הייתה לי לידת תאומים מדהימה ! אז למה אני בטראומה ?

מאת : אמא אנונימית

20 בדצמבר 2011 | 6 תגובות

הלידה שלי היתה מדהימה!! בלי אף סיבוך, לידה טבעית ללא אפידורל, שני התינוקות בסדר, אני בסדר, בלי חתכים, בלי טחורים, בלי אף בלאגן. לידה מהסרטים!!ופתאום אני מגלה שאני בטראומה מהלידה.

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

הריון שני. שבוע 11, מקבלים את ההפתעה של החיים – תאומים! כמה שבועות אחרי זה, עוד הפתעה – זהים! שליה אחת, שני שקי הריון, מעקב הריון בסיכון. הרופא כל הזמן אומר – "קחי ברזל, רוב הסיכויים שתלדי בניתוח קיסרי". ואני? חולמת על לידה טבעית ללא אפידורל.

החלטתי שאם אני אלד לפני שבוע 37, אני אלד בבילינסון כי רציתי את הפגייה של שניידר, ואם אלד בזמן, אלד במעייני הישועה הידוע לטובה כמעודד לידה טבעית.

אמצע הלילה שבין חמישי לשישי, שבוע 33+4, הולכת לשירותים ומגלה נוזלים חשודים אבל בכמות סבירה. אחרי שעה שוב שירותים, שוב נוזלים. אחרי כמה פעמים כאלה מעירה את בעלי ומתייעצת מה לעשות. החלטנו ללכת לבית היולדות (בכל זאת, הריון בסיכון) וקראנו לסבא שישמור על קטנצ'יק (בן שנה ו-11 חודש).

התארגנו (התיק כמובן לא היה מוכן, הילדון התעורר והיינו צריכים לשבת לידו, לקח זמן עד שסבא הגיע…) ולאט לאט יש יותר ויותר זרימה. נסענו לבילינסון. המכנסיים שלי כבר רטובות לגמרי, כאבים שחוזרים על עצמם כל כמה דקות ("יש לך צירים" בעלי הודיע לי, אני כמובן לא מיהרתי להסכים עם האבחנה שלו, בדיוק כמו בלידה הקודמת…).

מגיעים למיון בחמש וחצי בבוקר ואני שואלת אם יש דרך לעצור את זה. "לא", אמרה האחות "את בלידה!". פתיחה 2. קראו לרופאה ובינתיים הכאבים מתגברים. "פתיחה 4" הרופאה מכריזה, "מייד לחדר לידה וקחי אפידורל". הכאבים היו חזקים בשלב הזה, לא יכלתי לעמוד על הרגליים. בעלי לקח אותי בכסא גלגלים לחדר הלידה השומם. נכנסה אחרינו מישהי מהצוות הרפואי ואמרה לי לקחת אפידורל. לא הסכמתי, רציתי קודם מקלחת. בלידה הראשונה המקלחת ממש הצילה אותי. קצת התווכחנו וביקשתי ממנה לקרוא לרופאה.

היא הלכה ואחרי כמה דקות הצלחתי לקום מהכיסא ואמרתי לבעלי שלפחות אני אלך לעשות פיפי. הוא ליווה אותי לשירותים, התיישבתי ומייד קמתי בצווחות "זה לא פיפי מה שאני צריכה!". פתאום הרופאה נכנסה לחדר, עוד 3-4 אחיות מיילדות, עוד רופא, עוד שני צוותים רפואיים מהפגייה (אחד לכל תאום), עוד אחיות, עוד בלאגן, אור, צעקות (שלי!!). עם כל צעקה שלי עוד מישהו נכנס לחדר. בהערכה שלי היו כ-30 אנשים בחדר.

את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד, לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.

"תדחפי" היא אמרה.

 "את יכולה" אמרו האחיות.

"אני לא יכולה" צעקתי אני.

בעלי מחזיק לי את היד. רעש והמולה ואני צורחת וצורחת (בקורס הכנה ללידה שלקחנו בהריון הראשון אמרו שזה עוזר). נזכרתי ביפעת חברתי הנהדרת שאמרה שלמילים שאנחנו אומרים יש כוח והחלפתי את הצעקות ב"אני יכולה!".

