומית. כשאנחנו חזקות, נלחם את המלחמה הכללית עבור כולנו.
בשולי הדברים אספר כי מאז אותו מקרה בשירותים אני לא מסוגלת לאכול כבד יותר (מזכיר לי את הגושים..). מין זיכרון שכזה שאיני חפצה בו.
כתבה: אוסי הורביץ. אמא חד הורית