אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי

מאת : שירה דרוקר

16 בינואר 2012 | 26 תגובות

אני מרגישה שאין בי כלום חוץ מהאימהות. והאמת היא ששום דבר אחר לא מעניין אותי. אבל הייתי רוצה שמשהו יעניין אותי...

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא, מה עם הצרכים שלי?, תחושות מגוונות אחרי לידה

הבוקר כשהילה התעוררה והעירה אותי, הייתי עצבנית כל כך. לא הצלחתי לראות עד כמה היא חמודה וחייכנית. רק רציתי לישון. וכמובן שזה לא קרה…

אחרי שעה ארוכה של ניסיונות כושלים לחזור לישון, רועי, בעלי, לקח אותה איתו לסלון.

נשארתי לבד בחדר. בכיתי.

במקום להרגיש שהוא מנסה להקל עליי, הרגשתי שאני בעונש. המחשבה שעברה לי בראש שוב ושוב הבוקר – "אין לי שליטה". אין לי בחירה. בנוגע לשום דבר.

אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי. שאני לא מחליטה שום דבר. שאני נגררת, נשלטת, חסרת חוט שדרה. סדר היום שלי נקבע ומנוהל על ידי אחרים. וזאת כל כך לא אני…

גם הדברים שבנוגע אליהם אני מביעה עמדה נחרצת, שאכפת לי מהם, הם לא דברים שקשורים לטובתי האישית. הכול קשור רק לטובתה של הילה. כאילו אין לי אינטרסים משלי יותר. אני כאן רק בשבילה, ורק בשביל האינטרסים שלה.

אני מרגישה שאין בי כלום חוץ מהאימהות. והאמת היא ששום דבר אחר לא מעניין אותי. אבל הייתי רוצה שמשהו יעניין אותי…

הייתי רוצה לרצות משהו. לרצות לעשות משהו. בשבילי. אני מחכה שיבוא ה'משהו' הזה שאני כל כך ארצה, שיגרום לי לעשות שינויים בחיים הנוכחיים שלי. מחכה כבר כמה חודשים וכלום לא בא. ואני מתחילה להרגיש שלא טוב לי. ולא יודעת איך אפשר לשנות בלי שתהיה מטרה.

אני מרגישה שהרבה ממה שהייתי נעלם. ואני כאילו מחכה להיבנות מחדש, אבל מרגישה שאני רק מתרוקנת… עוד ועוד… עוד מעט לא יישאר ממני כלום.

אני מרגישה שבעלי כבר לא רואה בי את הבנאדם שהייתי. לפעמים אני מרגישה שכל האהבה שלו אליי היא רק בזכות העובדה שאני אמא של הבת שלו. שכל שאר הדברים שהוא אהב בי לפני כן כבר לא נמצאים. שבמקומם באו דברים שהוא לא ממש אוהב. דברים שגם אני לא ממש אוהבת.

אני קשה. עצבנית. איבדתי כל שמץ של ספונטניות שאולי היה בי פעם. רצינית. כבדה. סופר רגישה. לוקחת הכול קשה וקיצוני. לא יכולה לסבול רעש, או הפתעות מכל סוג שהוא. רוצה לתכנן הכול וכמובן ששום דבר לא קורה לפי התכניות שלי…

אני מרגישה שהגעתי למבוי סתום ולא יודעת איך ממשיכים מכאן.

איך אפשר לחזור ליהנות מהחיים? לחיות את החיים בשביל עצמי?

איך להיות בת זוג טובה כשאני כועסת ועצבנית כל הזמן?

איך אוכל להיות האמא שרציתי להיות אם אני לא האישה שרציתי להיות?

למה נדמה לי שרק אצלי הכל כל כך קשה?… 

** לבלוג שלי- אמא לראשונה

עוד אמהות כותבות:

סתם יום של חול / אמא אנונימית

ימים טובים יותר / עלמה

ואיפה אני בתוך האמהות? / ליטל גרין

אמא מתקלחת עכשיו / שירה דרוקר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

26 תגובות ל- “אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי”

  1. שני אביטל-יעקב הגיב:

    וואו!! איזה פוסט פתוח וכנה!! כל הכבוד על הפתיחות!!
    האם כבר חזרת לעבודה או שאת עדיין בבית? בת כמה הילה כבר?
    אני מתנצלת שאני לא יכולה להזדהות עם התחושות שלך אבל אני שולחת לך חיבוק ענק בתקווה שהוא יצליח קצת לרומם את מצב רוחך!!!
    דבר קטן לגבי מה שכתבת על בעלך- שאוהב אותך רק כהאמא של הבת שלו- יש לי הרגשה שזה הכל אצלך בראש… את כרגע לא אוהבת את עצמך ואיך שאת ולכן (אני מתארת לעצמי) את לא מרשה לעצמך להיות נאהבת… ככה זה נראה מהצד לפחות… גבר שלא באמת אוהב אותך לא יפרגן לך ע"י לקיחת הקטנה לסלון על מנת לתת לך קצת שקט… 🙂 אני בטוחה שהוא אוהב את כל מה שאת!! ושוב- שולח חיבוק ענק!! תחזיקי מעמד…

    • שירה דרוקר הגיב:

      תודה שני, אני בבית. ומתכננת להישאר בבית. הילה בת 8.5 חודשים, זוחלת ומטפסת וחמודה מאוד 🙂 תודה על החיזוקים.