הרופאה המקסימה אמרה לי שבמקום לצעוק כדאי לי להוציא את האנרגיה ממקום אחר… היא הסתכלה עלי עם העיניים הטובות שלה, הצלחתי להתרכז רק בה בתוך כל ההמולה, דחפתי והופ, בשעה שש וחצי, שעה לאחר הכניסה למיון נולד איתמר. מייד לקחו אותו, שקלו אותו (1730), שיבחו את הרופא שעשה אולטראסאונד הערכת משקל מדוייקת. ביקשתי לנשק אותו – נתנו לי לנשיקה מהירה ומייד לקחו לפגייה.

רגיעה. הכאבים הפסיקו, הכל רגוע. רק הידיעה שאוטוטו אני צריכה לעבור את שוב היתה מלחיצה, אבל בכל זאת הייתי ברוגע של אחרי מאמץ.

השני מסרב לצאת. מחכים. מחכים. פיטוצין. אין צירי לחץ. ואחרי כמה זמן אמרו לי פשוט ללחוץ. התחלתי ללחוץ ולאחר כמה דקות, חצי שעה לאחר הלידה הקודמת, נולד אסף. שקילה (1930), נשיקה קטנה ונלקח לפגייה.

איזה כיף שאני לא בהריון יותר!

בעלי הלך אחרי התאומים לפגייה. מיליון האנשים שהיו בחדר נטשו אותו ונותרתי כמעט לבד עם הרופאה ואחת האחיות. לידה שלישית – הרבה יותר קלה – והשלייה יצאה. הרופאה בדקה אותה ואישרה שהתאומים זהים.

רגיעה מוחלטת. רגיעה של אחרי מאמץ, טיפסתי על האוורסט, עשיתי שבוע סקי רצוף. ככה הרגשתי. רעד קל פנימי מתוך מאמץ גדול. לא יכולתי להזיז אצבע. הייתי גמורה אחרי הלידה. מרוקנת. עייפה… אבל הייתי באטרף ורציתי לראות אותם. שעה אחרי הלידה כבר התקלחתי וקצת זמן אחרי זה כבר הייתי בפגייה.

כמה סיבוכים אפשריים היו, כמה סיפורים שמענו לאורך ההריון –

קיסרי,

אפידורל חובה,

לידה רגילה של הראשון וקיסרי של השני,

אם לא לוקחים אפידורל יש סיכוי לקיסרי ללא אפידורל,

אחד רגיל השני עכוז הצוות צריך לדחוף יד פנימה ולסובב, ועוד…

הלידה שלי היתה מדהימה!! בלי אף סיבוך, לידה טבעית ללא אפידורל, שני התינוקות בסדר, אני בסדר, בלי חתכים, בלי טחורים, בלי אף בלאגן. לידה מהסרטים!!

ופתאום אני מגלה שאני בטראומה מהלידה.

לקח לי שנה וחצי להבין שאני מדחיקה פה משהו. לפני כמה ימים כשהתבקשתי לחוות דעה בנושא לידה פעילה. אני, שכל מהותי בעד לידה טבעית, התכווצתי מהמחשבה על לידה פעילה וטבעית. אני זוכרת אחרי הלידה הראשונה, של בני הבכור, את הרוגע הזה מהאפידורל, את הרוגע הזה שהוא עלי. אני זוכרת אחרי הלידה שלהם את הרעד הפנימי מהמאמץ המטורף. את האטרף והפחד והלחץ.

לאחרונה נפל לי האסימון. הלידה הזו בכלל לא היתה לידה טבעית! אומנם זה לא היה ניתוח קיסרי וגם לא קיבלתי אפידורל, אבל כמה "טבעית" אפשר לקרוא ללידה כזאת? לא זכיתי להתחבר לגוף שלי, לעצמי. היה לי חלום על חושך, שקט, תנועות, שיאצו… הלידה הזו היתה תהליך רפואי של ממש – מלווה באור, רעש, 30 אנשי צוות רפואי מתוכם ארבעה רופאים.

וכמובן, מה שקרה מייד אחרי הלידה היה בעייתי. טראומה.

הם לא היו עלי מייד אחרי הלידה. עד עכשיו היה לי עצוב עליהם, אבל עם הזמן אני מבינה שגם לי זה היה מאוד בעיתי – ההורמונים שאמורים להתחיל לפעול בגלל המגע לא פעלו, החיבור הטבעי לא התחיל, הגוף שלי ברמה הכי בסיסית היה בטראומה של אחרי לידה בלי לקבל תשדורת מהתינוקות, בלי שהם יהיו עליי ויודיעו לגוף שלי שהכל בסדר.

