פגייה

מאת : פאני בן ברוך

1 בנובמבר 2011 | 16 תגובות

מתוך אחרי לידה, מחלקת יולדות, קוראות לשינוי, תחושות מגוונות אחרי לידה

שלום, קוראים לי פאני בן ברוך ואני אימא לפגית, כיום בת שנתיים וחצי בשם נוגה, שהיא אחת מבין תאומות שנולדה בשבוע 23+5 ימים ובמשקל 490 גרם בלבד.

אני כותבת משום שאני רוצה להוציא לאור באופן יותר ציבורי את מה שאני רוצה כבר המון זמן להפיץ, במיוחד כתגובה לכתבה מאתר עיתון "הארץ",  שם פירסמו כתבה העוסקת בשיפור צורכיהם של הורים לפגים במחלקות המיוחדות לטיפול בילוד בפגיות בבתי החולים בארץ, ונרשם שם שצרכים כמו היקשרות ראשונית עם הילוד לא התאפשר והאימהות הרגישו ריחוק ותחושה שההיקשרות הראשונית עם ילדיהם הפגים נפגם ולא התקיים כלל.

אני חשה צורך להגיב על כך, משום שאני לא חשה כך בכלל– לא אז ולא כיום.

ילדתי את נוגה בחדר ניתוח בבית חולים בתחושה איומה שאיני יודעת מה יקרה להן וללא בעלי, שהיה בעצמו לבד בחוסר וודאות טוטאלית לשלומי ולשלומן של שתי בנותינו. תאומה א' לא שרדה – היא יצאה לאוויר העולם ללא דופק והשנייה, בעזרת אחותה, יצאה חיונית ונלקחה להנשמה בחדר טיפול נמרץ בפגיית אסף הרופא.

בדיעבד, הדבר שהיקשה עליי יותר מכל זה, היה חוסר האמפטיה של מנהל המחלקה, שלא איפשר לי לפני עבודתי לשאוב לביתי חלב אם, כדי שיהיה לה למשך היום. גם ככה כל הלחץ והגודש הדלקתי שהיה בהתחלה גרם להפחתה של החלב, אז גם הוא לא הקל עליי ואף גרם לי לבכות ונתן לי את התחושה שאני לא בסדר שאני כביכול מפריעה למנקה לנקות, כשאני דורשת חצי שעה של שאיבה במקום אחד עם רגליים מורמות (כך שלא הפרעתי לה בעצם).

בסופו של דבר אפשרו לי לשאוב בחדר ההורים, שלא היה נעול, ודי הלחיצו אותי הרגעים בהם אנשים נכנסו לחדר או עצם זה שלאחר חדר טיפול נמרץ הועברתי לחדר בו ישנם תינוקות שנמצאים מספר ימים בודדים, ילדים פעילים מוטורית ובוכים כשבתי לא נעה ולא בוכה יותר מידי וואני צריכה לנתק עצמי מכל זאת בכדי להגן על עצמי ואני לבד שעות רבות, כי בעלי בעבודה.

כפי שציינתי, אני עבדתי, אך בשלב מסוים העבודה פחתה וכן בתי נוגה היתה צריכה שאהיה עימה בהאכלות בבקבוק ואף בנסיונות כושלים להנקה, שלא ויתרתי עליה (מכיוון שהחלב פחת ולנוגה לא היו הכוחות לינוק, אז לא הגיע אליה דבר). מבחינת החתלה – חיתלתי את נוגה בשלבים מאוד מוקדמים לחייה, חיתלתי את נוגה לראשונה כשהחזירה את משקלה הראשוני ואף טיפה יותר (במשקל 500 גרם בערך) ואף אוסיף שתמיד הרגשתי קשר אליה וזאת כי איפשרו לי לגעת בה טיפה ביד ובראש וכשחיתלתי אותה זה היה מדהים. החזקתי אותה באחיזת פינצטה בגלל גודלה המיניאטורי.

