המקצוע שלך- האם הוא באמת מתאים לך ?

מאת : עטרת ליפשיץ

25 בפברואר 2012 | 7 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כסף הוא אחד הנושאים החשובים ביותר בחיינו, וכזה שמאוד קשה לנו לדבר עליו. אם נעמיק אל תוך "מערכת היחסים שלנו עם כסף" נוכל לגלות שהיא משקפת לנו את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

כסף הוא ללא ספק אחד הסממנים להגדרה עצמית בחברה המערבית. הוא מהווה הערכה חברתית עבורנו האם אנחנו מספיק מוכשרים, מספיק "שווים", האם נזכה להערכה, ויותר מכך האם יהיה לנו עתיד ראוי..

כסף הפך להיות כל כך משמעותי עד כי אין אנו יכולים לשרוד בלעדיו. ללא כסף אין לנו הערכה וכמעט שאין בימינו זכות קיום. הוא הופך להיות נושא השיחה המרכזי בכל בית גם אם לא מדברים עליו בכלל, ונותנים לדברים פשוט לקרות.

כחברה מערבית, אנחנו נשאבים למקומות האלה של הצורך בבית יפה וגדול, רכבים, עבודה טובה ילדים עם כמה וכמה חוגים, בגדי מותגים, טיולים בחול ועוד ועוד, כיוון שסממנים אלה הפכו להיות המודל על פיו אנחנו מוערכים חברתית. כל אלה, לא פעם, מפגישים אותנו עם הקונפליקט בין החלומות שחלמנו לבין הדרך שבה אנו חיים באמת ולשאלה – האם זה באמת מתאים לנו?

איך אנחנו עושות את הבחירות שלנו בכל מה שנוגע לכסף בחיינו?

לעיתים אנחנו מרגישות ששמנו את כל הזמן והאנרגיות שלנו על השגת משהו (כסף) שהיה אמור לעזור לנו להשיג את כל הרצונות שלנו אבל למעשה גורם לנו לוותר על הרבה מאוד דברים למען השגת המטרה, שאיננה תמיד ברורה לנו בכלל.

אז איך אנחנו עושות את הבחירות שלנו בכל מה שנוגע לכסף בחיינו? בן זוג, מקצוע, ילדים, מקום מגורים, כן הלאה…

כל אחת מאיתנו שיוצאת לאחר הצבא לחיים העצמאיים שלה, שאולי בפעם הראשונה נפגשת באמת עם היכולת לבחור מה היא רוצה, נושאת על גבה, מבלי שהיא שמה לב, שק גדוש בכל מה שלמדה במהלך ההתבגרות שלה שהיא צריכה להשיג. כל אחת יודעת שהיא צריכה מקצוע, שהיא צריכה ללמוד, למצוא בן זוג, להקים משפחה, לקנות בית… כל אלה, מבלי שאנו בכלל שמות לב, מכתיבים את הבחירות שלנו. כך שלמעשה רבות מהבחירות שלנו נעשות לא ממקום אמיתי, שבו ישבנו וחשבנו מה מתאים לנו, אלא מתוך אותה רשימה שעל גבי, שאותה אני חייבת להשיג. בלי הדברים הללו אנו נידונות לשאלות שיגיעו עם הזמן, לביקורת ולחוסר השתלבות אמיתית בחברה/ במשפחה, ובעקבות כך לתחושת ערך עצמי נמוכה.

לעיתים בגילאים האלה, אם הרגשנו שאנחנו לא מוצאות את עצמנו, זה לא בגלל שבאמת לא ידענו מה מעניין אותנו, או מה באמת בא לנו ונכון לנו לעשות, אלא ההתנגשות והחששות כי אותו משהו לא יתקבל על ידי הסביבה שלנו, יזכה לביקורת או חוסר פרגון. מה שמוביל אותנו כבר אז לוותר לא פעם על חלום שהיה לנו ולפנות למקצוע "נכון יותר". לא בטוח שהוא מכניס יותר, אבל בטוח שהוא מסתדר עם תפיסות החברתיות והמשפחתיות שבהן אנו גדלות.