לא זאת בלבד, אלא גם שהתינוקות שלי נלקחו ממני לפגייה, לשבועיים בתוך אינקובטור פלסטיק בחדר מלא תינוקות זעירים ו/או במצבים מיוחדים. היו סיכונים שונים, רגעי פחד אמיתי, סיפורים שלא נעים לשמוע (וגם כמה שכן), אחיות לא הכי נחמדות (וגם כמה שכן). כל מי שעבר תקופת פגייה יכול לספר לכם איזו חוויה מפוקפקת זו.

כשהייתי בצבא עשיתי משמרת שבת. התקשרו להודיע לי שדודה שלי נפטרה. שבוע אחרי זה עשיתי שוב משמרת שבת, קניתי דיסק חדש ושמתי לי בפול ווליום. באותו רגע ידעתי שלמרות שאין קשר, ולמרות שזו לא אותה שבת, אני לעד אקשר בין המוסיקה הזו למוות של דודה חיה. מיותר לציין שבקושי שמעתי את הדיסק הזה מאז.

אני יודעת שזה לא קשור, אבל כשאני חושבת על לידה טבעית ונזכרת בכל העייפות הזאת לעומת הרוגע והשלווה של האפידורל, אני לא יכולה לנתק את הלידה ואת התקופה שאחריה. אני לא יכולה להפריד את מה שקרה מיד אחרי הלידה מהלידה עצמה.

מאחלת לכולן לידות מעצימות ובמועד.

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

ממליצות על: מדריכות הכנה ללידה/ עיבוד חוויית הלידה         

ספרי איך זה שגוף יוצא מתוך גוף?/ מאיה הובני שטיינמן

סיפור לידה עצמוני ועוצמתי/ חגית מנדרובסקי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

6 תגובות ל- “הייתה לי לידת תאומים מדהימה ! אז למה אני בטראומה ?”

  1. היי יקרה,
    תודה ששיתפת.
    כל כך חשוב לדבר על הפער הזה, בין התחושה שבפנים, הטראומה שנשארה לבין הלידה שהיתה כביכול ממש בסדר או אפילו חלומית. הקריטריונים של הלב הם לא הקריטריונים של לידה תקינה או חלומית, מסתבר.

    במדור 'עיבוד חווית הלידה' באתר יש יופי של מאמרים ממש על זה ואני חושבת שתמצאי שם עניין.
    הנה אחד מהם http://www.medabrotimahut.co.il/2011/01/%d7%9b%d7%a9%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%a0%d7%a9%d7%9e%d7%a2-%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%9c-%d7%90%d7%91%d7%9c-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%9a-3/

  2. שלום יקירה,

    התרגשתי לקרוא את החוויה שלך, כל כך מבינה את הפער שאת מדברת אליו, הפער בין הגוף לנפש/ לתודעה.
    אני מזמינה אותך, להיתבונן על מה הקושי יושב, איפה הטרואמה עוד נוגעת? מאיפה הצורך להמשיך ולהשוות ללידה קודמת?
    נשים שמגיעות אליי להכנה ללידה ( הכנה מנטאלית ) מדברות בדיוק על המקום הזה של חוויה טראומתית של התודעה , גם הן חוו כביכול לידה טובה.
    בתוך ההיתבוננות שלך תיסתכלי מה כן היה לך טוב שם? לא בהקשר של איך הלידה הייתה? אלא מי את היית שם? מה היה טוב במי שהיית? ומה היה לך קשה במי שהיית?
    מאחלת לך המשך מסע מתבונן, אוטנטי ואוהב,
    הילה

  3. סיון קונוולינה הגיב:

    אפרת יקרה,
    קראתי והרגשתי שאני קוראת את עצמי, אף על פי שלא ילדתי תאומים, לא בלידת בזק ולא מוקדם מן הצפוי. אז למה כן? כי אם יש משהו שאני זוכרת יותר מכל בחוויה הזו של חדר הלידה – אלה ההתערבויות האלה, הבלתי פוסקות, שלא נתנו לי מנוח.
    הרגשתי שעשיתי הכנה ממש טובה ויסודית לקראת הלידה. קראתי ספרים, דיברתי עם נשים אחרות, שאלתי, בדקתי עם עצמי, עשיתי עם בן זוגי קורס אצל מישהי מקסימה שבסופו של דבר גם היתה הדולה שלי. הדבר היחיד שחששתי מפניו היה לא להיות 'נוכחת' בתהליך. חששתי שאהיה כל כך כאובה עד שאאבד את הפוקוס, או לחילופין שאהיה כל כך מאולחשת עד שלא ארגיש כלום.
    ובאמת, הכאב היה עצום. אבל לא זה מה שאני זוכרת מהלידה, או לפחות זה לא הדבר הראשון שעולה לי לראש. עולים לי לראש מיילדת אחת שללא הפסקה שניסתה לפתות אותי לקבל אפידורל, כאילו שהיא מקבלת אחוזים על כל CC שנכנס לי לגוף; זכור לי המשפט שכל הזמן הדהד בחדר: "הדופק שלה חלש, הלידה לא מתקדמת מספיק מהר, אנחנו חוששים ממצוקה עוברית"; זכורות לי בדיקות כאלה ואחרות שעשו לי ועשו לה שוב ושוב כדי להצדיק את האבחנה שהיא במצוקה בכל מחיר (וכולן יצאו תקינות); ורופא בכיר אחד מקסים, שהיה מוכן ללכת איתי ועם האמונה הפנימית שלי ועשה באמת הכל כדי למנוע התערבות רפואית (לא לפני שהוא אמר ואקום וקיסרי כמה פעמים בשביל הפרוטוקול)…
    לא יודעת איך, אבל אף אחד מהדברים האלה לא הלחיץ אותי, למרות שזו היתה לידה ראשונה. הייתי כל כך מכונסת ומרוכזת פנימה במה שעובר עליי, והאמנתי בתינוקת שלי שהיא בסדר, ושהיא יכולה, גם כשהכאבים פילחו אותי (בסוף לקחתי אפידורל, אגב, מאוחר מדי – והוא בכלל לא השפיע). אבל ההתמודדות עם הצוות הרפואי היתה מתישה עבורי ברמה הנפשית.
    אני זוכרת את חוויית הלידה שלי כחוויה טובה בזכות ההתכנסות הזו, בזכות זה שאיכשהו באורח נס הצלחתי קצת לנתק את עצמי ממסיבת הקוקטייל הזאת שהיתה שם סביבי. אבל את הלידה הבאה שלי אני מאוד רוצה ללדת בבית, בשקט שיאפשר לי להירגע, להיות עסוקה בללדת, מבלי להתמודד עם ספקות, עם חששות, עם אנרגיות שליליות – שכולם בכלל לא שלי.

  4. בטי גורן הגיב:

    אפרת יקרה,

    תודה על הסיפור הזה. את מאוד אמיצה בעיני. אמיצה להודות בפני עצמך והעולם שהתוצר של הסיפור (לידה טבעית של תאומים) הוא לא ה-ענין. את מזכירה לי איזו ידיעה פנימית שהיא כל כך ברורה לי היום. זה לא משנה איך אנחנו יולדות (עם אפידורל, לידה טבעית, לידה קיסרית), מה שכן משנה זו הנוכחות שלנו בשעת הלידה. איפה אנחנו בתוך הדבר הזה שנקרא הלידה שלנו.

    הרגשתי שאת מעבירה לי (או שאולי זה שלי?) משהו חמקמק ומתעתע בלידה שלך. הרי כאילו אמרת לעצמך הפנטזיה שלי היתה לידה טבעית של תאומים והצלחתי, אז מה העניין?

    אבל הפנטזיה, כפי שהצבעת מאוחר יותר, היתה אחרת. הלידה בסופו של דבר היתה רפואית. היה שם ניהול לחיצות, לקיחת התינוקות לפגייה, ההריון היה צעיר ובסיכון.

    הרגשתי איתך חזק את אלמנט ההפתעה והשוק שהיה בלידה הזו. גם השבוע שבה היא הגיעה, גם ההתקדמות הכל כך מהירה שלה,

    הקישור שעשית בין הידיעה שקיבלת על המוות של דודה שלך, פתאום באמצע החיים, לבין הגעת הלידה, ככה פתאום באמצע החיים ולא במועד, הדגיש עבורי את החמקמקות, חוסר השליטה, ההפתעה, השוק.

    מה שמתחשק לי לשאול אותך, זה איך את מרגישה עכשיו לאחר הכתיבה של כל זה וההבנות החדשות שהגעת אליהן? איזו תחושה קיימת בגוף כשאת קוראת את סוף הטקסט שלך?