לאחר חודש וחודשיים, כשהיתה תחושה טובה יותר לגביי הישרדותה (בשל שני צילומי מוח שהראו על דימום מועט ושיש לה פוטנציאל לשרוד כנגד כל הסיכויים שניתנו לה עפ"י נתוני הסטטיסטיקה לילודים בשבוע 23), גם הכנסנו אל האינקובטור רמקולים שעברו חיטוי, כדי להשמיע לה בייבי מוצארט ובאך ותמיד שרתי לה. בשלב מאוחר יותר היא עברה ניתוח לייזר עיניים ואף היתה מגובסת בשל שבר פתולוגי בפימור ברגלה ואנו היינו איתה, כאשר היא שוכבת לה במעין מגש רחב ועם אביזרי הנשמה ולידים מחוברים עליה (בתמונה רואים את ההבדלים בפרופורציה והגודל).

אחרי כל הליך שהוא כירורגי דיברו איתנו ושיתפו אותנו בסיכונים הכרוכים- ניתן לומר זאת לטובת צוות הפגייה בכל הנוגע לתקשורת וההיקשרות הראשונית הגישה של הצוות איפשרה זאת בהחלט. כשנוגה הגיע למשקל 1,500 בערך אף ביצענו "קנגרו"- (כמובן שנוגה היתה עם CPAP בשלב זה) שיטה שבדקו וראו שכאשר יש קירבה של גוף הילוד והאם יחדיו והתינוק מרגיש את פעימות אימו ואת חומה אז הדבר מעורר אותו יותר לצמיחה, התפתחות טובה יותר והתגברות על קשיים- דבר שעבורי היה מדהים והקירבה הראשונית הממשית ביני ובינה סוף סוף קרתה.

בשלבים מאוחרים יותר ועד לעת סיום תקופתינו בפגייה, הייתי די פעילה שם אם בהכנת המזרקים, החתלה, האכלה, נסיונות ההנקה, יציאה החוצה לגינה עם עגלה ובלון חמצן, הלבשה ואף לקראת סיום התקופה שם (7 חודשים של שהייה בפגייה) אפילו קבלתי אישור לרחוץ אותה באמבט ולתת לה את התרופות.

במשך התקופה הזו אף אחד לא דיבר איתי על התינוקת השנייה שנפטרה לי, אף אחד לא עורר אותי לדבר עליה ובדיעבד זה יצר חלל מלא בכאב וריקנות שרק בחודשים האחרונים התחלתי לטפל בהם- בכל הרגשות שהציפו אותי, בדיכאון שלא ידעתי אם הוא תוצאה שלאחר לידה או כל החוויה הנוראית שעברתי בלידה ולאחריה. אני נוצרת בליבי ומשתפת אתכם הקוראים ההורים לפגים ומודה על כל מה שאיפשר לי הצוות בפגייה לעשות עבור בתי נוגה ועבורי.

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

16 תגובות ל- “פגייה”

  1. פאני, את מדהימה על מה שעברת. כותבת במין שקט כזה, עם כל כך הרבה תעצומות נפש.
    אחרי שערכתי והעלתי את הרשומה ויצאתי להליכה, עלתה לי מחשבה (תוך כדי ההליכה חשבתי עלייך, תראי מה זה 🙂 ), שזה יכול להיות רעיון טוב לשלוח במיילים את מה שכתבת לבית החולים. הורדתי את שם בית החולים, אבל נשמע לי ממש מתבקש ליידע אותם במה שהרגשת, על הדברים הטובים וחשובים שעשו עבורך, לצד הדברים שראוי שישפרו עבור היולדות הבאות.

    • פאני בן ברוך הגיב:

      היי לימור, בוקר טוב,

      התפעלתי והתרגשתי לקרוא את הכתבה הראשונה ולראות את התמונות מוצגות בין הכתוב, כאילו אני קוראת זאת לראשונה – תודה רבהלך שוב.
      אין לי את המייל של המחלקה יש לי מייל אחר שיכול לעזור inbalg@asaf.health.gov.il, ענבל גזית היא המפקחת על בית החולים אסף הרופא וכשנתקלנו בקשיים כלשהן הפננו אותם אלייה- היא הראתה נכונות רבה לסייע ולהקשיב.

