סיפור לידה של תמה

מאת : גלית

8 בפברואר 2012 | 19 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

 

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.

 

הגעתי למיון יולדות, ומיד קיבלו אותי לבדיקה. אני עוד תהיתי אם אצטרך לשבת בתור וכמה זמן…

התחילו מוניטור, והאחות חיפשה וחיפשה אני התחלתי להבין שמשהו כאן לא הגיוני, והחלפתי מבטים עם אמא שלי, האחות החליטה לעשות אוטלרסאונד וקראה לרופאה, את האלוטרסאונד היא קצת הסתירה, אבל אני הבנתי שאין דופק. הן קראו לרופאה נוספת וגם היא לא הצליחה למצוא דופק, והן התחילו ללטף אותי ולאמר שהן לא יכולות לקבוע שום דבר לבד והן יקראו לרופאה בכירה. התחלתי להבין שפשוט אין דופק, לחלוטין לא הבנתי מה זה אומר אבל כבר הבנתי שזה רע מאוד. וגם די סופי. לקח די הרבה זמן עד שהגיעה הרופאה, וכשהיא הגיעה עשתה אולטרסאונד נוסף וארוך, שבסופו כבר היה ברור שדופק לא יימצא כאן ושהכל נגמר.

נותרתי לשבת בחדר ונאמר לי שמכאן הולכים ללידה. לידה שקטה. ביחידת הקבלה נתנו לי חדר ואשפזו אותי. לבשתי את החלוק, פתחו לי עירוי והכניסו לי בלון מיוחד שאמור ליצור צירים ולקצר את צוואר הרחם, שהיה כמובן סגור לגמרי, כי הייתי בשבוע 33+3.

כל אותו הלילה לא הצלחתי לישון, בשלב מסוים התחלתי לרעוד בצורה לא רצונית ובבוקר גם היה לי חום שקצת הדאיג את הצוות. הבלון נפלט בשמונה בבוקר והביא איתו פתיחה של 3 ס"מ ומחיקה של 60% וצוואר אחורי. אחר כך הוחלט על מתן פיטוצין לוריד.

בחדר ההשהייה נשארתי עד הערב. במהלך היום התקשרתי לרופאת ההיי ריסק שטיפלה בי בסוכרת, והיא מיד הגיעה. לסירוגין נכנסו רופאות נוספות, ומיילדות שראו אותי בלילה הקודם ובאו לחבק, לבכות יחד, ללטף ולתמוך. זה עזר לי מאוד ושחרר את הבכי החנוק עדיין.

 

התלבטתי אם להתקשר לדולה שלי. איכשהוא רציתי לשמור אותה ללידה השמחה שלי, אבל אחותי שכנעה אותי להתקשר ותוך שעה אביגיל גורן הדולה היתה אצלי בחדר ומכאן התחיל הליווי הכי מופלא בעולם שאני לא יודעת איך הייתי עוברת את כל זה בלעדיה.

לקראת ערב החליטו שאמנם אין שום התקדמות מהבוקר, אבל מעבירים אותי לחדר לידה. קיבלתי חדר מפואר של לידה פרטית, הרחק מחדרי הלידה הרגילים, אבל גובל בקיר של המרכז ללידה טבעית. חיברו אותי להמשך פיטוצין, ומוניטור. לא הצלחתי לישון, כל פעם שעצמתי את העיניים עלו בי מחשבות כואבות ומבולבלות.

אביגיל שאלה אותי: "ומה עם שם?" וזאת בדיוק השאלה שהטרידה אותי כל היום ולא נתנה לי מנוח עד כדי כאב ראש נוראי. הרגשתי שאין לי עם מי לחלוק את המחשבות על השם והנה באה אביגיל והיא מוכנה לפתוח את הנושא כמו קוראת מחשבות. הדיון הזה הביא איתו בכי גדול גדול. במהלך ההריון היה לי שם מוכן שלגמרי ידעתי שאותו אתן לבתי ופתאום לא יכולתי לקבור אותו יחד עם התינוקת המתה ונקלעתי למצוקה. אני מתקמצנת על לתת לה את השם היפה? אז איך אקרא לה? לא רוצה יותר לקרוא לה פיצקי כמו שקראתי לה במהלך כל ההריון. ופתאום מתוך הבכי הגדול והעצום והכואב הזה עלה לי כמו מתוך חזיון השם 'תמה' . זה שם שעבר בי במהלך המחשבות על שם שעלו במהלך ההריון, אבל נזנח כיוון שהרגשתי שלא מתאים, ופתאום הוא היה הכי מתאים בעולם.

