איך את יכולה לזהות שאת בזוגיות שמחלישה אותך?

מאת : עטרת ליפשיץ

20 בנובמבר 2011 | 16 תגובות

את מרגישה משהו. את מרגישה שמשהו לא בסדר בזוגיות ובחיים שלך.

 

מתוך אחרי לידה, אלימות במשפחה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

אז זהו, שבדרך כלל אנחנו לא יודעות או יותר נכון לא מודעות. כאשר לקשר אין אופי של מכות פיסיות והאלימות מתבטאת באופן מילולי, נפשי או כלכלי קשה מאוד להבין כי את נמצאת במצב של אלימות. קשה מאוד לשייך את מה שעובר עלייך לתופעה הקשה הזו – מצב של אלימות במשפחה. הקשר בדרך כלל משלב צדדים טובים מאוד שנשברים באופן פתאומי בהתפרצויות זעם או במילים הרסניות. כל אלה נשזרים אחד בשני בדרך מניפולטיבית מאוד שמופעלת עלייך ומקשה עלייך להבין שאת במצב כזה.  וככל שאת אינטליגנטית יותר משכילה יותר, קשה לך יותר להשלים עם המצב כי את מודעת וחכמה ולא יתכן שאת במצב כזה, ואז ההכחשה רבה יותר ונמשכת זמן רב יותר.

 אבל בכל זאת עם חוסר המודעות, והקושי לאמר לעצמך, את מרגישה משהו. את מרגישה שמשהו לא בסדר בזוגיות ובחיים שלך. יתכן כי את מרגישה מבולבלת, חסרת אונים. כל מה שאת מנסה לא עובד,  חוסר אנרגיות, כעס, מרגישה אשמה וטועה באופן קבוע, ואולי תחושה של תסכול ופחד מבן הזוג, מרגישה כלואה וחסרת אונים…

ככה זה נשמע מפיה של ע. שפנתה אלי על מנת לברר לעצמה מה קורה בחייה:

 "לא יודעת מה חוסם אותי מבפנים, למה אני מגישה כלואה, כל כך לא מצליחה בחיי ועצובה.

אני מרגישה חסרת אנרגיה, לבד, אבל בעצם לא. רואה שחורות אבל בעצם לא. מה קורה לי בפנים? מאיפה כל הבלבול הזה? שום דבר לא מסתדר, מושך אותי אחורה לתחושות אפלו .

 מנסה להסתדר אבל זה חזק ממני, סוחב אותי אחורה ואני, לא רוצה להרפות. איך לא אפול לתהום? איך אברח, אני מפחדת כל כך. מוכנה לפעמים לוותר על הכל ופשוט לברוח. מתכנסת וקורסת פנימה אל תחושות של מוות. ואני בהריון, מאיפה זה בא עכשיו? ואולי זה הגורם? איך יש חיים בתוכי? רוצה להפסיק, לברוח. להיות איפה שעוד לא הייתי.

 בבית רע לי המעבר מחדר לחדר, הבלגן, העובדה שאני לא מצליחה לשבת במנוחה, אין לי מקום. מנסה לברוח לגן שעשועים שהגדול ישחק ולי תהיה רק רוח בעיניים וציוץ של ציפורים משהו שיגיד שהעולם ממשיך ועלי למצא את עצמי, לצאת מהמקום הזה.

 ואולי תהיה עבודה ואולי לא, הכל תלוי על חבל דק, לא ברור מה יהיה מחר, לא יודעת כלום. מרגישה שאני רוצה להשטף תחת מים ולהעלם. אני לא יודעת לעזוב אני תמיד כאן הורגת את עצמי בשביל כולם לא יודעת למצא את עצמי ביניהם אבל גם לא מסוגלת לעזוב.

 לא יודעת איך לצאת מזה. איך לראות את הטוב איך להקפיץ את עצמי למקום שאהיה בו מרוצה מסופקת . שום דבר לא הולך ואני לא מסוגלת לקחת את עצמי צעד אחד קדימה…".