      פאני בן ברוך
      054-4407940

  2. סיון קונוולינה הגיב:

    פאני יקרה,
    תודה לך על הכנות, על השיתוף ועל הפתיחות! אני באמת חושבת שהנושא הזה של אובדן תינוק, בין אם במהלך ההריון ובין אם במהלך הלידה – לא מטופל ולא מדובר מספיק.
    נשמע שעברת חוויה קשה מאוד, פיזית ונפשית, ויחד עם זאת גייסת את כל כולך על מנת לא לאבד את הדרך ולהיות שם בשביל נוגה בכל שלב, וזה מדהים בעיניי! צריך כוחות נפש גדולים מאוד בשביל זה!
    רוצה להאיר לך את בפסקה האחרונה שכתבת מכיוון קצת אחר:
    לפעמים, כשאנחנו עסוקים באיזשהו תהליך מורכב

  3. סיון קונוולינה הגיב:

    התודעה שלנו "מנתקת" תהליכים אחרים, נפשיים בעיקר, כאילו שמה אותם ב-HOLD. פשוט כי אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם הכל בבת אחת. ואז בד"כ אנחנו מקדישים את עצמנו לתהליכים פרקטיים, ודוחים – באופן לא מודע – את ההתמודדות הנפשית לשלב שבו התהליך הפרקטי יושלם ונגיע לאיזשהו איזון.
    יכול להיות שאת בדיוק בשלב הזה, שרק עכשיו הגעת לאיזון שמאפשר לך להתחיל לטפל בקושי הנפשי, באבל שלא היה, באובדן הגדול שלא עיבדת עדין את המשמעות שלו. במילים אחרות – ייתכן שלא סתם זה קורה רק עכשיו, ויתכן שאם הצוות או מישהו מקרובייך היה מנסה להעלות את האובדן של התינוקת השניה – לא באמת היית מסוגלת להתמודד עם זה, אולי זה היה לך קשה מדי באותו זמן להכיל את כל זה.
    ואולי לא…
    מאחלת לך שתצאי מחוזקת אפילו יותר מהתהליך שאת עובדת עכשיו, את מעוררת השראה בעיניי!
    סיון

    • פאני בן ברוך הגיב:

      סיון מקסימה, תודה רבה על החיזוקים, וכן אני מסכימה איתך שבהתחלה פעלתי עם הגנות רבות ובכלל התעלמתי בשלב כלשהו מעצם היותי אם שכולה והתרכזתי בהיותה של בתי נוגה ופעלתי עבורה בלבד. אין לי מושג איך הייתי מתמודדת אם הייתי מדברת על כל זאת בפגייה כי הייתי דרוכה עבור נוגה בלבד ואף אפילו לא עבור עצמי , אלא רק עבורה. בכל מקרה תמיד דיברתי עם בעלי, חברות, משפחה על האבדן אבל פעלתי עם הגנות אז כך או כך הטיפול בעצמי קורה רק בחודשים האחרונים לאחר 2 סדנאות של השקט שאחרי הסערה, שתרמו לי עד מאוד ובזכותן אני יודעת גם איך להתמודד עם האבדן הנוסף שחוויתי לפני 3 שבועות(- הפלה של הריון שנקלט מחוץ לרחם).

      שיהיה יום נפלא,
      פאני בן ברוך

      • מצטערת לשמוע על האובדן הנוסף. איך את מרגישה ?

        • פאני בן ברוך הגיב:

          נכון, לא הספקתי לספר לך על מה שקרה. היו לי ימים לא קלים- ואפילו הרגשתי ריקנות ועל כל פיפס קטן בכיתי. חברה שלי קצת ניערה אותי וגרמה לי להבין שאני חייבת להתרומם עבור משפחתי- אז כן, אני נותנת לעצמי לגיטימציה רגשית ואף הכנתי את בעלי שעוד יהיו נפילות מסוג הורמונלי של בכיות או כעסים ומאיפה זה מגיע וקיבלתי את הבנתו בנושא וכן אני מחפשת עכשיו את קברה של בתי ז"ל בתקווה לסגור מעגל וליצור את הפרידה המיוחלת וכל זאת עם תחושה שהחלקים בפאזל של חיי מתחברים להם ומגיעה ההבנה. אני עוברת סדנא להעצמה אישית שגורמת לי להגיע להמון הבנות לגביי עצמי- למרות שאני מחפשת לאפשר לעצמי את כל הלגיטימציה להיות עבור עצמי אני קודם כל עבור נוגה שלי ובתת מודע היא עולה ראשונה. השאלה אם זה ניתן לשינוי או לא? אני אצטרך לבחון זאת עוד בהמשך דרכי.