תמה: זכה, טהורה, תמימה, ישרה. כינוי חיבה לאהובה.  "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" שיר השירים ה' ב'.


ברגע שבו הבנתי איך אקרא לה משהו נרגע בי. ואף על פי כן שום דבר לא התקדם מבחינת תהליך הלידה, נכנסנו אל תוך הלילה עם שקית פיטוצין נוספת ושינה טרופה לפנות בוקר. לקראת בוקר, האחות האחראית הציעה שיעשו לי סטריפינג. בעודי חושבת על העניין ומתלבטת, היא ניגשה למלאכה, אני שחררתי צרחות קדמוניות של כאב פיזי בעיקר של כאב נפשי, כי הרגשתי שמכריחים אותי להיפרד מבתי טרם הזמן שנכון לי, הפעולה הזו השאירה אותי כאובה ומדממת, זה היה הדבר היחיד בכל התהליך שבו הרגשתי שהצוות לא קשוב אליי. פגשתי לא מעט רופאים ומיילדות וכולם כמלאכים לידי, מטפלים בי במסירות אין קץ, עוטפים ומלטפים.

למחרת בבוקר, יום שני, ולחדר הלידה נכנסת המיילדת יעל. היא מחליטה להקים אותי מהמיטה, להושיב אותי על כדור הפיזיו, להתחיל בלחיצות שיאצו כואבות מאוד. היא הראשונה והיחידה שאמרה בקול רם את מה שהכי הפחיד אותי. "איך שתכננת זה כבר לא יצא, אז עכשיו צריך להוציא אותה ולהתחיל מחדש…".  זה היה הכי מפחיד אבל הכי אמיתי והכי נכון. אבל איך נפרדים? רק המחשבה גרמה לי בכל פעם לאבד את הנשימה ולבכות בכי כואב ועמוק, שתי המלים האלה הדהדו בראשי ללא הרף, "איך נפרדים, איך נפרדים, איך נפרדים?".

דיברתי אל התינוקת שלי ואמרתי לה פעם אחר פעם שאני מצטערת שלא יכולתי להיות אמא שלה גם מחוץ לרחם, שאני אוהבת אותה ומצטערת ורוצה לשחרר אותה, וכמה קשה לי להיפרד ואני לא יודעת איך.

באותו בוקר אביגיל הציעה לי שנשמע יחד שירים שיעזרו לי להשתחרר, ביקשתי לשמוע את "מחכה" של ריטה ואת "מה אעשה" של ארז לב ארי, והם הביאו כמובן בכי גדול.

 

 

 

 

במשך שעות ישבנו על כדור הפיזיו, כשביד השמאלית מחובר עירוי פיטוצין ושמענו שירים שגרמו לי לבכות. המוניטור הראה צירים יותר משמעותיים אבל אני לא הרגשתי כלום.

בשלב מסוים הצטרפה לחדר הלידה דולה נוספת, שירה וולמן, והליווי שלי רק הלך והתעצם.

הרופאה שטיפלה בי בסוכרת התחילה משמרת והפכה לרופאה הבכירה של חדר לידה באותו יום ולא היה משמח מזה עבורי, היא הפכה להיות המלאך השומר שלי. בשלב מסוים היא הסבירה שאולי כדאי לשנות גישה ולהתחיל לתת משהו אחר. התחילה התלבטות של כמה שעות על האם להמשיך עם פיטוצין (שקית רביעית) או לקחת פרופס ואחר כך פיטוצין. בסוף הוחלט על פרופס, הכל כמובן בשיתוף פעולה מלא איתי, ולרגע אחד לא הונחתו עליי הוראות מצד הצוות הרפואי. הסבירו לי כל דבר וביקשו שאני אקבל את ההחלטה הסופית.