  2. אחת הגיב:

    שירה יקרה,
    קוראת אותך לא מעט פה באתר. קודם כל חיבוק גדולל. התחושות שלך דווקא מאד מוכרות לי. כן האמהות הראשונית מאד שואבת.גם אני לא ידעתי כבר מי אני, הרגשתי בשלב מסוים חסרת סבלנות, קשה לעצמי ולאחרים, מתחילה לאבד סבלנות כלפי הילדון.
    הייתי במקום של אמהות מאד אינטנסיבית,וכן זה היה כמו מבוי סתום.
    לא ידעתי האם לעבוד או לא? מה המינון הנכון של הדברים ואיפה אני בכל זה. ועדיין יש ימים שזה ככה. אבל אני מזכירה לעצמי שעבורי מילת המפתח היא איזון . איזון בין כמה שאני עם הילד לכמה שאני עם עצמי ועם הדברים שלי, כי התחושה שהלכתי לאיבוד היתה מאד מאד חזקה ולא רציתי לאבד את מי שאני..
    והאיזון כלל לצאת יותר מהבית ולעשות דברים עבורי. לאט. לכמה שעות. ועם הזמן זה הלך והשתפר. האיזון יכול להיות עבורך כל מני דברים כמובן.
    אולי לשאול – מה יכול לעשות לי טוב עכשיו ? לצאת עם חברות ? ללכת לבד לאיזה מקום? האם יש לי מספיק עזרה ? האם אני צריכה זמן איכות עם הבעל לבד? (שינוי מהותי עשה לנו לצאת לבד מדי פעם, בערבים, להרגיש קצת כמו פעם לפני ההורות ואז גם מביטים אחרת , לא רק בתור האמא של התינוקת שלכם).
    מקווה שעזרתי קצת.
    לא רק לך כל כך קשה, אבל התחושה שלי ממה שאני קוראת אותך ואולי אני טועה כמובן, שהאינטנסיביות באמהות שלך מובילה אולי לתחושה הזאת של החיים שסוחבים אותך ולא את אותם. אולי ברגע שתמצאי משהו אחד אפילו קטן שתעשי עבור עצמך זה יעשה שינוי. ככה היה עבורי לפחות.

  3. יעל אוריאן סלנט הגיב:

    כאילו אני כתבתי את הפוסט מילה במילה…גם עכשיו אחרי הלידה השנייה מזדהה עמוקות עם כל מילה

  4. נעה גביש הגיב:

    שירה מקסימה
    ככה נולדת אימא…גם היווצרות אַם זהו תהליך ולא פשוט במיוחד.
    כל את מאיתנו עוברת אותו אחרת.
    את תמיד כותבת כך שאפשר לחיות את מה שאת כותבת, ממש להרגיש כאילו הכותבת זו אני 🙂
    במקרה הזה אני זוכרת אותי מרגישה מאוד דומה אלייך ונכון שאפשר לעשות הרבה דברים (כמו שכתבו לך) כדי ל"צאת מזה" ומצד שני אפשר טיפה להישאר שם כדי להבין איך אני רוצה להיות אימא…מה אני רוצה מעצמי כאם וכאישה.
    מותר וצריך לבכות וקצת להתעצב ולכאוב אם זה נמצא שם, כי כן, אנחנו מאבדות קצת מעצמינו כשאנחנו הופכות לאימהות, אנחנו לא נשארות בדיוק כמו שהיינו קודם.
    נראה לי שיש לך בן זוג תומך ואוהב שמנסה ולומד גם הוא אבהות מהי וגם מנסה לעזור לך…:)

    בכל מקרה את תמיד מעוררת בי התרגשות ואהבה כשאני קוראת את הפוסטים הכלכך כנים שלך שנוגעים בכל פינה אצלך בין אם היא כואבת, שמחה, כועסת, עצובה.

    תשחי לאט אל תמהרי 🙂
    }{
    נעה

  5. דלית לוי הגיב:

    תודה על הטקסט הזה – אני מרגישה כמוך ולא יכולתי לנסח את זה יותר טוב. עזרת לי לראות שאני לא לבד.

    דלית

  6. הי שירה,
    כשקראתי את ההיילייט של הפוסט שלך בקישור שלימור שמה בפייסבוק, עוד לפני שראיתי שהכותבת היא את, מייד אמרתי לעצמי "וואוו את זה אני חייבת לקרוא" זה נשמע לי ממש כאילו אני כתבתי את זה".
    מדהים אותי כל פעם מחדש האומץ שלך להעלות על הכתב דברים שאני מפחדת אפילו לחשוב אותם. הכנות והיושר שלך כלפי עצמך גורמים לי תמיד להרגיש קצת יותר בסדר עם עצמי…
    אני אוהבת אותך ומחזקת אותך. ובאמת שאין לי שום דבר אחר לומר חוץ מזה שאני מקווה שבקרוב כולנו נרגיש יותר טוב..
    נטע