 יתכן שאת מרגישה את הצורך העז לשנות אבל חוששת מתוצאות השינוי הזה. חוששת לפרק, להרגיז להשפיע על הילדים וגם מפחדת על עצמך, מה יהיה עלייך ואיך תבני את עצמך. ואת מושכת את הזמן, מחזיקה עוד קצת ועוד קצת ופתאום את מגלה שעברו הרבה שנים ואת עדיין באותו מצב, ואיך יוצאים מזה?

 כשיגיע הזמן עבורך ותרגישי שאת יכולה להעיז לקום ולבקש עזרה מקצועית, את תגלי כי עולם חדש יפתח בפנייך. עולם של תובנות ולמידה על עצמך שיובילו אותך למקומות שלא חלמת שתוכלי להגיע אליהם. המעבר מחוסר האונים לתחושה של שליטה בחיים שלך אולי נראית דמיונית היום אבל היא אפשרית וקוראת מדי יום לנשים במצב שהעיזו לבקש עזרה.

 הכל מתחיל מהאפשרות שאת נותנת לעצמך להתחיל לדבר על זה. לספר את עצמך החוצה. לשחרר את הלחץ שיושב בפנים ולעיתים קרובות מפתח דלקות גרון קשות שהולכות ונשנות לאורך חייך. מתן החופש לעצמך לבטא את עצמך הוא צעד ראשון לדרך החדשה שלך.

 בהמשך תוכלי לאפשר לעצמך להרגיש כמו ה. שחוותה אלימות בביתה וכותבת את המילים הללו במהלך התהליך שלה לבניית הדרך החדשה שלה. היא כותבת את המילים מתוך החווייה שלה אלייך. לכל אישה שקוראת ומזדהה עם הרגשות העזים שתוארו כאן :

 "להכיר במציאות ולהסתכל לה בעיניים גם אם המציאות מרה, זו תחילת העליה. גם אם "להודות" בכך זה להודות שהגעת לתחתית, זו לא ירידה ולא בושה זו דווקא עליה.

 המקום שנתפס בעיניים כלא שייך לך ולא חלק מהחיים שלך, המקום שרק נשים אחרות מגיעות אליו, כי לך "זה לא קורה", הוא המקום היחיד שבו תמצאי נשים חזקות ומחזקות, הרבה עשייה, עזרה מקצועית ותמיכה שיהפכו אותך לאישה חזקה שתוכל לחיות חיים שאפילו את לא חולמת שיש ובטח שאת לא חולמת שמגיע לך.

 מגיע לך לחיות את החיים הטובים וזו רק ההתחלה. כדי להגיע צריך להתחיל איפשהו.."

ה. היא אחת מהרבה נשים מדהימות שהעזו לדבר ולבקש עזרה. כן, גם היא כמו רבות אחרות התביישה לספר, לא חשבה שיש דרך לצאת מזה. ולמרות שהיא משכילה בעלת משרה מכובדת ואמא לשני ילדים לקח לה הרבה זמן לעשות את הצעד. וברגע שהיא התחילה ללכת את הדרך דברים נפלאים קרו, שהביאו אותה לבנות את חייה ושל ילדיה מתוך תחושה של בטחון ושלוות נפש.

 גם לך מגיעים החיים השקטים הללו…

 

עטרת סנפיר- ליפשיץ, M.A לימודי מגדר, מכללת לסלי, מלווה ומקדמת נשים בתהליכי שינוי והתפתחות אישית. מנחה מעגלי העצמה לנשים. מלווה נשים נפגעות אלימות לעצמאות והשתלבות במעגל העבודה- עמותת ל.א. http://www.women-way.co.il/    050-8915537

 לבלוג של עטרת ליפשיץ- דרך משלך- לגלות, לבחור, להרגיש

עוד כתבות בנושא:

פתאום התגלתה מפלצת הקנאה/ שני אביטל יעקב

כשאת לא יכולה להוציא כסף על עצמך/ עטרת ליפשיץ, מלווה נשים

זוגיות ואונס/ רות רזניק

אלימות במשפחה: ליצור לעצמך ולילדייך חיים חדשים/ עטרת לפשיץ, מלווה נשים

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

16 תגובות ל- “איך את יכולה לזהות שאת בזוגיות שמחלישה אותך?”

