הברכה שבכאב הלידה

מאת : מירב שרייבר

11 בפברואר 2012 | 11 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, לידה ללא אפידורל, לידת בית, סיפורי לידה

"אחרי שעברתי לידה אני מרגישה שאני מסוגלת להכל בחיים", משפט שאני שומעת מנשים רבות וגם אני מצטרפת אליו. כל פעם שאני מקדישה מעט זמן להיזכר בלידה של בתי אני שמה לב שמשהו מאד מעניין קרה לזיכרון של הכאב עצמו. אני זוכרת אותו ובאותה מידה לא. הוא כמו עננה אנרגטית סביב גופי. אני יכולה לחשוב עליו ולזכור את מה שאמרתי ועשיתי תוך כדי הצירים ותחושת הכאב העצומה.

אני זוכרת שלא האמנתי שיש כאב כזה, אני זוכרת שתפסתי לבעלי את כף היד חזק חזק כאילו הוא בעצמו יכול לעזור לי להחזיק את הכאב שלי. אני זוכרת שנשבעתי שלא אלד יותר, ששאלתי את המיילדת אם זה נורמלי שכואב כל כך או שמשהו לא בסדר איתי. ופעמים רבות שאלתי את בעלי איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה שלא להזדהות עם הכאב. ובעלי שעונה לי, 'אל תברחי ממנו, אל תברחי מהכאב, תקבלי, אי אפשר לברוח מהגוף עכשיו'. והנה עוד גל שוטף אותי בזיעה קרה.

הכאב ואני שוחחנו לילה שלם במשך שבע שעות. הוא התחיל באיטיות כמו בא לביקור קצר מיד אחרי שירדו לי המים. ואני מצחקקת, בהיי לבעלי ואומרת, 'שטויות, אני לא מבינה למה כולן מתלוננות', ובעוד בעלי מתקשר למיילדת הבית שלי להגיע בלי למהר, אני מתחילה להסתחרר, הכאב העלה ווליום ואני מסמנת לבעלי לומר למיילדת שתבוא עכשיו ומהר כי זה התחיל. הכאב תפס אותי בהפתעה ואני עדיין משתעשעת עמו, שמה מוסיקה עליזה, יושבת על כדור הפיזיו, מגלגלת, מתנועעת, והווליום עולה וכשהמיילדת נכנסת אני כבר מקופלת לשתיים גונחת חסרת אונים.

אני מכירה את האופן בו אני מתייחסת לכאב בחיי. כדור שלישי לשואה, הכאב במשפחתי מוסווה, מוסתר, הרחק הרחק מהתודעה. הכאב שידעה משפחתי במחנות הריכוז נקבר במעמקי התת מודע בכדי שניתן יהיה לשרוד, להקים מדינה ולהמשיך הלאה. אבי לימד אותי לקחת תרופות כשכואב ואמי לימדה אותי להיכנס להיסטריה כשכואב. חלק מהגילויים המרעישים ביותר שהיו לי במסגרת העבודה הרוחנית, היתה שאין לי כלים לגעת בכאב ושיש לי מערכת מנגנונים מסועפת ועשירה להתחמק מכאב שלי ושל אחרים. הגילוי הזה כשלעצמו היווה פתח לכאב עצום להשתחרר מתוכי.

כאשר לוקחים חלק במסע לגילוי האמת, הכאב הינו אחד מאבני הייסוד. דרך מדיטציה והתבוננות בעכשיו, נוגעים בכאבים פיסיים, בחלקי גוף שונים, כאבים אלו חשובים כל כך להתפתחות ולהתבגרות והנה הקישור ללידה עצמה. כל כאב שמופיע הינו דלת למהות, להוויה שזו אני להשתחרר החוצה ממעמקי הזיכרון הגופני, רגשי. וכאב הלידה הינו השער ממנו מגיח הילד, המהות שמציצה מבין רגלי יוצאת בכאב גדול.

כשהצירים הלכו והתעצמו, אני זוכרת שהעברתי שעות אחדות מרוכזת כל כולי בכאב, עד כדי כך ששכחתי את קיומה של בתי בתוכי. היא דממה ושקטה בזמן זה, כמו נותנת לי בחמלתה מרווח זמן בכדי לחצות את ים הסוף הפרטי שלי, ממתינה לי שאדחוף אותה מתוכי בצירי הלחץ, כאשר אהיה מוכנה. היתה היא כמו המהות עצמה שאינה רוצה דבר. מאפשרת לאישיות להמשיך ולהאמין שהיא יכולה לשלוט בכאב, שהיא יכולה לעשות את הלידה. והנה ברגעים אלו ממש אני רואה את היופי של אותו עובר או עוברית המגיעים מין העבר השני ללמד אותנו ענווה, חמלה, סבלנות ובעיקר, כמו שחברתי הטובה אמרה לי כשראתה אותי מיד אחרי הלידה, את חוסר האונים שלנו מול האלוהות.