  4. ברנדמן נורית הגיב:

    הי פאני

    עדיין לא קראתי את שכתבת, אבל רק מלראות את התמונה שלך עם הבת שלך בתנוחת הקנגורו מעלה בי צמרמורת, גם אני אמא לפגית בשם מעיין, אשר נולדה בשבוע 32 במשקל של 1429. רק ביום רביעי לפני שבוע חזרנו הביתה מהפגייה. תודה לאל וברוך השם הכל בסדר. תסלחי לי אבל קשה לי לקרוא את מה שכתבת בגלל שחווית אובדן ומאחלת אני לנוגה הרבה בריאות ואושר וחיים טובים ומלאי אהבה. ההתמודדות בפגייה היא לא פשוטה בכלל וההתמודדות שלנו בתור אמהות היא לא רק עם הילדים שלנו, אנחנו באופן טבעי נחשפים למה שקורה בפגייה עם תינוקות אחרים, כשאני הייתי בפגייה ראיתי שני זוגות של הורים שחוו אובדן ויומיים הייתי צריכה ליטול פרחי באך בגלל שזו היתה חוויה מטלטלת בשבילי מאוד.אני מאחלת לך הרבה אושר, חום ואהבה וחיים בריאים, שקטים וטובים עם נוגה שלך (גם לי יש ילדה בשם נוגה). בבוא הזמן אני אקרא את מה שכתבת.

    • פאני בן ברוך הגיב:

      נורית יקרה, תודה ששיתפת אותי באשר עבר עליך, בהחלט לא פשוטה החוויה הכל כך לא טבעית בפגיה ולמרות זאת אני יכולה לומר שמהפגיה לאחר 7 חודשים של אשפוז יצאתי מחוזקת ובעלת בטחון לגביי תפקודי כאם עם תינוקת בעלת צרכים מיוחדים, אם בתחום הנשימתי ואם בתחומי היום יום ברחצה, האכלה נטילת תרופות, החתלות וזמני התנהלות באופן כללי וזה משהו שלא מלמדים אותך בחוץ, לרוב ולעיתים אף את חשה לבדך במערכה. האבדן הוא לא פשוט לעיכול (עיבוד) והוא יוצר חללי ריקנות לא פשוטים בלשון המעטה – הייתי שם ובמגוון היבטים אני חשה שאני יכולה לתרום ליוצאי פגיה שרק יצאו משם ועוד לא הפנימו את אשר עובר עליהם ובדרכם ואף זקוקים לסיוע התפתחותי ותפקודי בכל הנוגע לילדיהם ובזאת אני יכולה לסייע מתוך הידע המקצועי והנסיון הרב שצברתי כמטפלת בתחום ההתנהגותי וכמטפלת בתחום חיזוק ושיפור מערכות התחושה של הגוף מבחינת ויסות תחושה ותפקודים בתחומים נוספים(כגון: שפה, תנועה, קאורדינציה, חיזוק יעילות תקשורת מוחית ושיווי משקל, מוטוריקה עדינה וגסה) – אני פנויה ללוות אותם ולקדמם בדרכם להצלחה ולתת להם את התחושה שהם לא לבד ויש מי שמבין ומדבר בשפתם ויכול לסייע ולקדם אותם מבחינה אישית וטכנית עם כל הזכויות המגיעות לנו כהורים לילדים פגים.
      לכל שאלה, אוזן קשבת וסיוע אני בטלפון: 077-2011609