לפני מתן הפרופס הרופאה ביקשה לבדוק אותי, היא גילתה צוואר רך לגמרי והוחלט בסוף על פקיעת המים ומתן פיטוצין. זה הביא לצירים כואבים מאוד ואחרי זמן מה החלטתי לקחת אפידורל ולהפסיק להיות גיבורה לחינם.

 

מיד עם מתן האפידורל צנחתי לשינה עמוקה שארכה  שעתיים, כשהתעוררתי לא הבנתי איפה אני נמצאת, עד כדי כך ישנתי עמוק, לראשונה מזה מספר ימים. המיילדת בודקת אותי ואומרת שהפתיחה התקדמה ל 6 ס"מ בשעתיים. וואו!!!!! סופסוף משהו זז שם.

ואז מתחילים צירי לחץ איומים ולמרות האפידורל אני מרגישה אותם והם כואבים כמו שלא כאב לי מימיי. המילדת כמעט לא מאמינה ומחליטה לבדוק שוב והנה – "את יולדת עכשיו!!!"

המיילדת השניה חוזרת לחדר ויחד עם שירה הדולה אני לוחצת ולוחצת וכמעט מרגישה שאני נקרעת, מדי פעם אני עוצרת לקחת נשימה, אחרי ארבע לחיצות, בתי היפה נולדת.

הם עוטפים אותה ומגישים לי אותה, והיא היצור הכי יפה שראיתי מימיי. היא שוקלת 2,040 ק"ג והיא מתוקה כל כך, יש לה שפתיים אדומות ומצוירות ואף כפתורי ורגליים ארוכות וציפורניים קטנות והיא ממש תינוקת. אבל דוממת, היא לא בוכה ולא זזה בזרועותיי, עיניה עצומות והיא שקטה לגמרי. אני מנשקת אותה שוב ושוב ומלטפת את העור הרך והחם שלה, ובוכה ובוכה ובוכה בכי חזק ועוצמתי, לא כמו הבכי החנוק שבכיתי עד כה, הכל יוצא ממני ומשתחרר. אני מבקשת מכולם לצאת מחדר הלידה ומבקשת שרק אמא שלי תישאר איתנו. מבקשת ממנה ללטף את התינוקת, ואנחנו יוצרות לנו זיכרון פרטי, שיישאר שלנו לעד.

השליה יוצאת, גם היא שלמה לגמרי, ומגלים בחבל הטבור קשר אמיתי. אני מבקשת לא לראות את השליה ואת חבל הטבור, אני רוצה לזכור את בתי הקטנה ולא את מה שגרם למותה. מנחם אותי מאוד לדעת שהגורם היה תקלה בחבל הטבור ולא הסוכרת שלי או משהו אחר, איזה פגם נוראי. וגם מנחם אותי לדעת שהמוות היה ברגע אחד והיא לא סבלה בכלל, רגע היה דופק ורגע כבר לא, המצוקה היתה רגעית.

 

עוזר לי לדעת שנפרדתי ממנה הכי טוב שיכולתי. שעשיתי כל מה שיכולתי עבורה.

אני מודה לה על כל מה שלימדה אותי. תמה לימדה אותי להיות אמא שלה. היא לימדה אותי מה זאת אהבה, היא לימדה אותי איך נפרדים, היא לימדה אותי שיש גם אהבות קצרות, היא באה לעולם ונתנה את מה שהיתה יכולה, תפקידה כאן כנראה הסתיים והיא נשארת בליבי לעד.

אני והיא הולכות עכשיו לעשות לה אחים. אחים שידעו שהיתה להם אחות בכורה מופלאה שכזאת. מלאכית  אמיתית שתישאר איתנו בלב לתמיד.