  1. שני אביטל-יעקב הגיב:

    מקסים…
    אני חוויתי סוג של התעללות נפשית ממי שהיום הוא בעלי.
    אחרי חצי שנה של זוגיות כבר פנינו יחד לטיפול זוגי וגילינו שהוא סובל מדיכאון כרוני, מה שגרם לו להתנהג בקנאות אלימה, לנתק אותי מהעולם וזה רק הלך והתדרדר… הוא קיבל כדורים ולאחר כשנה וחצי נישאנו.
    היום, אחרי תהליך ארוך ומדהים שעברנו ביחד, שנינו מלאי הוקרה אחד כלפי השני- אני מודה לו על השינוי המדהים שהוא עבר בשבילי והוא מודה לי על שלקחתי וליוויתי אותו לשם ולא הרפתי, על אף הכאב.. היום אנחנו נשואים כמעט 3 שנים והורים לאופירי הקטנה והמדהימה ואין שום זכר למפלצת מאז.. לפעמים אנחנו אפילו יושבים וצוחקים על איך הוא היה. ממליצה בחום לפנות, לדבר, להיפתח ולשמור על תקשורת תמידית. לנו זה עזר פלאים וגרם לנו לבנות חיים מדהימים יחד!

  2. שני יקרה, תודה על השיתוף.
    הייתי רוצה לחדד כי את מתארת כאן מקרה שהוא לא לגמרי המקרה הקלאסי של אלימות ולא מההיבט של ההתנהגות שלו אלא דוקא מההיבט של ההתנהגות שלך.

    לפי מה שאת מתארת מאוד מהר במערכת היחסים את הבנת כי זו איננה מתנהלת בדרך שמכבדת אותך וכי עלייך לעשות משהו בנידון. היו בך הכוחות הנפשיים לזהות, ולדבר על זה ויותר מכך ללכת ביחד לטפל בזה.

    בדרך כלל במערכת כזו זיהוי האלימות מגיע בשלבים הרבה הרבה יותר מאוחרים
    כיוון שהאישה בכלל איננה מודעת שהיא נמצאת תחת אלימות.
    גם כשיש זיהוי האישה נמצאת במצב שהיא לא פעם לוקחת על עצמה את האשמה על ההתנהגות שלו, ואם היא כבר מבקשת ללכת עימו לטיפול ברוב המקרים בן הזוג מסרב כיוון שאיננו רואה כלל שיש אצלו בעיה. מבחינתו הבעיה היא אצל האישה.
    תקשורת זה משהו שלא מדברים עליו כי בן הזוג איננו מוכן לשמוע, יש דיעה אחת בבית והיא שלו.

    כך שבמקרה שלך גם העובדה שבן הזוג שיתף פעולה מיד והיה מוכן לבדוק את עצמו ואף לקחת כדורים בהחלט משקפת פתיחות ולקיחת אחריות במיוחד שהוא לקח כדורים, ובכך איננה משקפת מערכות יחסים שאנו רגילים לאפיין אותן כאלימות.

    חשוב לי גם שאת תשימי דגש על הכוחות שלך, על השינוי שלך שבו את מתחזקת יותר ובעצם מונעת בעצירה שלך ובדרישה לטיפול את ההתדרדרות של מערכת היחסים. זה לא הוא שעושה למענך שינוי, אלא את שמתחזקת ושמה שם גבולות, שאותם יהיה עלייך לשמור לאורך מערכת היחסים.

    ועוד חשוב לי להדגיש כי גם במערכות אלימות לאורך שנים, וגם כשבן הזוג מסרב לטיפול האישה יכולה לפנות לטיפול והשינוי שלה ישנה את הדינמיקה במערכת היחסים כשהיא תתחזקת תוכל להחליט אם היא ממשיכה במערכת היחסים או מסיימת אותה.