לבחירת המקצוע מתווספים מרכיבים נוספים כמו תפיסת העולם והערכים המהותיים שספגנו בבית. כך, אם הערך המשפחתי/ ילדים/ נוכחות של אמא בבית, היה ערך חשוב בחינוך שלנו, נמצא את עצמנו בוחרות מקצוע שנחשב "נשי", המאפשר שעות עבודה נוחות, חופשות עם הילדים. מקצועות אלה, הנתפסים מבחינה חברתית לנשיים, מקבלים גם הערכה ותגמול כלכלי נמוך בהרבה ממקצועות אחרים, ללא כל קשר לחשיבות החברתית שלהם, ובחירה בהם מראש שמה אותנו בידיעה כי המרכיב הכלכלי שלנו יהיה יחסית חלש בתוך משפחה.

אישה שגדלה על ערכים של עצמאות כלכלית, על המסר שלא כדאי לה להיות תלויה באף אחד, פעמים רבות תמצא עצמה בוחרת במקצועות מכניסים יותר כמו עריכת דין, היי טק וכולי. כאן היא פוגשת את התפיסה החברתית לגבי מקצועות אלה הנחשבים 'גבריים' ולכן מתוגמלים יותר בכסף, אך ההתנהלות בהם גברית. כלומר, שעות עבודה ללא סוף, תחילת עבודה וישיבות בשעות לא הגיוניות ומחויבות טוטאלית לעבודה, שלא פעם מתנגשת עם המחויבות לחיים בבית.

כולנו נקרעות

כנשים, אנו חוות את הקונפליקט שבין הבית לעבודה כמוטיב שמשפיע על דרך ההערכה החברתית עלינו. בכל דרך שנבחר לא נוכל לקבל הערכה מלאה כמו גבר הנתפס כמפרנס מעולה, כשהוא מביא הביתה משכורת יפה. כנשים, אנו נשפטות לעולם בשני מסלולים שונים ומנוגדים- הקריירה והאמהות. כל אחד דורש התייחסות שונה וזמן משלו, וכולנו נקרעות בין שני הנושאים הללו.

כך, אם אנו עובדות במקצוע מכניס מאוד אבל מצריך שעות עבודה רבות, לא נזכה לשבחים על הכנסה, אלא ביקורת על כך שאיננו נמצאות עם הילדים. ואם נעבוד בעבודה שמאפשרת זמן עם הילדים אך הכנסתה נמוכה, נרגיש לא פעם כי איננו עושות מספיק, העצמאות הכלכלית שלנו הרבה פחות מתאפשרת, אם בכלל, ואנו הופכות תלויות בהכנסה המרכזית בבית- ההכנסה שלנו הופכת רק כסף למטפלת, על כל הקונוטציות המזלזלות שיש בכך.

ובחירת בן זוג? גם שם מתיישב מרכיב כלכלי וחברתי לא קטן. עדין רבות מאיתנו, כשאנו מתחילות לצאת עם בן זוג, לא שואלים אותנו איך הוא מתייחס אלינו, וכמה הוא מפרגן לנו, אלא שואלים, "מה הוא עושה?" "במה הוא עובד?" או, "מה אבא שלו עושה?" מראש שמים אותנו בלי להרגיש בעמדה הנחותה שהוא צריך לפרנס אותנו ואם יפרנס, סימן שהוא אוהב אותנו, מפרגן לנו….

את החברה כולה לא ניתן לשנות. אז, מה כן ?

אנחנו לא ממש יכולות לשנות את החברה כולה ואת ההתנהלות הגברית והכלכלית שהיא מכתיבה לנו. את השיפוטיות ואת הקוטביות בין ההורות לקריירה. כל אלה הם מרכיבים חברתיים שהשינוי שלהם חשוב אבל לוקח הרבה שנים. יחד עם זאת, אנחנו כן יכולות לשנות את תפיסות העולם שלנו ולהיות יותר מדויקות עם מה שאנחנו רוצות בחיינו.

ראשית, המודעות לעובדה שהבחירות בגיל הצעיר נעשות עם השפעה חברתית ומשפחתית מאוד כבדה, עשויה להוביל נשים צעירות בתחילת הדרך לברר לעצמן יותר לעומק במה הן באמת רוצות לעסוק? מה באמת מעניין אותן? מה באמת חשוב להן בחייהן? ואיך הן רוצות שחייהן יראו? וכך הבחירות שלהו תהיינה יותר תואמות לדרך שבה הן רוצות לחיות.