    ושוב תודה רבה על הסיפור המלמד הזה.

  5. אפרת פלדמן הגיב:

    תודה לכל הקוראות ועוד יותר למגיבות…
    האמת שאחרי שכתבתי את זה, והבנתי מה בעצם הפריע לי, די השתחררתי מהתחושה הלא נעימה.

    אני חושבת שהנקודה העיקרית, כמו שכתבה, זה הנוכחות בלידה עצמה. ההבנה שלי היא שהנוכחות, הפעילות, השקט, ההתכנסות הם אלה שהופכים לידה ל"טבעית" ולא אם לקחתי או לא אפידורל.

    אני שמחה שפרסמתי כי גם קיבלתי תגובות מרגשות שונות מנשים שהבינו בדרך שונה את הלידה שלהן ואת החיבור לתינוק.אני חושבת שהחיבור לתינוק מיד אחרי הלידה מאוד חשוב ועדיין צר לי שלא חוויתי את המתנה הזו עם התאומים המתוקים שלי.

    כשאני קוראת שוב, אני מרגישה שעכשיו אני יכולה לראות את כל מורכבות הלידה והגגגונים שלה ולא לתייג אותה כ"מדהימה" או "טראומתית" אלא לראות את הכל בבת אחת.

    תודה לכל מי שמאירה לי נקודות ואני שמחה על כל מי שאני מאירה לה 🙂

    • תודה יקרה,
      באמת נשמעת לי כנו נקודת מפתח, היכולת לראות את הלידה (ובכלל, אירועים שקוראים לנו) בשלמותם, על כל המכלול שלהם. חווית לידה יכולה להיות גם חלומית, גם טראומטית, גם מכאיבה ןגם מדהימה ומעצימה בו זמנית. אולי באמת האפשרות הזאת שלא לצמצם את החוויה למשהו קטן וצר של הגדרה, פותחת ומרחיבה את היכולת שלנו להכיל את החוויה. תודה רבה !

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כבוד לתחושות מוקדמות- חלק ב'

מאת : ורד ל

20 ביולי 20110 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

על החששות כבר כתבתי וגם על התחושות המוקדמות והאנרגטיות המוזרה של כל התהליך הזה שחשתי.

ובאמת הגיע יום בו היה יותר דימום, בעצם היה ממש דימום, להבדיל מהכתמים החומים שהיו שם קודם לכן. אני חושבת שזה היה בשבוע 7-8, טוב, הכל ממש התחלתי בסה"כ.

באותו היום הרגשתי קצת יותר כבדה והיו קצת יותר כאבים עמומים כאלה, כך שמצאתי עצמי מתנהלת דיי באיטיות ושמחתי כבר להגיע לסוף היום, כשהילדים שכבו כבר לישון והיה לי קצת זמן שקט עם עצמי ובנזוגי.

לשלוח או לא לשלוח לגן ? אני ממש מתלבטת

מאת : יעל תמיר

11 בספטמבר 20113 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

אני חושבת שכן יהיה לילדה טוב בגן, אבל מוטרדת, למשל מזה שאולי לא יתנו לה לשתות בזמן או לאכול, והיא לא ילדה שמבקשת,ואני יודעת שלגננות אין זמן לכל ילד וילד, שאולי היא לא תספיק להגיע לשירותים בזמן, או לא יהיה מי שינגב לה וינקה אותה, שהיא תרצה לעשות דברים ולא יתנו לה, כי יש שם גבולות ומסגרת, שהיא תדבק בכל מיני וירוסים

אני אסירה בחיק האמהות, אסירת תודה

מאת : מאיה הובני

29 במאי 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, רק אהבה

מישהי אמרה לי שכשנולד ילד, עולה סף המתח ואנחנו מגיבים למצבים חדשים מתוך פחד. לכן, אנחנו בורחים לתגובות האוטומטיות מתוך לחץ וזה לוקח קצת זמן למערכת להתייצב. אני מרגישה שזה כל כך אמיתי, אני רוצה לעוף עכשיו ואי אפשר, אני מגלה שרק הכתיבה נותנת לי כנפיים .

אני אסירה בחיק האמהות

אסירת תודה

שחלקת עימי הזדמנות

לגעת בנבכי עצמי שוב ושוב