    תודה שני על השיתוף שלך, הוא מאשפר לנו לחדד את מערכות היחסים והשוני ביניהן, המודעות שלך והיכולת שלך לשים את הגבול ולדרוש טיפול, הצילה את שיניכם ואת מערכת היחסים שלכם.

    מאחלת לכם הצלחה בהמשך הדרך
    בברכה
    עטרת

  3. שני אביטל-יעקב הגיב:

    תודה רבה עטרת! חשוב לי לציין עטרת שהעלתי ממש בתמצות קצת את התהליך הארוך והלא פשוט שעברנו, תהליך של כמעט שנתיים בטיפולים אינטנסיבים שרק בסופו בן זוגי הגיעה למסקנה שאכן הבעיה היא אצלו. כמעט לאורך כל הדרך הוא סרב להאמין שיש לו בעיה והיה מוכן ללכת רק כדי לא לאבד אותי וכאילו "להוכיח" לי שאני טועה. אני בזמן הזה העליתי כ 10 ק"ג שלטענת הפסיכולוגית נועדו כדי "לכער" את עצמי, ככה אולי הוא לא יקנא לי. בנוסף, אחד השלבים בתהליך היה להשתתף בסדנא של גברים מכים ונשים מוכות. אני נותקתי מהחברות והחברים שלי, החלפתי למעלה מ 4 מקומות עבודה בשנה והייתי מתביישת ללכת איתו לאירועים חברתיים, שמא יעשה לי סצנה. הידיעה הזאת בלב שהוא האיש שלי לכל החיים גרמה לי להיאבק עליו ולא לוותר אבל ישנן צלקות שאולי לא יעלמו לעולם. אין ספק שרגע גילוי הבעיה הוא קריטי ובמקרה שלנו הוכיח את עצמו כמועיל והצלחנו להציל ולטפח זוגיות מדהימה.עוד דבר טוב שיצא מכל העניין הוא שהיום בעלי מעודד כל מי שהוא רק יכול לפנות לטיפול ולקבל עזרה. עד היום הוא מודה לי שאיכות החיים שלו השתנתה. עד הטיפול הוא לא ידע שאפשר לחיות בלי התחושות האלה, בלי הזרמים בגוף, בלי התקפי הזעם. הוא האמין שכל הנשים "זונות" ושכולן בוגדו. וואו, את גורמת לי להעלות נשכחות… 🙂 איזו דרך עברנו מאז!! בכל מקרה, מסכימה בהחלט שזוגיות אמיתית צריכה להוציא את הטוב אחד מהשנייה ולא את הרע! היא צריכה להרים ולחזק ובטח שלא להחליש ולהוריד את הביטחון העצמי! מאחלת לכל הנשים ששם שנמצאות במערכת יחסים הרסנית לשקם את עצמן ולהצליח!!

  4. איזה יופי שאת יכולה לכתוב ולראות את הדרך שעברתם, פתאום אתה מסתכל בפרספקטיבה ומבין שעשית שינוי, עברת דרך ואתה אדם המנהל אחרת את חייב, הרבה יותר מהמקום של בחירה ומודעות ופחות ממקום של פחד.

    את באמת מספר סיפור לא שיגרתי של אומץ של שניכם ודווקות במטרה. את רק מוכיחה בסיפור שלך עד כמה חשוב הכח והעצמה שיש לאישה בתהליך והעמידה שלה על כך שהטיפול הוא הכרחי גם אם לא איתו אז לפחות לבד. נשמח אם תשתפי עוד על מנת שנשים נוספות תתחזקנה ותלמדנה איך, איך הצלחת לשכנע אותו ללכת לטיפול, איך עמדת באתגר של הדרך כשהוא עדיין חושב שאת אשמה מה היה שם שאפשר לשניכם לסלול דרך חדשה?

    המון תודה
    ופרגון על הדרך, פשוט מופלאה.