הבחירה ממקום מודע מאפשרת לכל אחת להיות יותר אמיתית עם עצמה וחזקה ומוכנה להתמודד עם כך שאולי הבחירה שלה תתקל בשאלות. בחירה כזו פותחת את מגוון האפשריות ואיננה צבועה בשחור ולבן. היא איננה 'מה אני צריכה וחייבת', אלא 'מה אני יכולה', וזו שיחה אחרת לגמרי.

כך, גם אם אני עושה בחירה כרגע להשקיע בתחום מסוים במסגרת העבודה, כיוון שהוא מכניס יותר כסף,  ובמה שבנפשי רק כתחביב אני עדיין נוגעת בכל המרכיבים שלי ומאפשרת לעצמי ליהנות ולהיות מחוברת לעצמי. בדרך זו אני פחות ופחות מגיעה למצבים שבהם השגתי עבודה, בן זוג משפחה אבל פתאום אני שואלת את עצמי איפה אני? האם בכלל אני חיה כמו שאני רוצה? האם אני עוסקת במה שאני רוצה?

כל אלה בידינו. אנו יכולות ליצור את השינוי, והוא נובע מהאפשרות שאנחנו ניתן לעצמנו להקשיב למה שיש לנו בפנים.למקומות הללו שלא פעם אנחנו מתאמצות מאוד להחביא ולא לתת להם ביטוי, מחשש לביקורת או בושה. וההשתקה כל כך חזקה, עד כי אנחנו מאבדות את היכולת להגיד שפעם אהבנו לעשות משהו ועכשיו הוא לא קיים בחיינו כי לא נתנו לו מקום.

לרובינו הנשים, הניתוק הזה מעולם הרגש שלנו , מההקשבה למה שבפנים, לא עובד לאורך זמן. רובינו זקוקות לעולם הרגש על מנת לפעול בהגיון שנכון לנו. לא לפעול לפי מה ש'נכון לחברה', לא לפי מה ש'נכון לבן הזוג', ולא לפי מה ש'נכון למשפחה', אלא על פי מה שנכון לנו. השיחה הרגשית עשויה לקרב אותנו  לעצמנו וכך לכל מרכיב בחיינו- עבודה, ילדים וכמובן גם לכסף שהוא בסופו של דבר אמצעי להשגת שפע.

ללא עולם הרגש יהיה לנו קשה להתקרב למקום הזה, כיוון שאנו מנותקות מעצמנו ופועלות על פי צווים חברתיים גבריים שלא מתאימים לנו, אך אנו מרגישות שאנו מחויבות להתנהל על פיהם, על מנת "להחזיק " זוגיות ומשפחה, מה שמתגלה בסופו של דבר כלא נכון כמובן.

כשאנו קשובות לעצמנו אנו הופכות שמחות יותר, רגועות יותר ותחושת ההגשמה ואיתה גם הרווח והעצמאות הכלכלית גדולה יותר. עצמאות כלכלית איננה תמיד כמה כסף יש לי בכיס, אלא ההתאמה בין כמות הכסף שיש לי לדרך החיים ורמת החיים שבה אני בוחרת לחיות .

 

 

עטרת סנפיר- ליפשיץ, M.A לימודי מגדר, מכללת לסלי, מלווה ומקדמת נשים בתהליכי שינוי והתפתחות אישית. מנחה מעגלי העצמה לנשים. מלווה נשים נפגעות אלימות לעצמאות והשתלבות במעגל העבודה- עמותת ל.א www.women-way.co.il 050-8915537

 

 

עוד אמהות כותבות:

להחליט או להשקיט/ לי-את דנקר

שלוש ארע וחזרה לעבודה / נטע רותם ימינצקיי

למה טורי דעה מבקרים אותנו, האמהות העובדות? / שני אביטל יעקב

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

נושאים קשורים :

7 תגובות ל- “המקצוע שלך- האם הוא באמת מתאים לך ?”

