'גלי פרצה לחיינו' – סיפור לידה מהירה

13 בדצמבר 2011 | 3 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

אחרי הלידה של נועם הבנתי מה זו אמביוולנטיות טהורה: מצד אחד חופשת הלידה הייתה רצופה כמעט כולה בדיכאון קל, דמעות, ותחושה של אסירה בכלא ומצד שני, כמהתי לילד נוסף כמעט בשנייה שחזרתי לעבודה.

איך זה מסתדר? אין לי מושג, אבל זרמתי עם התחושה ולמזלי גם דרור זרם איתי . כשנועם חגג יומולדת שנה, ראיתי שני פסים בבדיקה הביתית. שמחתי, אבל לא. התרגשתי ,אבל הייתי אדישה (שוב האמביוולנטיות חוזרת). תכננתי תכניות, אבל סירבתי לקבוע תור לרופא. כשכבר הגעתי לרופא בשבוע 8 לספירה שלי, והתיישבתי על הכיסא כבר ידעתי מה תהיה התשובה. כל שריר ואיבר בגוף שלי צעק ודרש לקום ולצאת מהחדר. שנייה אחרי זה שמעתי את הרופא אומר "ההריון הזה לא תקין לצערי", הוא התחיל להתפתח ונעצר בערך בשבוע 6. לא הסכמתי להמתין שהגוף יפיל בעצמו את ההריון (הבטא כבר הגיעה ל 55,000 והבחילות תקפו ביתר שאת) ושבוע לאחר מכן עברתי גרידה.

הרצון להריון נוסף התגבר אחרי הגרידה, התגבר זה בלשון המעטה – לא חשבתי על שום דבר אחר, זה מה שהעסיק אותי כל היום וכל הלילה, ספרתי ימים, בדקתי ביוצים, הפרשות, צוואר רחם ושוב פעם ספרתי קדימה אחורה הצידה הכל הכל הכל היה מכוון למטרה הזו. הגוף שלי, ששכחתי שהוא יותר חכם ממני, פשוט הפסיק לבייץ, עשה סטופ אחד גדול על הכל והכריח אותי להירגע, לנוח, לקחת את הזמן להבין ולעכל את מה שאני באמת רוצה ויכולה…

אחרי חודשיים ושני טיפולי דיקור מידי חברה טובה ויקרה, הכל חזר למקומו, הגוף החל מבייץ בצורה מדויקת, ואני? אני נכנסתי להריון בחודש הראשון שחזרנו לנסות.

סף החרדות שלי בהריון הזה היה מן הסתם גבוה פי מיליון מההריון הראשון. לפני כל בדיקה היו לי סיוטים בלילה, הטרפתי מבלבולי מוח את החברות היקרות שלי (נשמות שלי הן!!) וכמעט נפחתי את נשמתי כשעליתי על הכיסא של הרופא…וככה עבר לו הריון שלם מבדיקה לבדיקה. שהיו תקינות ללא כחל וסרק, כשנודע לנו שיש לנו בת בבטן חייכתי בסתר (כבר ידעתי מתחילת ההריון שהיא בת).

בשבוע 25 הרגשתי רטיבות רבה מהרגיל החלפתי תחתונית וגם היא התמלאה, אימא'לה! מייד פונים למיון באסף הרופא, שם בודקים אותי ומוצאים שלא מדובר במי שפיר. אבל לא בשביל זה הפסקה הזו נכתבה – בזמן ההמתנה לבדיקת הרופאה, עברה במסדרון אישה עם צירים בדרכה לחדר לידה, כואבת, מיוסרת וצועקת ואני התכווצתי בכיסא ונצמדתי ליד של דרור. הוא מצידו הסתכל עליי בפליאה "אבל כבר ילדת, את יודעת מה זה צירים". אז מה? עדיין התכווצתי….

25.11.11 – התל"מ עובר חולף לו בכיף, אני מצידי מרגישה מצויין מבחינה גופנית. מבחינה נפשית, מיוסרת. נו כבר, שתצא. אח שלה נולד שבוע לפני התל"מ, נמאס לי מהטלפונים מההערות מהעקיצות, נו כבר!!

30.11.11 – עוברת מוניטור אצל הרופא, המוניטור מושלם. פעילות רחמית? כאילו הייתי בחודש שביעי. כלום, נאדה, גורנישט. הרופא מבקש שביום ראשון אפנה למוניטור נוסף בבי"ח, אם לא אצליח להגיע למרפאה בעיר אחרת בה הוא עובד.