  5. הנה הסיפור האישי של שני, תודה שני.
    http://bit.ly/smko4n

  6. סוזן סוזן הגיב:

    אני החלטתי להתגרש מגבר כזה- כרגע בהליכים. הוא בוכה ומתחנן להשתנות וללכת לטיפול. אני לא מוכנה

  7. חן הגיב:

    קצת ארוך אבל אשמח לעצתכם

    אני נשואה 6 שנים עם 2 ילדים.
    בס"הכ חיים מאושרים.אני אוהבת את בעלי וכיף לי לחיות איתו.
    בתחילת שנות נישואינו חברים עזרו לי לשים לב שיש בעיתיות בקשר שלנו ושבעלי לא מתנהג אלי יפה.
    הלכתי לייעוץ(בעלי לא הסכים לבוא בשום אופן)
    וזה עזר לי מאוד.
    היועצת עזרה לי להבין שיש פה אלימות רגשית -מילולית.
    הלכתי אליה תקופה וזה מאוד עזר וחשבתי שזהו,נגמר עלינו על דרך המלך…

    מה שקורה עכשיו זה שהכל דבש באמת חוץ מזה שבערך פעם בחודש (לפעמים יותר לפעמים פחות)
    יש התפרצות זעם שתמיש נובעת מטעות שעשיתי או שגרמתי לה.
    בהתפרצויות האלה הוא אומר מילים לא יפות וכאילו מוחק את הקשר שלנו. מפגרת דפוקה שונא אותך בצרחות אימים וכדו
    חמש דק אחרי אנחנו כבר מדברים על מה שקרה ותמיד בסוף משלימים…
    אבל אני יומיים אחרי זה נשארת מחוקה. ממש נהיית חולה. לא בא לי לדבר עם אף אחד ייאוש רצון למות.
    מה שעודד אותי כל הזמן זה שבעלי באמת משתפר!מה שאני אומרת לו שפוגע בי הוא לא יעשה שוב.

    אבל לאחרונה קלטתי שפשוט לא יעזור!! הוא לא אומר שוב "מפגרת" כי הבהרתי לו שלא יתקבל אבל הוא יוציא את העצבים בדרך אחרת -צרחות,בעיטות ברהיטים ובעוד דרכים שמשליטות אימה.
    בקיצור, לא יעזור כמה שאדבר איתו,הוא לא שולט על העצבים שלו!!הוא חייב להוציא את זה בדרך כלשהיא!
    בימים האחרונים עברתי טלטלה מאוד רצינית .
    עד עכשיו חשבתי שחוץ מהפעם בחודש חודשיים הזאת הכל בסדר..
    ופתאום קלטתי שלא!!
    שהפחדים מלווים אותי כל הזמן!!
    אני כובלת את עצמי כי אני לא יודעת לצפות את ההתנהגות שלו!
    אמנם הוא לא הרחיק אותי מהמשפחה שלי או מהחברות כמו בעל מכה אבל אני הרחקתי את עצמי כי אני פוחדת שהוא ידבר ויתנהג לא כראוי לידם ואין לי כח להתמודד עם זה מולם.
    אז אני כבר לא מזמינה אורחים
    אני משתדלת להתראות כמה שפחות עם הורי
    אני לא מתארחת כמעט
    אני לא מאמינה שזה קרה לי!!
    באמת שאני אישה אינטלגנטית,עובדת,עושה דברים להנאתי,מטופחת,משקיעה בעצמי.
    ככה זה נראה??
    אני אוהבת את בעלי,טוב לי איתו
    זה יכול לבוא ביחד?

    עד היום כל הזמן חשבתי שהבעיה העיקרית זה שאכפת לי יותר מידי מה אנשים חושבים, אני צריכה להתמקד במה שיש לי לעבוד על עצמי ,עשיתי מלא סדנאות מודעות, קראתי את כל הספרים באמת שאני אלופה בזה!
    אבל לעזעזל!
    על בעלי זה לא עובד!!