  7. סשה הגיב:

    הי שירה,

    תודה על הפוסט, מכירה מצוין את ההרגשה… נשארתי בבית 8 חודשים אחרי הלידה וכל סממן שהיה מזוהה איתי (בעלת קליניקה, בליינית, בשלנית, בת זוג ספונטנית וחברה מסורה) נעלם לו אי שם בתעלת הלידה והותיר אותי אמא. נקודה. גם היום, אחרי שחזרתי לעבוד (וזה רק חלק ממה שהחזיר לי את הזהות העצמית)ובני כבר בן שנה, עדיין משהו ב"קלילות המפורסמת" נעלם וטרם שב. כנ"ל החלק שלי בזוגיות… היום בעלי מבשל ואני נאנחת בין מטלות הבית או דברים שקשורים לרוב לילד. ואני מניחה שזה לוקח זמן ואף יותר מזה – שמשהו בשינוי הזה הוא כל כך גדול, עוצמתי ובלתי הפיך, שהראש עדיין לא מצליח לתפוס את העניין ולרשת לשורשו, עדיין יש צורך לחכות שהאובדן הזה יגמר והכל יחזור למקומו.. כשדי ברור שהז לא יקרה ובמקום זה גדל ונבנה מקום אחר, חדש ולא מוכר, וצריך זמן, לפעמים הרבה זמן, להתאקלם בתוכו, לבנות מחדש את הזהות, את הצרכים, את סדרי העדיפויות. אני גיליתי שאחד ה-קשיים אצלי בתקופה שהייתי בבית עם הילד זה הקושי לקבל את העובדה שטוב לי ככה בין החיתולים והטרנינג, ושלא באמת בוער לי משהו (כן בוער לכל האחרים לקבל תשובות מתי כבר יקרה משהו חדש). ההלקאה העצמית והביקורת לפעמים מרוב היותן אוטומטיות, מפספסות את העובדה שאולי המצב הנוכחי הוא באמת מה שצריך להיות (לפחות כרגע) וזה בסדר… אולי. בכל מקרה, מחזקת אותך במקומך ומאחלת לך שתרשי לעצמך את הזמן הזה להבנות או אפילו רק לבהות, זה זמן חשוב. אי אפשר לזרז גדילה… היא יכולה לקרות לבד כשמאפשרים לה.

  8. אמא אחת הגיב:

    קודם כל תודה לך על הכנות
    אני כל כל מבינה על מה את מדברת, גם בעניין הזוגיות
    גם אני אחרי הלידה (או הלידות) הרגשתי תחושות שלא כל כך ידעתי איך להתמודד איתן או מה לעשות. אחרי הלידה הראשונה היה לי ממש קשה אבל בלידה השנייה כבר קצת יותר התכוננתי, למשל קניתי פורמולה לאחר לידה שלקחתי מיד אחרי שחזרתי מבית החולים, זה עזר לי להתאושש ולהתחזק.
    אבל אני רואה שהקטנה שלך בת 8.5 ואת הפורמולה לוקחים במשך חודש וחצי אבל תחשבי על הכיוון, של מוצרים כאלה, או ללכת למטפלת, אולי להתחיל קורס, או להיכנס לכושר. רק אל תשאבי לדכאון ולמחשבות שלא מובילות לכלום…
    והכי חשוב- תמשיכי להנות מהיותך אמא כי זו המתנה הכי מושלמת

  9. כפי שאת שמה לב, את לא לבד בתחושות הללו, כך שכבר יש לך תשובה לשאלה האחרונה שהעלית 🙂
    לפי מה שאת כותבת, נשמע שיש איזו תחושה שמשהו לא מתאים היום, משהו לא מסתדר, משהו הוא לא כמו שהיית רוצה לחוות. את רוצה משהו אחר. משהו אחר מבקש להגיע.
    זו בעצם ההתחלה של תהליך שינוי. קודם כל התשומת לב הזאת שמה שקיים היום כבר פחות מתאים משהתאים בעבר, ושיש איזו בקשה פנימית למשהו אחר.
    יש אפשרות להיות בקשר עם המקום הזה, כפי שאת עושה בעצם הכתיבה, פשוט לשים לב לכל החלקים האלה, המחשבות האלה שעולות של החוסר שליטה, של הפסיביות אל מול החיים, של העדר הספונטניות. להמשיך ולהכיר אותם ולשים לב שהם חלק ממה שהחיים שלך היום, הם קיימים עכשיו ולא היו קיימים קודם.
    מעצם התשומת הלב והמקום שאת נותנת להם, יתחיל תהליך השינוי ויגיעו אלייך תובנות לגבי הדרך המתאימה לך להניע דברים.
    במידה ואת מרגישה שזה גדול מדיי, מציף מדיי, קשה מדיי, אז ייתכן ויתאים להיעזר במישהו/מישהי בתקופה הזאת. לפעמים אלו בדיוק המקומות שאנחנו צריכות יד מלווה.
    נשיקות

  10. ענבל הגיב:

    שלום לך שירה
    אני יכולה מאוד להזדהות עם מה שאת כותבת. הייתי עם הבן שלי קצת יותר משנה בבית והייתי די טוטאלית באמהות. אח"כ שמתי אותו במסגרת למעט שעות ביום והתפניתי יותר לטפל בענייני הבית שהזנחתי. כמובן שגם את עצמי הזנחתי אבל לזה לא כל כך התפניתי בהתחלה. אני והעיסוקים שאהבתי כבר לא נראו לי חשובים במיוחד רק הבן שלי והבית. גם אני הרגשתי שאין לי שליטה למרות שניסיתי ליצור כזו. ובמיוחד שאין לי משהו משלי ושכולי מכוונת החוצה לאחרים. גם כשהייתי עושה למען עצמי הייתי מרגישה אשמה. לקח לי זמן לראות שלמרות כל האהבה והנתינה שלא כל כך טוב לי. כשהבן שלי היה בן שנתיים אני הייתי כבר מרוקנת. כמה ימים אח"כ ביום ההולדת שלי בכיתי מאוד כי הרגשתי שאין לי את עצמי. התחלתי ללכת לטיפול בשביל למצוא את עצמי בחזרה. וזה עוזר. יש לי עוד דרך אבל הדברים יותר ברורים לי כרגע וגם קיבלתי כמה החלטות. זה תהליך.
    הבכי טוב, הוא מנקה ומשחרר. מסכימה עם לימור שזה מאוד חשוב להיות עם הדברים כי זה מה שיוצר את בוא השינוי. האובדן הוא לא רק על עצמנו אלא גם על התפיסות שחשבנו והרצונות שלנו איזו אמא להיות איזו אשה להיות… בשבילי זה היה גם הורדת הפנטזיות למציאות. כמה שזה נשמע כואב אני מרגישה שהתהליך שאת עוברת עכשיו הוא חשוב ומבורך. עכשיו קשה אבל השינוי יגיע ואת תמצאי את הדרך שלך, אולי עם עזרה זה יהיה מהר יותר. את תמצאי את הדרך להיות שירה שלמה יותר, מורכבת יותר, אשה יותר. בהצלחה וחיבוק.

  11. שירה דרוקר הגיב:

    תודה לכולן על התגובות, זה ממש מחזק לשמוע שהתחושות מוכרות לכן.
    מקווה שהשינוי מתחיל עכשיו… 🙂

  12. חני סער הגיב:

    היי שירה,

    אני מאמינה שאמהות רבות מאוד חוות את התחושות הללו.
    לי לקח זמן מאוד להגדיר מהם האיזונים אותם אני רוצה להנחיל בחיי, מה הכיוונים שלי, מהי הזהות הזו שנלקחה ממני וזו החדשה שהגיעה…
    מי אני בכלל לא רק כ"אמא של" ?
    זו שאלה מהותית ומשמעותית, ואני מאמינה שהכתיבה ובעקבותיה התגובות טומנות בחובן התחלה של שינוי.

    מחבקת אותך ומאוד מעריכה על הכנות, האומץ והפתיחות.
    הפוסט הזה מהדהד לי בכל כך הרבה מובנים.

    תודה לך.
    חני

  13. רותם שובל הגיב:

    שירה אהובה….
    את מרגשת אותי כל פעם מחדש ולפעמים, כמו עכשיו, אני אפילו מרגישה שאני כמעט נחנקת מדמעות.
    אני אמנם הייתי עם אמירי פחות זמן בבית, ואולי באינטנסיביות שונה ממך, אבל אני מכירה הרבה ממה שאת מתארת. התחושה של הזהות העצמית שכאילו נמחקת ונבנית בו בזמן. אלפי הכיוונים השונים שאנחנו מושכות את עצמנו אליהם ואחרים מושכים אותנו – להיות הרבה בבית, אמא טוטאלית, לצאת לעבוד, קצת לבלות אבל תמיד עם רגשות אשם שאולי הילד צריך אותי עכשיו, הרצון לשחרר והפחד שאני מאבדת שליטה…
    אין לי מושג לומר מה עזר לי כי אני לא יכולה לומר בלב שלם שאיזושהי סוגיה או שאלה באמת הפסיקה להעסיק אותי ואמיר כבר בן שנתיים. מה שאני כן יכולה לומר שהוא שהעזתי להגיד לעצמי, לבעלי ולסביבה מה האיזון שמתאים לי ולהרגיש (פחות או יותר) שלמה איתו – לעבוד אבל באופן חלקי, להיות בבית אבל להתנהל בקצב שמתאים לי, לשוחח שוב ושוב ושוב עם בעלי על חלוקת התפקידים בינינו ואיך כל אחד מרגיש ולהשלים כנראה עם העובדה שבגיל 30 אני עדיין צעירה מכדי לדעת מה אני רוצה בדיוק ומי אני באמת. לאהוב את העובדה הזאת שיש לי עוד שנים של שאילת שאלות, חיפוש תשובות, נסיונות, שינויים ומגוון חוויות שעוד מחכות לי. אני פתוחה להזדמנויות ואני מאמינה שהן תבואנה!