  5. פאני יקרה, מרגש מאד לקרוא את רשימתך על החוויות הקשות שעברת כשנולדו התינוקות, על האבדן שחווית אז ועל האבדן שעברת לא מזמן. רגשות העצב ותחושות הדיכאון שהציפו היו ואולי עדיין הינם, חלק מתהליכי אבל ממושכים שנשזרו עם גידולה וטיפוחה של נוגה ועם תחושת האמהות שהתפתחה אצלך. אלה תהליכים עדינים שלוקחים זמן ויכול להיות שחלק מהעיבוד שלהם הוא השיתוף שאת משתפת אותנו. התרשמתי מאד מכך שהכתבה בעיתון הארץ עוררה אותך לפעול ולתת לאחרים מנסיונך, אולי להקל עליהם בהכרה ברגשותיהם לנוכח המציאות הקשה. תבורכי על כך. זה כלל לא מובן מאליו לשתף בחוויות קשות אלה. גם התגובות כאן, תורמות, כך אני מאמינה, לך כמו גם לנו. מאחלת לך ולמשפחתך רוב טוב.
    חנה גילאי גינור, הורותא

  6. לימור, חשבתי, בטעות, שבתגובתי למעלה יהיה קישור ישיר לדף הפייסבוק של הורותא . אז אני מוסיפה אותו כאן: http://www.facebook.com/horutaclinic

    • פאני בן ברוך הגיב:

      תודה על חיזוקייך ד"ר חנה גילאי-גינור, עצם זה שאני כותבת מאפשר לי לגעת בכמה היבטים- עוד לפני הכתבה בעיתון הארץ זרם בי הצורך והרצון העז להוציא את סיפורי לאור ולפרסמו וזאת כי עברנו הרבה ונוגה שלנו היא נס מכל בחינה אפשרית וכי יש לי רצון לאתר את יוצאי הפגיה שקשה להם להתאקלם ואף לאלו שקשה להם לקדם את ילדם ה"מיוחד" כתוצאה מפגות קיצונית. הכתבה בעיתון הארץ יצר דרבון להגיב ופשוט מצאתי עצמי מספרת ומתארת כמה עברתי ומה עברתי בפגיה ולאחריה וסיפרתי רק קמצוץ ממה שיש עוד לספר.

  7. דנה הגיב:

    היי פאני
    תודה על החשיפה ועל השיתוף
    דבריך החזירו אותי ארבעה חודשים אחורה למסדרונות המצפצפים של הפגיה בתל השומר.
    בני הבכור נולד בשבוע 32+5 בהפתעה גמורה והחוויה אם ניתן לקרוא לזה כך, הייתה קשה. כמו שתיארת, אתה כל כולך למען הייצור הקטן מתפלל שהוא יעלה במשקל, לא יעשה אירועים ושלא ידבק בחיידקים שמסתובבים בקצב בעיקר בשל חוסר בכוח אדם …זוהי חוויה הישרדותית והיא מאוד עוצמתית וקשה.
    אני חושבת שאת ובעלך גיליתם חוזק נפשי רב. לא פשוט להתמודד עם הסיטואציה הזאת ולאחר אובדן פי כמה.
    אני חושבת שלא בכדי את כותבת עכשיו שנתיים וחצי אחרי ומביעה את צעקתך. רצית עזרה, רצית לעבד את האובדן רצית שיפנו אליך וזה לא קרה. אני שמחה שהיום את יכולה לכעוס את זה בקול וגם להודות למי שכן היה. שמחה שאת עושה את העבודה שלך ולא משאירה את הכאב הזה כבור שחור מבעבע.
    בני המתוק כבר בן 4 חודשים ואין זכר לפגות. הפגיה נראת לנו כמו זיכרון רחוק רחוק.הצוות בפגיה עושה עבודת קודש ימים כלילות ואנו מודים על כך מאוד…
    אני מקוה שתגדלו את נגה באהבה ובשמחה ושכך גם את הבאים אחריה!!
    הרבה בריאות ושמחה!
    דנה

  8. פאני מדהימה,
    אין ספק שנגה קיבלה אימא שאין כמותה~
    אומנם נפגשנו שוב דרך האתר מדברות אמהות אבל אני זוכרת אותך עוד שעבדנו יחד בהוסטל לאוטיסטים, תמיד נתת את כל הלב והנשמה, נתינה אינסופית ומעוררת השראה, תודה ששיתפת בסיפור המלא זה כל כך חשוב לתהליך הריפוי שלך ולרבים אחרים. רק ביחד נוכל לצאת מכל המצבים הקשים שאנו עוברים בחיים.
    רק בכוח השיתוף והאהבה
    סיון

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אז מה אם את בוחרת לא להיות אמא ???