    כמובן שיש מלא שיפור ואין מה להשוות בין מה שהוא היה בהתחלה לעכשיו..
    אבל עד מתי??
    והילדים….

    (אני יציין שאבא של בעלי הוא בעל מכה רגשית ללא כל ספק)

  8. חן הגיב:

    סבבה
    אבל אני לא מצליחה לשלוח מייל לכתובת הזאת- תוכלי להעתיק את זה מפה?
    לאיפה את מעלה את זה?

    "אלימות מילולית" ככה זה נראה?

    קצת ארוך אבל אשמח לעצתכם

    אני נשואה 6 שנים עם 2 ילדים.

    בס"הכ חיים מאושרים.אני אוהבת את בעלי וכיף לי לחיות איתו.

    בתחילת שנות נישואינו חברים עזרו לי לשים לב שיש בעיתיות בקשר שלנו ושבעלי לא מתנהג אלי יפה.

    הלכתי לייעוץ(בעלי לא הסכים לבוא בשום אופן) וזה עזר לי מאוד.

    היועצת עזרה לי להבין שיש פה אלימות רגשית -מילולית.

    הלכתי אליה תקופה וזה מאוד עזר וחשבתי שזהו,נגמר עלינו על דרך המלך…

    מה שקורה עכשיו זה שהכל דבש באמת חוץ מזה שבערך פעם בחודש (לפעמים יותר לפעמים פחות) יש התפרצות זעם שתמיש נובעת מטעות שעשיתי או שגרמתי לה.

    בהתפרצויות האלה הוא אומר מילים לא יפות וכאילו מוחק את הקשר שלנו. מפגרת דפוקה שונא אותך בצרחות אימים וכדו תמיד אחרי אנחנו כבר מדברים על מה שקרה ותמיד בסוף "משלימים" (הוא באמת לא מבין מאיפה זה בא לו וברור שהוא לא חושב את זה עלי)

    … אבל אני יומיים אחרי זה נשארת מחוקה. ממש נהיית חולה. לא בא לי לדבר עם אף אחד ייאוש רצון למות ועוד…

    מה שעודד אותי כל הזמן זה שבעלי באמת משתפר!מה שאני אומרת לו שפוגע בי הוא לא יעשה שוב. אבל לאחרונה קלטתי שפשוט לא יעזור!! הוא לא אומר שוב "אישה דפוקה" כי הבהרתי לו שזה לא יתקבל אבל הוא יוציא את העצבים בדרך אחרת -צרחות,בעיטות ברהיטים ובעוד דרכים שמשליטות אימה. בקיצור, לא יעזור כמה שאדבר איתו,הוא לא שולט על העצבים שלו!!הוא חייב להוציא את זה בדרך כלשהיא!

    בימים האחרונים עברתי טלטלה מאוד רצינית .

    עד עכשיו חשבתי שחוץ מהפעם בחודש חודשיים הזאת הכל בסדר.. ופתאום קלטתי שלא!!

    שהפחדים מלווים אותי כל הזמן!!

    אני כובלת את עצמי כי אני לא יודעת לצפות את ההתנהגות שלו!

    אמנם הוא לא הרחיק אותי מהמשפחה שלי או מהחברות כמו בעל מכה אבל אני הרחקתי את עצמי כי אני פוחדת שהוא ידבר ויתנהג לא כראוי לידם ואין לי כח להתמודד עם זה מולם.

    אז אני מפחדת לעשות הרבה דברים שאני רוצה בהם ואוהבת לעשות אותם-

    מפחדת להזמין אורחים

    מפחדת להפגש עם הורי

    מפחדת להתארח

    מפחדת לקחת טרמפיסטים

    מפחדת להיות בחג סוכות בבית

    ועוד ועוד מקומות שבהם קרה מקרה של עצבים ולכן אני פוחדת לחזור לזה…

    כל הזמן חשבתי שאני בוחרת בזה וזה בסדר ..(זה לא שהוא כובל אותי)

    אני לא מאמינה שזה קרה לי!!