  1. עטרת, את נפלאה והדברים שכתבת כל כך מדויקים וחשובים.
    אני הייתי קוצה להמשך- אז, איך מתקרבים אל עצמנו ? איך עושים את זה ?

  2. שרון אתרוגי הגיב:

    מחכות לספר שלך
    אלופההההההה

  3. varduku הגיב:

    עטרת,
    כמו תמיד – מעניין, ומלמד.
    אבל בסופו של יום, תכתיבי החברה הם אלו שקובעים … עדיין אישה אשר עובדת באותה משרה כמו גבר, עדיין מקבלת שכר נמוך (כמו האחיות, עו"ד וכד') .
    תכתיבי החברה דורשים כיום מהאישה להיות סופר- וומן : גם רעיה, גם אמא, גם בעלת קריירה…
    אז נכון, צריך אנחנו צריכות להיות קשובות יותר לעצמנו, אבל לפעמים "הרעש" מסביב גורם לנו לפספס את עצמנו …

    • הי יקירתי, ותודה על התגובה שלך.
      כן את צודקת הרעש מסביב גורם לנו לפספס את עצמנו אבל עם הזמן הרעש הופך כל כך חזק עד כי אנחנו מתחילות להרגיש לא טוב עם עצמנו, מרגישות שמשהו בחיינו לא מתנהל כמו שהיינו רוצות, ואז מתעורר הצורך להפסיק להקשיב לרעש מבחוץ ויותר להקשיב לקול מפבנים.

      תכתיבי חברה הם כללים שנקבעים על ידי אנשים, ונכון שהחברה עדיין מנוהלת על ידי גברים שיוצרים לא מעט חוקים שנוחים לדרך ההתנהלות שלהם, אבל כל אחת מאיתנו יכולה להתחיל את השינוי בקטן מתוך עצמה ודרך החשיבה שלה. בתוך הבית שלה והדרישה לשיתוף מבן הזוג לא רק כלכלית אלא גם במטלות וגידול הילדים. לא מעט דברים אנחנו לוקחות על עצמנו מבלי שאף אחד אמר לנו לעשות כך, כי אנחנו חושבות שככה זה צריך להיות- זה יכול להשתנות.

      אם יהיה לנו יותר שיתוף פעולה נרגיש פחות שכל העול עלינו. אם נלמד לקחת לעצמנו את הזמן ולעשות דברים שנוגעים בנו, נרגיש יותר ממומשות ופחות מתוסכלות- ואז פחות נפספס את עצמנו ופחות נרגיש כי כל חיינו עוברים בעשיית מטלות. זה בידיים של כל אחת מאיתנו לעשות את השינוי הזה בחייה וליצור לעצמה חיים טובים ומספקים יותר- שינוי של נשים רבות יוביל גם לשינוי חברתי, שלוקח הרבה יותר זמן כמובן, אבל אפשרי.

      דרך אגב זה מה שהפמיניזם מדבר עליו ברעיון של השיוויון- שיתוף של גברים ונשים. עשיה משותפת מובילה להבנות טובות יותר, לחלוקה הגיונית יותר ולמצב שבו כולם נהנים יותר. כרגע הפמיניזם נמצא במקום שהשיוויון שנשים רצו ביכולת לעבוד ולהרוויח הפך אותן לבעלות שתי משרות בחוץ ובבית, לא לכך "התכוון המשורר".

  4. גילה פז הגיב:

    עטרת, כתבה מצויינת.
    החיבור לרגשות הוא המפתח להבנת עצמנו. וגם כיבוד והערכת הכשרונות והמתנות שקיבלנו. רבות מאתנו מוותרות על האושר, על אהבה אמיתית מתוך הקשבה, פירגון והעצמה לטובת העמדת פנים של אושר. דרוש אומץ ללכת בעקבות הלב.

  5. גילה תודה על התגובה שלך.
    אני מתחברת מאוד למה שאת כותבת, כן זה דורש מאיתנו אומץ ללכת בעקבות הלב כיוון שזה לא פעם מפגיש אותנו עם הפחדים שלנו ועם דפוסי החיים שמעכבים אותנו.