מאת : אוסי הורביץ

22 ביוני 20116 תגובות

מתוך לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

ישבתי באוטו ואת עלית לשידור וביקשת עצה מהמנחה.

סיפרת שהתחתנת ויש לך אחיינים שאת מאוד אוהבת והם חלק גדול מעולמך, אבל אינך רוצה ילדים משלך. לך זה לא מתאים והבעיה היא איך להבהיר לבן זוגך את המצב.

מידת ההשפעה של חוויית לידה הוליסטית על החיים שלאחר הלידה. זווית אישית

מאת : עינת דורפן

3 ביולי 2013תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, הכנה ללידה ולאמהות, הריון, עזרה ודאגה לעצמנו

אז למה הפעם לא חוויתי את הבייבי בלוז? למה אף אחות לא ניגשה אלי ודיברה אלי כאילו שהיא יודעת בדיוק מה עובר עלי? אולי כי לא הייתי מספר במערכת?

אני חושבת שעם כל הכבוד להורמונים, בכל אחת מאיתנו פועם לב ייחודי ומיוחד, לכל אחת מחשבות וקשת רגשות ייחודי לה, וכל ניסיון להכליל את החוויה שאחרי הלידה נוגע בשטחיות נסיבתית שאינה מכילה את מלוא הדרה, יופייה וייחודה של כל אישה.

מה הפלא שעולים רגשות קשים כל כך? מה הפלא שנשים רבות חוות תחושה של בדידות ואובדן החופש?

חווית לידה הוליסטית בעיני אינה מתמצה בלידה ללא אפידורל עם כדור עם חבל, בג'קוזי או בפרימוס… חווית לידה הוליסטית היא בראש ובראשונה חוויה של הכלה וכבוד אל האישה היולדת ואל נימי נפשה ומאווייה והיא לא נגמרת אחרי שהתינוק יוצא מהרחם, היא ממשיכה זמן רב אחרי שהדופק בחבל הטבור מפסיק. ואולי גם פה טמונה אחת הבעיות- יש היום מודעות הולכת וגוברת לחוויית הלידה, ואני מאוד שמחה על כך, אבל מה קורה אחרי הלידה?

הברכה שבכאב הלידה

מאת : מירב שרייבר

11 בפברואר 201211 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, לידה ללא אפידורל, לידת בית, סיפורי לידה

"אחרי שעברתי לידה אני מרגישה שאני מסוגלת להכל בחיים", משפט שאני שומעת מנשים רבות וגם אני מצטרפת אליו. כל פעם שאני מקדישה מעט זמן להיזכר בלידה של בתי אני שמה לב שמשהו מאד מעניין קרה לזיכרון של הכאב עצמו. אני זוכרת אותו ובאותה מידה לא. הוא כמו עננה אנרגטית סביב גופי. אני יכולה לחשוב עליו ולזכור את מה שאמרתי ועשיתי תוך כדי הצירים ותחושת הכאב העצומה. אני זוכרת שלא האמנתי שיש כאב כזה, אני זוכרת שתפסתי לבעלי את כף היד חזק חזק כאילו הוא בעצמו יכול לעזור לי להחזיק את הכאב שלי. אני זוכרת שנשבעתי שלא אלד יותר, ששאלתי את המיילדת אם זה נורמלי שכואב כל כך או שמשהו לא בסדר איתי. ופעמים רבות שאלתי את בעלי איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה שלא להזדהות עם הכאב. ובעלי שעונה לי, 'אל תברחי ממנו, אל תברחי מהכאב, תקבלי, אי אפשר לברוח מהגוף עכשיו'. והנה עוד גל שוטף אותי בזיעה קרה.