    באמת שאני אישה אינטלגנטית,עובדת,עושה דברים להנאתי,מטופחת,משקיעה בעצמי. אני לא מסכנ ה כזאת…

    ככה זה נראה??

    אני אוהבת את בעלי,טוב לי איתו זה יכול לבוא ביחד?

    עד היום כל הזמן חשבתי שהבעיה העיקרית זה שאכפת לי יותר מידי מה אנשים חושבים, (היום אני מבינה שזאת המתנה שקיבלתי. שדרך זה שאכפת לי מה חושבים אני מתעוררת להבין שיש משהו לא בסדר)

    אני צריכה להתמקד במה שיש לי לעבוד על עצמי ,עשיתי מלא סדנאות מודעות, קראתי את כל הספרים על זוגיות, באמת שאני אלופה בזה!

    אבל לעזעזל!

    על בעלי זה לא עובד!!

    כמובן שיש מלא שיפור ואין מה להשוות בין מה שהוא היה בהתחלה לעכשיו..

    אבל עד מתי??

    והילדים….

    (אני יציין שאבא של בעלי הוא בעל מכה רגשית ללא כל ספק)

    חן

    • העצה "תברחי" זה יותר משאלת לב שלי, אני כלואה בזוגיות כזאת , והסיבה שאני לא עוזבת
      1. חרדת נטישה
      2. חוסר אמונה במציאת בן זוג מתאים יותר (אני טיפוס לא קונבנציונלי, ובתקופות ה"ירח דבש" החיים איתו נפלאים והוא עושה דברים בבית ועוזר. מה שנותן לו מעין קלף חזק עליי
      3. יש לנו ילד עם צרכים מיוחדים ובעלי אוהב אותו ומקבל אותו שזה לא מובן מאיליו, וגירושים ימוטטו את הילד ואת ההתקדמות הסיזיפית שלו
      4. בשיחות החוזרות ונשנות של חוסר שביעות הרצון שלו מהתפקוד המיני שלי, שעשיתי צעדי ענק פסיכיים כדי לענות על צרכיו, אבל כמו כל מתעלל סדרתי הוא מחפש את הדבר הבא שלא בסדר, הוא תמיד בא ממקום מתקרבן שאני לא אוהבת או נמשכת או מנשקת אותו מספיק, מה שבאופן אוטומטי גורם לי להרגיש אשמה, זאת פסיכולוגיה מנצחת כזאת כמו שילד יגיד לאמא שלו שהיא לא אמא טובה מספיק
      5. הוא שואב ממני כל כך הרבה אנרגיות שגם ככה בקושי יש לי בהיותי אישה עובדת עם שני ילדים שהטיפול בהם כמעט כולו עליי, אין לי כוח לחשוב אפילו על צעד של פרידה.
      6. בגלל שיש לי איזשהו אגו ומודעות עצמית (כנראה לא מספיק אם התחתנתי עם אחד כזה) אם אני עומדת איתנה מולו זה יכול להגיע למשהו שקרוב לאלימות פיזית אבל כמובן שבאות אחרי זה ערימות של התנצלויות

      לי אין פתרונות לעצמי, אבל אם הילדים שלך נורמליים ויש לך משפחה אוהבת ותומכת – תעזבי.
      המתעללים יודעים שהם לא בסדר, לפחות כך במקרה שלנו, אבל ברגעי זעם או דיכאון הוא שוכח את כל המסקנות מהריב הקודם, מעגל קסמים שלעולם לא יעלם.