  14. שירה שלום,
    כמי שמלווה נשים רבות הנמצאות במצבך בתהליך השינוי שלהן, אני רוצה לשקף לך את המקום הזה של הפתיחות והשיתוף הכל כך כן שלך כיוון שזהו צעד ראשון לשינוי.

    כשאני מבינה שיש לי בעיה, כאשר אני מאפשרת לעצמי לשתף אותה אני למעשה מאפשרת לעצמי להיעזר באנשים אחרים, במי שעבר חוויות דומות או באנשי מקצוע. אני למעשה עוברת שלב ממצוקה שאיננה נשלטת למצב שבו אני מתחילה לחפש פתרון וזהו שלב מאוד מאוד חשוב בדרך למרות שעדיין לא רואים תוצאות.

    המצב שאת נמצאת בו אופייני לרבות מאיתנו שהופכות לאמהות אך הוא לגמרי ניתן לשינוי. הוא מצריך מאיתנו דרך, התבוננות והעמקה אל מי שאנחנו, ומי שאנחנו רוצות להיות? אל תפיסת העולם שגיבשנו עד היום וכיצד היא משפיעה על הדרך שבה אנו חיות. בתהליך מאוד מדוייק את למדה לסלול לעצמך את הדרך שנכונה לך. הדרך שבה תהיי את מסופקת ומאושרת, האושר שלך ישפיע באופן ישיר על משפחתך לטובה.

    תהליך מודעות מביא אותך להיות במקום של בחירה בחייך. מקום שבו את מרגישה שיש לך יותר שליטה, מקום שבו את מבינה למה דברים קורים בדרך שאת מדברת עליה ויוצאים משליטתך, וכיצד את יכולה ללמוד לשנות אותם ולכוון אותם
    לדרך שבה את רוצה.

    למרות המטלות הלא מעטות את יכולה למצא זמן לעצמך, עניין, ולחיות את החיים שאת רוצה. אפשר ללמוד את זה וניתן לשנות.

    לעיתים אנחנו מאפשרות לעצמנו לעבור את התהליך לבד, לעיתים אנו זקוקות לליווי, בכל מקרה להשאר במצב שבו את נמצאת כרגע לא הייתי ממליצה כיוון שיש לו השפעות לא טובות קודם כל עלייך וכמובן על הסביבה שלך והמשכיות של המצב ללא פתרון ודרך עלולים להוביל אותך למקומות קשים יותר עם עצמך וחבל.

    אל תוותרי על עצמך, הרגשה טובה שלך ותחושת שליטה בחייך
    תעשה טוב לכל משפחתך ואף לזוגיות שלך.
    אנחנו כאן לעזור לך אם תרצי

    בהצלחה
    עטרת

    • רינת הגיב:

      שירה,
      קודם כל ולפני הכל אני רוצה להודות לך על הכתיבה המופלאה, יש לך דרך מאוד מיוחדת לכתוב את שכל כך הרבה מרגישות .אותי בכל פעם מחדש את מביאה לידי דמעות,והבכי כמו שכבר הסכמנו ,משחרר!!! אז בלי לשים לב את עושה לי איזה סוג של תרפיה ועל כך – ת ו ד ה !!!
      שירונת,
      אתמול קראתי שמישהו כתב בפייסבוק ""Don't let someone become your everything, because when they're gone you have nothing.."
      אז נכון שזה לא ממש אותו הדבר אבל רק תחשבי : הילה היא ה כ ל בשבילך עכשיו (וכנראה גם לעולם…)אבל מה זה אומר? שאת מוותרת על כל השאר?? מה איתך? האימהות היא באמת תכלית חיינו. אבל לא ככה!! מה יקרה אם תיקחי רק 10% מהזמן שלך בשבילך ותעשי משהו לנשמה. אני אגיד לך מה יקרה :
      את – תהיי יותר רגועה !
      רועי יקבל אישה מסופקת ונעימה .הילה חוץ מכל זה תקבל גם זמן איכות עם עוד אנשים שאוהבים אותה .סבתא וסבא אולי?
      it's win win situation!!!!! ואם את לא בטוחה מה את רוצה לעשות בזמנך החופשי, אז רק תלכי למקום שמרגיע אותך (לים למשל)ותהיי לבד ,בשקט . ואם רועי יכול להרגיע אותך אז קחי אותו איתך:) אני אוהבת אותך המון, ותזכרי שיש גם ימים כאלה, מחר יום חדש!! ואחרי העננים השמש זורחת!!!

  15. רחלי בושי כהנים הגיב:

    אי אפשר שלא להזדהות עם התחושות או עם חלקם. תשאלי את עצמך מה את יכולה לעשות עבור עצמך כדי להרגיש שאת עדיין מי שאת, או לפי דברייך מי שהיית, אולי זה כן לעבוד בחצי משרה, אולי ללמוד משהו שמעניין אותך, אולי לצאת לחוג פעמיים בשבוע, לצאת עם בן הזוג פעם בשבועיים, את יודעת את התשובות שנכונות לך ואם לא כל כך אז לנסות משהו. לי אחרי 4 חודשים היה כבר קשה רק בבית, אז חזרתי לעבוד חצי משרה, אחר כך גם למדתי, לא יכולתי להיות רק אמא, אפילו שלפני האמהות הפנטזיה על האמהות נראית כל כך ממלאת, אבל בפועל צריך איזון בחיים ועם כל שינוי אנחנו צריכים למצוא אותו מחדש. כך גם תמצאי את עצמך מחדש, אותה האחת שהייתה, אבל גם אמא. תודה על השיתוף.