הלידה

4.12.11 – אני מתהפכת במיטה כל הלילה, ישנה לסירוגין. זה לא חדש לי, ככה אני בחודש האחרון. מרגישה כאב חובק גב ובטן, אבל שוב, זה לא חדש לי, יש לי עקמת בגב התחתון שעושה לי צרות גדולות בהריון. בשעה חמש בבוקר מרגישה שוב כאב. לא, זה ציר. לא, זה כאב. אאוץ'!! זה ציר! חייבת חייבת חייבת לקום מהמיטה, הלכתי לשירותים. הכל בסדר, אאוץ' עוד ציר! מה? רגע אמורות להיות כמה דקות ביניהם, עם נועם תזמנתי אותם ארבע שעות. אאוץ', עוד אחד!

מעירה את דרור אומרת לו שיתקשר לאבא שלי כדי שיבוא אלינו להכין את נועם לגן, משהו בי מרגיש שצריך להזדרז, למהר.

נכנסת לשירותים שוב, יש דימום. הופה! איפה אבא שלי??? חייבים לצאת, אני יודעת שחייבים לצאת! "כל כמה זמן יש לך ציר"? דרור שואל "כל הזמן" אני עונה לו, מבט אחד שלי בעיניים שלו והוא הבין הכל…

בחמישה לשש בבוקר בדיוק בשנייה אני פותחת את דלת האוטו, אני מרגישה שהגוף שלי מושך אותי למטה, מה?? לא!! אין מצב שאני צריכה ללחוץ רק לפני פחות משעה התחילו הצירים! דרור רוצה להזמין אמבולנס, אני מסרבת בתוקף ומתיישבת באסרטיביות באוטו. מתחילים לנסוע לכיוון אסף רופא בדרך יש לי צירים כואבים סוחפים מבלבלים לוחצים דוחפים ואז שקט של כמה שניות (יותר מאוחר דרור יעיד שבכמה שניות האלה נרדמתי). בכל ציר אחד כזה, אני צועקת באוטו ודרור אומר לי "מאמי לא ללחוץ! מאמי לא ללחוץ! אנחנו כבר בבי"ח" ובדרך עובר כמה רמזורים אדומים (מתנ"ע – אני פונה ללב שלכם! )

מגיעים למיון יולדות בשעה שש ועשרה. המיון ריק, חשוך. עוד ציר תופס אותי בפתח המיון, המיילדת איריס שהייתה במשמרת (יותר נכון סוף משמרת), באה אליי ולוקחת אותי לחדר ארבע במיון עצמו. בדרך, אני מספיקה לראות זוג בחדר הצמוד. האישה מחוברת למוניטור ומסתכלת עליי בפחד (זוכרים איך אני התכווצתי בשבוע 25?)

עולה על המיטה מורידה מכנסיים ותחתונים "אני מדממת" ואיריס עונה לי:  "בסדר', בואי נראה מה המצב". שנייה וחצי ובלי שהיא נוגעת בי בכלל, ואני שומעת אותה אומרת "הראש כבר פה, תלחצי כשתרגישי שאת צריכה".

מה???? בלידה עם נועם הגעתי עם פתיחה 6 ועכשיו אני כבר עם הראש בפתח? דרור מסתכל עליי במבט של 'בהריון הבא אני מאשפז אותך מתחילת תשיעי בבי"ח!'

בום!! גל של צירי לחץ שוטף אותי. לא כואב לי כמו שהכל לוחץ דוחף שואב לכיוון אחד/ אני נשמעת לגוף שלי, מה שהוא רוצה זה מה שאני עושה. איריס, קרת רוח אומרת לי לשכב על צד שמאל ואומרת לדרור לשפוך שמן שקדים, אני מרגישה אותה מעסה אותי, דרור תופס לי את הרגל, אני מרגישה אותה מתקדמת רוצה להסתכל עליה יוצאת אבל לא יכולה, הגוף מושך את החלק העליון לכיוון השני.

שורף לי, זוכרת שזה הראש גורם להרגשה כזאת, עוד לחיצה אחד ובאותה שנייה שהיא יוצאת, או יותר נכון מחליקה החוצה, אני מסוגלת גם לשנות תנוחה ולהסתכל עליה יוצאת ממני.

חמש לחיצות, זה הכל. בשעה שש עשרים ושבע בבוקר, בערך רבע שעה מהרגע שנכנסו למיון, בלי קרעים נולדה גלי שלנו במשקל 3.410 ק"ג. הכל שקט, לא כואב, לא דוחף, לא סוחף ולא מטלטל, רק בכי של תינוקת ממלא את האויר.

איריס שמה אותה עליי כשהיא עוד מחוברת לחבל הטבור ואמרה לי: "תורידי חולצה שלא תתלכלך, אה?" לא שמתי לב, אבל הייתי עדיין עם החולצה החזייה והגרביים. לא הספקתי להוריד כלום חוץ מאשר המכנסיים והתחתונים.

בדרך החוצה הזוג שראיתי בכניסה עדיין היה שם (טוב לא עבר הרבה זמן) ואני ריחמתי עליהם, חשבו שהם במוניטור שקט ורגוע וקיבלו לידה הארדקור…

מאז נודעתי בתור ההיא שילדה בקבלה.