והנה אני ממשיכה בדרכי הפנימית אל האמת, והפעם, לאחר הלידה, אני מרגישה שאני מסוגלת להכל.

 

** מירב שרייבר ,ליווי רגשי ורוחני לחיי משפחה מודעים. תרפיסטית מוסמכת בהבעה ויצירה, מנחת מעגלים להכנה להורות, תלמידה ומורה בדרך להתפתחות אישית רוחנית. www.happychild.co.ilmeirav.schreiber@gmail.com

** לרשומות נוספות על הכנה רגשית ללידה, עיבוד חוויית הלידה וסיפורי לידה.

11 תגובות ל- “הברכה שבכאב הלידה”

  1. מעין צח הגיב:

    הכלים שלי להתמודדות עם כאב פיזי ונפשי מפורטים במאמר "לפגוש כאב וסבל", אשר מראה איך דרך הנכונות לפגוש כאב וסבל, אנחנו פוגשים את כל המקומות שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, מקבלים אותם ומגלים רכות, פתיחות וחמלה.
    http://www.simply-yoga.co.il/meeting-pain-and-suffering/

  2. יעל אוריאן סלנט הגיב:

    בדיוק אתמול דיברתי על זה עם בעלי!
    חברה בהריון מתקדם שאלה אותי עד כמה לידה כואבת ואיך מתמודדים עם הכאב ואני שלא ייפיתי את המציאות אמרתי לה: זה כואב! מאוד!
    וכשחשבתי על זה וגלגלתי את התחושות שלי מהלידה הראשונה נזכרתי שממש רציתי למות! לא היה אכפת לי מבעלי מהמשפחה שלי או אפילו מהעובר שלי פשוט רציתי למות זה נבע מהשוק של עוצמת הכאב, מהמהירות בה הלידה התפתחה ומהידיעה שלא יהיה לי אפידורל…הגלים העוצמתיים שסחפו אותי גבו ממני מחיר יקר חודשים אחרי הלידה הסתובבתי בתחושת הלם עצמי בתחושת זרות והיפרדות ממני עצמי, כי אני חזקה יש לי סיבולת כאב יש לי קעקועים ופירסינגים אני מסתובבת כל חיי עם כאבי גב מולדים אז איך ביקשתי את נפשי למות?!
    לקראת הלידה השנייה התכוננתי עם עצמי לכאב, ידעתי שאני לא רוצה אפידורל ביום הלידה התעוררתי מחלום בו אני על ספינה מיטלטלת בסערה – התחילו לי צירים – לא קיבלתי אותם בחיוך (אחרי הכל זה כואב!!!) אבל קיבלתי את הכאב בזרועות פתוחות לטלטל אותי לזרוק אותי מצד לצד בהבנה שהכאב – בניגוד לפרוצדורות רפואיות אחרות – מוביל את התינוקת שלי אליי.
    ידעתי ידיעה ברורה וקדומה שאני יכולה לכאב, שהבטתי לו בעיניים וחייכתי.

  3. יעל אוריאן סלנט הגיב:

    כי המחשבה על האפידורל הפחידה אותי יותר מאשר כאבי הצירים 🙂
    אבל האמת היא שבלידה של גלי ידעתי כבר שאני יכולה לכאב ורציתי לידה טבעית.
    אני מניחה שאם היו לי לידות ארוכות הייתי מבקשת אפידורל…

  4. שירה דרוקר הגיב:

    מרגישה הזדהות גדולה עם הפסקה "כל פעם שאני מקדישה מעט זמן להיזכר בלידה של בתי אני שמה לב שמשהו מאד מעניין קרה לזיכרון של הכאב עצמו. אני זוכרת אותו ובאותה מידה לא. הוא כמו עננה אנרגטית סביב גופי. אני יכולה לחשוב עליו ולזכור את מה שאמרתי ועשיתי תוך כדי הצירים ותחושת הכאב העצומה."

    רציתי לזכור את הכאב. רציתי לדעת שבפעם הבאה אבחר ללדת (אם בכלל אבחר ללדת אחרי כאב כזה) מתוך זיכרון מאוד מוחשי של הכאב. אבל הזיכרון התפוגג ונשארו רק המילים שבהן השתמשתי כדי לתאר אותו. וסרט הלידה, שכשצפיתי בו בימים הראשונים שלאחר הלידה יכולתי ממש לחוש שוב את כאבי הלידה, שכאני רואה אותו היום אני לא ממש מצליחה להרגיש את הכאב. רק את ההתרגשות, העוצמות, והאושר הגדול.