  16. סיון קונוולינה הגיב:

    שירה יקרה (מאוד!),
    כל כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת על הגורמים בחיי היום יום שלי, שמגדירים את חוויית האמהות שלי. מנסה לאפיין לעצמי אילו מהם הופכים אותה לקשה או לקלה יותר, ואיך כל זה ישפיע על הבחירות שלי בהמשך הדרך – כאמא, כאישה, ואפילו כסבתא בבוא העת.
    כשהכנתי את עצמי ללידה המושג 'גמישות מחשבתית' עלה לא פעם ולא פעמיים. אני זוכרת, שכל הזמן שיננתי לעצמי את המנטרה הזו: להיות מוכנה לשינויים, לקחת בחשבון שלא הכל בשליטתי, לבוא פתוחה לרעיון שאולי זה לא יקרה או לא יהיה כמו שדמיינתי.
    לשמחתי, בלידה פחות נזקקתי לגמישות המחשבתית הזו, אבל באמהות אני מוצאת שהיא פשוט נכס יקר, כורח המציאות. כמו כל אמא, גם אני יצאתי לדרך חמושה בהבטחות לעצמי לגבי איזו אמא אני אהיה, אילו טעויות אני בטוח לא אעשה, על מה אני אתעקש בכל מחיר, ואיך לצד כל זה אני גם אתחזק בית וזוגיות למופת.
    הצעד הכי משמעותי שעשיתי כחלק מזה היה לבחור לשים את העולם המקצועי שלי ב-HOLD לטובת אמהות ב'משרה מלאה'. זה היה לי נוח, במובן מסויים, כי הרגשתי שזו הזדמנות עבורי לשינוי מקצועי, והיה לי נחמד לא להתעסק בדבר הזה שנקרא 'חזרה לעבודה'. אבל כבר אחרי 4 חודשים התחלתי להרגיש – בדומה למה שאת מרגישה – שאני מייחלת לשינוי הזה שיקרה, שאני כבר זקוקה למלא את החלק הלא-אמהי שלי במשהו אחר, חדש, שיכניס אנרגיות רעננות ליום-יום המונוטוני של התעסקות אינטנסיבית בכל דבר פרט לעצמי.
    ההחלטה להירשם ללימודים לא היתה לי קלה, אך היתה חיונית. רק כשכבר הייתי בתוך זה, הבנתי כמה הייתי זקוקה לזה.
    אבל הלימודים בתחום העיצוב, יש בהם קאצ' – הם פותחים לך את התיאבון לעוד. פתאום היו לי כל מיני רעיונות לפרוייקטים יצירתיים, שממש שאבו אותי לתכנון מפורט של איך אני מממשת אותם. פתאום הרגשתי שאני צריכה יותר זמן לעצמי, שאני רוצה יותר מהנתח הלא-אמהי שלי.
    בכל פעם שזה קרה – החזרתי את עצמי לעולם האמיתי והזכרתי לעצמי שאני לא יכולה. שאי אפשר. אי אפשר גם להיות אמא במשרה מלאה, וגם ללמוד, וגם לקחת פרוייקטים נוספים על עצמי (וגם לתחזק בית וזוגיות, בל נשכח). אבל זה גרם לי לשאול את עצמי: מה זה אומר בעצם? מה המשמעות של התחושות האלה? האם ייתכן שמה שהתאים לי לפני 8 חודשים כבר לא כל כך מתאים לי עכשיו? ומה זה אומר על האמא, האישה ובת הזוג שרציתי להיות?
    הבנתי שיש לי שתי אופציות: אחת, לוותר על האני המציאותית, הקיימת, המתהווה, על מנת להגשים את האידיאל שהיה לי לגבי עצמי כאמא, אישה ובת זוג. והשניה, לקבל על עצמי קצת גמישות מחשבתית ולקחת בחשבון שיש סיכוי סביר, שהאידיאל הזה הוא לא (באמת) אני, הוא (כבר) לא מתאים לי, הוא לא מה שאני (ב-א-מ-ת) רוצה.
    אני מעזה לשער שבתוך תוכך את לא באמת רוצה להיות מי שהיית לפני האמהות, אפילו לא בעיניי רועי. כי התהפוכות שעברת מאז – יצרו בשלות שבוודאי יש בה המון דברים חדשים שאת כן אוהבת בעצמך ורוצה שהוא יאהב בך, לצד הקושי. כשאת כותבת ש"כל האהבה שלו אליי היא רק בזכות העובדה שאני אמא של הבת שלו" – אני קוראת אותך: 'כל האהבה שלי כלפי עצמי כרגע, היא בזכות האמא שאני, כי זה הדבר העיקרי שאני מרגישה בטוחה בו, בשליטה בו, טובה בו'.
    ואני מסכימה עם כל מי שכתבה לך לפניי – שהצפת הדברים והביטוי שלהם שחור על גבי לבן – היא צעד מהותי בדרך לשינוי המיוחל, שיבוא (וחייב לבוא, לדעתי) קודם כל משינוי שתעשי כלפי עצמך. אבל לאט, לאט, קחי את הזמן לבדוק עם עצמך בדיוק מה את צריכה ואיפה את עומדת, מה נכון לך ומה כבר לא.
    ולרגע אל תטעי לחשוב שרק אצלך הכל כל כך קשה. כמו שכתבת (במודע או שלא במודע) – זה רק נדמה לך!
    חיבוק ענק וחם!
    סיון