 

לקריאת סיפורי לידה נוספים

3 תגובות ל- “'גלי פרצה לחיינו' – סיפור לידה מהירה”

  1. שירה דרוקר הגיב:

    אני אוהבת את הסיפור הזה, כי את לא מספרת שפחדת, או שהיה לך ספק שהכול יהיה בסדר, וזה אפילו לא נקרא בין השורות.
    לפעמים קורה שהלידה מתקדמת מהר מאוד, וזה בסה"כ דבר ממש ממש טוב, אם רק יודעים לסמוך על הגוף שיעשה את העבודה ולא נכנסים ללחצים ופחדים מזה שטרם יצאנו מהבית או הגענו לבית חולים או מזה שאין רופא בסביבה.
    מאחלת שגם "אחרי הלידה" יזרום מהר ובקלילות.

    • יעל אוריאן סלנט הגיב:

      את יודעת, עכשיו כשאני חושבת על זה באמת לא פחדתי לא היה לי זמן לחשוב על זה כי הצירים תקפו והתרכזתי בהם….בלידה של הגדול פחדתי מכל ציר שהגיע הכאב שיתק אותי והרגשתי שאיבדתי שליטה על כל התהליך.
      בלידה הזו הבטחתי לעצמי לא לפחד אלא לזרום ולתת לגוף לעשות את שלו האמנתי בו מאוד, לפני הלידה פחדתי שיקרה לי הסיבוך שקרה לי אחרי הגדול, סיבוך שהעמיד אותי בסכנת חיים והפלא ופלא עם הגעת הצירים החרדה פרחה מהחלון….
      גרמת לי לחשוב…תודה!

  2. נגה שכטר הגיב:

    עשית לי חיוך גדול 🙂
    סיפור מופלא ומרתק!
    שיהיה המון מזל טוב!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

'חופשת הלידה' היא אכן לא חופשה כלל..

מאת : אוסי הורביץ

19 ביולי 20135 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אני מברכת את הצעתך שהיא אכן מאפשרת לנשים לחוש נוח יותר ביציאה לתקופת הלידה ולא ברגשי אשם כלפי מקום העבודה. (ורגשי אשם כלפי הנולד שעוזבים אותו כשהוא עדיין בחיתוליו). הצעתך מאפשרת לחברה לראות את התקופה הזו בדיוק כמו שהיא עבודה לא פשוטה ובעיקר התאוששות נפשית ופיזית עבור הנשים.

שימוש נכון ומדויק בשפה, יעשה הבדל גדול עבור הנשים שיוצאות ללדת את ילדיהן ונתקלות במערכת העבודה או במערכות הממשלתיות, הבדל בתחושות, ברגשות ובהתנהגות החברה בכלל אל זמן ההורות הרגיש הזה.

אחרי הכל זמן ההורות הראשונית הזה אינו נעשה בבתי קפה לרוב אלא בעבודה קשה בבית.

שם הציור: "אמא"

מאת : אמא אנונימית

31 במאי 20112 תגובות

מתוך יצירה נשית

ציור שציירתי עוד לפני שהייתי אמא בעצמי.

תמיד מצאתי בי כמיהה לחזור למקום המוגן הזה – הרחם. האמת, שמאז שאני אמא, אני כבר לא מרגישה ככה! יש לי את הרחם המשפחתי שלנו וטוב לי בו.

שמונה לידות. הרגשתי שאני חייבת לשמוח.

מאת : דבורה ווגנר

30 ביולי 20118 תגובות

מתוך הריון

לידה ראשונה: גיל 24
אחרי שהתחתנו, הגעתי לבית החולים עם צירים כל שלוש דקות. ידעתי שאני צריכה לשמוח. ידעתי שהגוף שלי בריא ומגיב נכון. לא יכולתי לנשום. הרגשתי שדוחפים לי את הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מנסה לעלות ולנשום אוויר, אבל משהו מחזיק לי את הראש במים ולא נותן לי. בחדר לידה קבלו את פניי במין אדישות של שגרה. הכאב שלי היה חד, אבל המסר שקבלתי והבנתי היה: מה את מתלוננת? הרי באת ללדת, זה כאב טוב.

שיתפתי פעולה, עשיתי כל מה שביקשו.

רק כשהאחות המיילדת דרשה ממני להניח את הרגליים באַרכּוֹפים, התנגדתי בתוקף, הרגשתי שככה אני לא מסוגלת לדחוף. היא 'ויתרה' לי בתנאי שאשתף פעולה, אחרת תכריח אותי לשים את הרגליים למעלה…

ההחלטות לא היו שלי. אני רק עשיתי את מה שאמרו לי לעשות.

שירה צבי'ה תח' נולדה.