    אני בחרתי ללדת בלידה טבעית (בבית). השיקול המרכזי שלי היה טובת העוברית. רציתי ליצור עבורה חוויית לידה טובה ככל האפשר. מכל מה שקראתי ולמדתי, הגעתי למסקנה שלעבור את זה בצורה הטבעית ביותר, ללא התערבויות, זה הדבר הכי טוב בשבילה.
    ובשביל זה הייתי מוכנה לסבול. וסבלתי…

    אני חושבת שגם באימהות שלי אני שמה את טובתה בעדיפות עליונה. לעתים רחוקות אני מניחה לעצמי למצוא איזה איזון בין הטוב שלה לטוב שלי. כמעט תמיד מוותרת ומקריבה לטובתה כשמגיעה למקום של התנגשות.

    אני מאוד בעד לחשוף לתחושות הכאב את כל מי שעומדת לפני לידה ורוצה לדעת (רק אם היא רוצה כי לא כדאי להפחיד סתם). אני הייתי מאוד רוצה לדעת (וידעתי, ובכל זאת הזדעזעתי כל כך).

  5. אפרופו כאב. הבת שלי עוברת כמה לילות קשים עם כאבי בקיעת שיניים והנה אני שוב עומדת מול כאב ורואה את החשיבות שבה בעלי והמיילדת הכילו את הכאב שלי עם "רכות, פתיחות וחמלה". זה היווה מראה עבורי שגם אני יכולה ואת היכולת הזאת אעביר לבתי הכואבת. הכאב היה פתאומי, בלתי נתפס וכן גם אני רציתי למות אך אפידורל לא קיים עבורי כאופציה. יש בתוכי תחושה עמוקה שיודעת שזה לא נכון עבורי ולא עבור העובר. כיצד להעביר תחושה זו לנשים נוספות במיוחד כשאנו חיים בעולם שכולו מאולחש ע"י תקשורת, חברה, פרסום ועוד ועוד… אולי כאן העוצמה של הסיפורים האישיים שלנו, היולדות באופן טבעי. תודה לימור על האתר הזה. וגם לאחרות שהגיבו.

  6. מירי וקסלר הגיב:

    תודה על המילים.
    אני לקראת החוויה המוטרפת הזו , והצלחת לרגע לחבר אותי עם משהו שעוד לא עברתי ( לפחות לא בגלגול הזה) . אין לי דרך לדמיין שום כאב שהוא אז בוחרת בלהרגיש הכל מהמקום בו אני עומדת… אין לי מושג מה יקרה שם בפועל , אבל המילים שלך על שואה, הפנמת הרעיון של מי שהולך להגיע אלי, קריעת ים הסוף הפרטי, מתחברים לי מאוד להקראת בואי לרגעים.
    וההבנה שלא אזכור אח"כ את הכאב עצמו עוזרות לי להבין שזו בדיוק הסיבה שאני רוצה לעבוד אותו בדיוק כמו שהוא רוצה לבוא אלי.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

רק אל תגידי שקשה

מאת : אמא טרייה

27 בפברואר 20148 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, קושי אחרי לידה

כשאמרתי לבעלי שנראה לי שמשהו לא בסדר איתי, הוא צחק עליי ואמר 'לכולם קשה, מה חשבת? שתינוק זה בובת ברבי שהולכים איתה לבית קפה?'

הוא ניסה תמיד לעזור, אבל העבודה דרשה ממנו שעות מרובות ואני נותרתי טעונה בבית.

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה

מאת : נופר בצר שחר

31 ביולי 20180 תגובות

מתוך כללי

הוא לא רצה לינוק, פשוט לא רצה.
היא ינקה עד שנגמר, וגם כשנגמר הייתה שמה על הציצי ראש עם המוצץ ומתמסרת. 
מתמסרת לחיבוק, לערסול, נרדמת בכיף שלה בכרבול הזה.
והוא דעתן, אין לו זמן לחיבוק, לפינוק. הוא צריך לגדול ומהר.
להספיק לזחול, לטפס, לעמוד, לשבת.
ושוב להספיק למשחק הבא.

המאבק על הזכות ללדת בבית הוא המאבק של כולנו

מאת : שירה דרוקר

15 בדצמבר 20117 תגובות

מתוך הריון, חופש בחירה בלידה, קוראות לשינוי

עוד לפני שנכנסתי להיריון התעניינתי בלידות בית. זה נראה לי מדהים. התחלתי ללמוד ולחקור את הנושא והתאהבתי. ברעיונות, בתמונות, בנשים, במיילדות, בתינוקות…

זאת הייתה (ועדיין) הבחירה שלי. והיא מאוד מבוססת. והיא לא סתם איזה מיתוס.