  17. הי שירה,
    אני שמחה קודם כל לראות שאת משתפת! ושנית לראות את התמיכה הרחבה לה את זוכה כאן!! (לא קראתי את התגובות אז אני לא יודעת אם "כזאת" כבר קיבלת..:))
    לא משנה כמה אנחנו אוהבות את ילדנו וכמה ציפינו להם, האימהות משנה את המהות שלנו ואת היומיום שלנו וקשה לקבל את זה. במיוחד בעידן שלנו, בו אנחנו רוצות יותר עבור עצמנו ולא רוצות לקבל "ככה זה" – זה הופל קשה יותר שאין לנו שליטה ואין לנו SAY מוחלט.
    מזמינה אותך לקבל באתר שלי סרטוני וידאו חינמיים שיעזרו לך קצת להכניס מודעות אישית לתוך האימהות ויחזירו אותך הביתה..

    http://yael-yavin.com/gift/

    אחד התרגילים שאני עושה למשל עד היום ומאז שילדיי נולדו:
    בזמו ההשכבה בחושך, אני חושבת לעצמי על 5 דברים טובים שקרו לי היום וכך גם לא עסוקה בהם וגם מחזקת את עצמי..מניסיון הם נרדמים מהר יותר ואת מפנה זמן גם למרחב העצמי שלך!

    תמשיכי לשתף ולהעזר באתר המופלא הזה!

  18. תמרה כהן הגיב:

    שירה יקרה,
    קראתי והתרגשתי. לא יכולה להתעלם, לא כאמא טריה ולא כמטפלת בביוסינתזה (פסיכותרפיה גופנית) מאוד נגע לליבי מה שכתבת.

    כאדם שעבר טיפול ארוך טווח, וכמטפלת היום – אני יכולה להגיד לך שכשיש לנו את עצמנו, במלואנו, אנחנו מסוגלות להיות גם אמהות וגם נשים וגם מאהבות וגם עצובות לעיתים וגם מוגשמות וגם שמחות וגם כעוסות… 🙂
    במילים אחרות המיכל שלי יכול להיות רחב ומכיל את כל הרגשות שעולים מבלי שבהכרח תתעורר מצוקה כזו או אחרת.

    אני לא מתכוונת להיות חצופה או פולשנית, ואין לי מושג אם את מטופלת במסגרת זו או אחרת. אבל אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר, אני אספר לך קצת עלי ועל הביוסינתזה – בה אני מטפלת.. ואולי יתאים לך לבוא לטיפול.
    (המייל שלי bio.tamara@gmail.com)
    (עוד פרטים על ביוסינתזה: http://www.biosynthesis.co.il)

    אני מקווה שלא הייתי ישירה מדי –
    אני באמת כותבת ממקום מאוד מזדהה ומבין ומחבק.

  19. עינבר בן ציון רגרמן הגיב:

    שירה יקרה 🙂
    תודה על הפתיחות והכנות שלך. בעצם השיתוף פתחת לכולנו פתח להסתכל על הדברים שאנחנו עוברות ואולי לא תמיד מצליחות לשים עליהם אצבע ולאפשר לעצמנו את המרחב פשוט להרגיש את הרגשות שלנו.
    בעניין שימור/שיקום הזוגיות עבורי עוזר לפני השינה להגיד לעצמי (ולפעמים גם בקול לחש לבן זוגי היקר :)) 4-5 דברים שאני אוהבת בו באותו יום (למשל דברים שעלו אצלי בקשר לרועי למקרא הפוסט שלך – איש חם, אוהב, מסייע, תומך, מאפשר). משתדלת לסיים בחיבוק קצר ונשיקה על הכתף או בכל מקום קרוב אחר שלא יעיר אותו 🙂 ולפעמים אני שומעת אותו ממלמל לעצמו דברים שהוא אהב בי באותו היום 🙂
    לגבי התרוקנות – לדעתי זה מעולה.
    לפני תחילה של כל דבר חדש קודם כל צריך לפנות מקום מהדברים הישנים, ליצור מין ריק כזה, כלום כזה (בטאי-צ'י זה מכונה וו-וויי woo way) שיאפשר לחדש לצמוח 🙂
    תהני 🙂
    נשיקות

  20. אילנה ניצן הגיב:

    שירה.
    שלחו לך כבר כאן,דרך המקלדת, המון חיבוקים, והמון מילים מעודדות.
    אז,לא בשביל עוד חיבוק אני מגיבה.
    (למרות שלפעמים חיבוק , זה כל מה שמישהי צריכה).
    כשקראתי את מה שכתבת, ומטיפת היכרות איתך, חשבתי לעצמי-
    שירה חיבת לנסות ללמוד משהו מהתחום האלטרנטיבי.
    לא דוקא כמקצוע, אלא משהו לנשמה,(זה כל כך קרוב, לדברים שנדמה לי, שהם את.)
    לכי על הילינג, על צמיחה רוחנית, על שמנים ותמציות,או משהו כזה.
    תתחילי בקטן, קורס של שעתיים בשבוע,(חלק מהקורסים נפתחים ממש עוד מעט)
    ותראי, מה זה עושה לך.
    פתאום, תגלי , שאת ממש לא לבד.
    לכולנו יש תקופות טובות, ותקופות פחות, לכולנו יש כל מיני ימים,
    ויש דרכים, לקום בבוקר מחדש, עם חיוך קטן בלב,חיוך שילווה אותך, בהמשך היום.

    את יוכלה לחייך כבר עכשיו
    אילנה.

    • שירה דרוקר הגיב:

      אילנה תודה,
      אני בחיפושים ובמחשבות ורעיונות יום יום,
      מקווה שבקרוב אמצא את "הדבר" בשבילי (וחושבת גם על התחום האלטרנטיבי בין היתר).
      כרגע לומדת משהו קטן בתחום האמנות, וכבר מתאווררת פעם בשבוע לכמה שעות.
      ואם בהתחלה הרגשתי שאני מכריחה את עצמי לצאת ללמוד,
      היום אני מחכה לזה ונהנית מאוד משינוי האווירה.
      תודה שאת קוראת ומגיבה.
      גרמת לי לחייך וחיבקת אפילו בלי להתכוון.

  21. כמוני כמוך הגיב:

    שירה יקרה
    מזדהה עם כל מילה,אני מרגישה שניסחת עבורי את רגשותיי. לפני הלידה הייתי אולי מצליחה לנסח אותם בעצמי, אבל כמו שכתבת,גם אצלי תכונות וכישורים מסויימים הצטמצמו עד נעלמו לגמרי…(-: . בכולופן…גם אני נשארתי עם בכורתי בבית עד גיל 8 חודשים(כיום בת 2.5) עם בתי השניה שנולדה בהפרש של 1.4 חוד' נשארתי 4 חודשים והרגשתי שאני יוצאת מדעתי מהעלמותי שלי,מהשיעמום,מהריקנות ומהגעגוע למי שאני חוץ מאמא. שני צעדים שעשיתי עזרו לי לשפר את המצב לא מעט. הראשון היה כדורים אנטי דכאוניים,כי הבנתי שבנוסף לכל הסיבות האובייקטיביות לדיכאון ישנו גם האלמנט הפיזי.והשני היה לחזור לעבודה.ההישארות בבית נוחה,אך המחיר המצטבר גבוה מאוד.כיום העבודה (שאני אוהבת מאוד) מחזירה לי את הזיכרון של מי שאני חוץ מאמא. כמובן ששולחת חיבוק ומקווה שעזרתי.

  22. טקסט מופלא ונפלא, תודה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

תפריט חיי..

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

17 ביוני 2015תגובה אחת

מתוך הריון, יומן הריון

אני שוב אופה את תפריט חיי, הפעם אני יותר בשלנית, יותר מחושבת, יודעת היטב אילו תבלינים אני צריכה לשים ואילו תבלינים אני צריכה להרחיק כרגע.

תפריט חיי החל במסע מופלא לפני כ 4 וחצי שנים בו הפכתי לראשונה לאמא לשיר המדהימה עם לב הזהב.

והנה שוב אנחנו פותחים את ליבנו או יותר נכון רגילנו ובישלנו שוב בריאה חדשה, חיים חדשים צומחים בי, מתבשלים בי, אני לא יודעת איך יראה תבשיל חיי נוסף, אילו פנים, מבט, שיער, גוף יהיה לה. העיקר שהבריאות תהיה הבסיס למתכון חיי.

אני מתפקדת לא רע אך בפנים הכל מתחיל לקרוס, חלק א' – מיומנה של אם חד הורית

מאת : אוסי הורביץ

25 בינואר 20115 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

מגיעים רק חברות קרובות ומשפחה קרובה. הטלפון מונח כמו אבן על השולחן, אני לא מתקרבת אליו, לא יכולה לדבר עם אף אחד. הגוש בגרון מתחיל לגדול וחונק ואיני מסוגלת לדבר כלל.

אמא עונה לטלפונים ואומרת שאני עסוקה. יש כאלו שחושבים שאני קשה להשגה ומתלוננים על כך, כשאני כבר מצליחה לדבר, וגם שיחות אלו לא עוברות את הדקה, כי זה הזמן הארוך ביותר שאני יכולה להחזיק את עצמי בלי לבכות.

מחשבות שבת בבוקר

מאת : אמא

23 במרץ 20130 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

  קטנה, קטנטונת, מתוקונת, קוקית, יפיופית, וחיוכית אין די מלים לתאר אותך נעמי.