    אבל אם נחשוב לרגע בהגיון, הרבה הרבה יותר מפחיד לא ללכת בעקבות הלב ולחיות חיים כמו שאת ציינת למעלה בהן אנו מוותרות על אושר, על מימוש עצמי, על אהבה אמיתית על פרגון- לא?

    האם משהי כאן היתה אומרת שהיא מוכנה במודע לוותר על חיים טובים? על הרגשת הגשמה? על חיים של ענין ואושר? את זה אנחנו עושות בפועל כשאנחנו לא מודעות לבעיה, אך כשאנחנו מתחילות להיות מודעות, אנו מבינות לאט לאט שללכת בעקבות הלב יביא לנו את כל מה שאנחנו מחפשות ולא מצליחות להשיג בחיינו. עם המודעות מגיע גם האומץ ובעיקר הרצון ללכת את הדרך.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אני בהריון עם שני תינוקות ואין לי עזרה

מאת : אמא אנונימית

29 במאי 20147 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא, עזרה ודאגה לעצמנו

אני קצת כועסת וקצת מבינה.
אני אם לשני תינוקות -בני שנה ושנתיים ואופס, גיליתי שאני שוב בהריון! (אני בחודש שביעי). הוריי גרים רחוק ממני ומשפחתו של בעלי לא נרתמים לעזר כלל.
אני מוצאת את עצמי מצד אחד כועסת על כולם על כך שאמא שלי לא באה לעזור ומשפחתו שגרה קרוב לא תומכת. ומצד שני מבינה- זה לא בעיה שלהם המצב שאני נמצאת בו כרגע (רושמת 'אני' ולא 'אנחנו').

עזרה בתקופה שלאחר הלידה היא הכרחית

מאת : דנה רביב-ליברמן

24 ביולי 20130 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עזרה ודאגה לעצמנו

לאחר הלידה, יכולה להיות תחושה של חוסר אונים, תחושה של בדידות גדולה, חוסר בטחון בעצמי ותחושה של אי מסוגלות לצד שמחה. הרגשה של עייפות גדולה מאוד בעקבות הלידה עצמה ובעקבות הטיפול האינטנסיבי בתינוק, אך גם עייפות נפשית שבאה בעקבות השינוי הגדול שהתרחש בחיים.

נשים רבות לא נחשפו לתינוקות ולא טיפלו בכאלה מעולם. בעבר נשים ילדו וגידלו ילדים ביחד, נשים צעירות שלמדו את עבודת האימהות מהבוגרות של השבט, והיום זה רחוק מלהיות כך. משפחות רחוקות גיאוגרפית אחת מהשנייה, איש איש בביתו, עם שמחותיו ועם בעיותיו וחוסר הידע יכול ליצור תחושה של חוסר ביטחון ותחושה שהאם אינה יודעת לטפל בתינוקה.

תחושת הבדידות יכולה להתבטא בכך שמיד לאחר השהות בחדר הלידה האישה חוזרת הביתה, הבעל ברוב המקרים חוזר לעבודה לאחר מספר ימים מועט, המשפחה המורחבת יכולה להיות רחוקה גאוגרפית ולפעמים היולדת לא רוצה את נוכחותה המתמדת של אימה או חמותה. פער הדורות בין האם ליולדת, צורת הגידול שלא תמיד מתאימה לצורת הגידול היום והידע הרלוונטי לתקופה, עלול ליצור בלבול ורעש מיותר ליולדת.

מערכת החינוך – מערכת הדכדוך

מאת : ליטל אוהב ציון

26 בדצמבר 20104 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

כל כך הרבה מילים כבר נכתבו על מערכת החינוך שלנו, כל כך הרבה אותיות, שורות ומשפטים שכולם נכתבו כדי לתאר תופעה אחת מדאיגה, שמערכת החינוך קורסת, או למעשה מערכת החינוך כבר קרסה.

עד לא מזמן הכתבות האלו היו בעיני בגדר "עוד כתבה מדאיגה בעיתון הבוקר ברכבת", שלרוב בחרתי שלא לקרוא ועברתי לעמוד שלפני האחרון, עמוד התשבצים, וניסיתי לפתור את תשבץ ההיגיון הקשה, כדי להוכיח לעצמי שמערכת החינוך כן עבדה פה פעם.