  9. יעקב ארז הגיב:

    שלום רב
    הנני אב לבת נשואה כ10 שנים עם 3 ילדים
    מאז ומתמיד היו חיכוכים שגרתיים בין בני הזוג על רקע אי הסכמות בינהם על רקע שתוף בעול המשפחה
    ביתי עובדת כמתכנתת בחברת ביטוח משתכרת יפה יש בבעלותם בית נאה אך בעלה שמבוגר ממנה ב9 שנים אינו מוצא את מקומו בעבודה של דבריו מספקת את שאיפותיו ולכן לפני כשמונה חודשים החליט להפסיק לעבוד וכרגע יושב בבית
    מתרכז בעצמו ולא מודע לכך שצריך לפרנס עצמו או לחלופין להכשיר עצמו לעבודה שתתאים לשאיפותיו ורצונותיו.
    הוא כמעט אינו משתתף במטלות הבית למעט אי אלו דברים ובכך רוב מטלות הבית נופלות על ביתי.
    לאחרונה התגברו אי ההבנות בין שני בני הזוג
    ואין כמעט אינטרקציה חיובית בינהם ותקשורת תקינה כך שהדבר הפך למעין גהנום .
    בעבר הסכימו ללכת ליעוץ זוגי אך זה לא נשא פירות.
    בשיחות אישיות הוא מפיל את האשמה עליה ומנהל מלחמת כוחות והתשה שמחמירה מיום ליום וטוען שמבחינתו הוא בסדר ואין לו צורך בטיפול.

    אודה אם אוכל לקבל תמיכה או ייעוץ על הדרך שאפשר לעזור במקרה

    • היי יעקב,
      במידה ובן הזוג אינו מסכים לטיפול, יש אפשרות שרק ביתך תבחר בטיפול שיעזור לה כיצד להתמודד עם המצב המורכב.
      בהצלחה,
      לימור

  10. Exjw הגיב:

    הייתי שם. יצאתי משם.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

זה לא תמיכה "בהם". זו תמיכה בכולנו

מאת : הכי אמיתית

10 באוגוסט 2011תגובה אחת

מתוך קוראות לשינוי

בדרך חזור, האוטובוס חלף על פני שדרות רוטשילד, וראינו את המאהל הענק, המוני אוהלים, עומדים, שלווים כביכול אך צועקים אליך בקול גדול…

פתאום החיוך ירד מהפרצוף. ולא כי ראינו איזו זוועה מולנו, אלא כי משהו פתאום חלחל. עמוק.

מה קורה אם גבר אחר מושך את תשומת הלב שלי? מה אז?

מאת : אמא אנונימית

28 במאי 20142 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה

  אז מה שלומי? מכל מיני בחינות – החיים יפים. מאוד. צומחת, גדלה, באמת דברים טובים ומפליאים קורים. ויש מקום אחד, שלי, שבו לא יפה, לא טוב כל כך בכלל. כבת להורים גרושים, שכל חיי ראיתי רק כמה הם לא מסתדרים, כמה הם קשים אחד עם השני, כמה אפשר להרוס בית, בכל מיני דרכים, הצלקת […]

מעקב הריון מהחלומות

מאת : שירה דרוקר

31 בדצמבר 2012תגובה אחת

מתוך הריון, יומן הריון

פגשנו אצל מאיה המיילדת כבר פעמיים. הילה, התינוקת החדשה בבטן, ואני.

זה מקסים, זה מרגש, זה נפלא, זה כל כך נכון…

יש רופא שמלווה אותי בהריון הזה, נחמד מאוד, חייכן, מקבל, פניתי אליו עם המון המלצות שאכן הצדיקו את עצמן מבחינת הנחמדות. לפעמים נדמה לי שהוא יודע איך קוראים לי גם בלי הכרטיס 🙂

הוא שואל לשלומי, הוא מעיין בתוצאות הבדיקות שאני מביאה אליו, מקליד במחשב, מדי פעם מתבדח ומחייך.

בדיקות האולטרה סאונד שאני עוברת מתבצעות במקצועיות רבה על ידי טכנאיות ורופאים מומחים, שאני אחת מני רבות ששוכבות על מיטת הבדיקות במרפאתם יום יום.

כמה כיף שיש לי גם את מאיה…

שמכירה אותי. שמכירה את המשפחה שלי, את בעלי, את הילה, אפילו את זאת שבבטן.

שאיתה אפשר לדבר על הכול. על חששות, על חלומות, על תכניות.

שמבקשת רשות מהתינוקת לפני שהיא מתחילה לגעת בבטן שלי.