 

** המייל של גלית, ליצירת קשר איתה galadama@gmail.com ולאתר שלה.

** לשיתופים נוספים של נשים על הפלה ולידה שקטה שעברו

 

19 תגובות ל- “סיפור לידה של תמה”

  1. גלית,
    הסיפור שלך מרגש באופן שמילים לא יכולות לתאר. מתוך הסיפור אני מבינה שאת אישה מדהימה, אמיצה, מלאה בהשראה. את מלמדת אותי המון על קבלת המתרחש. הסיפור מעורר בי השתהות ופליאה על ההקשבה שלך פנימה ועל החיבור שלך לעצמך ולתמה. אכן, היא לימדה אותך משהו עצום ביותר ובודאי גם מאד כואב. אני מאחלת לך ולתמה מקרב הלב שאת ותמה תזכו ממש בקרוב לאחים המיוחלים. באהבה גדולה, נטע.

  2. קרן הגיב:

    וואו!
    הסיפור שלך מרגש וכואב, את אישה אמיצה ומאוד מיוחדת.
    מאחלת לך בריאות אושר ואחים לתמה.

  3. קרן שרגנהיים-שלם הגיב:

    גלית ,כמה אומץ באישה אחת. את כותבת מקסים על החוויה הלא פשוט הזו. זה פשוט קורע את הלב לקרוא, מקסים ועצוב כאחד. (וחייבת להודות שהוריד אצלי כמות דמעות רצינית). הכי יפה בעיני המקום שיחד עם כל הקושי נראה שיש משהו שלם בפרידה הזו, פשוט מרגש. שולחת לך חיבוק גדול ומלא אהבה. קרן.

  4. ניצן רדזינר הגיב:

    גלית יקירה.

    אני חושבת שמזמן לא יצא לי לבכות ככה מסיפור של מישהי שאני לא מכירה כמו שיצא עכשיו. ילדתי בעצמי לפני חצי שנה בערך ואני זוכרת את עצמי בודקת בשבוע 38 תנועות עובר ולא מרגישה. כמוך נלחצת מאוד ומנסה להיעזר בחומרים "מעוררים" כמו דבש ושוקולד ומחכה. מחכה דקות ארוכות שנדמו לי כמו נצח. דקות בהן הרצתי את כל התרחישים האפשריים. גם את התרחיש שלך.
    אני קוראת את שכתבת ונזכרת. נזכרת בפחד הזה, במחשבות. אבל הכי כאב לי בחלק בו את מתארת שלא מוצאים דופק. את כבר הבנת. אין דופק.
    ההבנה הזאת היא הדבר שקורע בך את הצדדים התמימים שעוד נשארו בנפש שלך. אני כל כך מעריצה אותך שאחרי הנקודה הזו הצלחת להחזיק מעמד. הצלחת לעבור את הדבר המופלא הזה- לידה. אני מאחלת לך גלית, שתדעי עוד לידות נפלאות ומאושרות וכואבות, כאלו שבסופן תגלי איזה אוצר קטן גידלת בתוכך והוא יבכה. יבכה חזק מאוד ויחכה לך שתחבקי אותו ותספרי לו כשיגדל שאת אמא שלו ושל תמה. אני מאחלת לך בהצלחה בהמשך הדרך. אין ספק שאת תעמדי בדברים קשים שאימהות "רגילות" כמוני מתלוננות עליהם..המשיכי לכתוב ולדבר. גם אל תמה.
    ניצן

  5. POOH הגיב:

    גלית…

    אני קוראת אותך ובוכה.
    בוכה גם על הילד שלי שלא זכיתי להכיר כי הוא נפרד ממני בשלב הרבה יותר מוקדם בהריון כך שלא זכיתי אפילו לראות אותו.

    מאחלת לך בהשך הריון קל ופשוט שבסופו לידה טובה וידיים מלאות.
    ומאחלת שהקרע הזה בלב יתאחה קצת…

    ויכולה להבטיח לך שתמה שלך תישאר איתך תמיד…
    גם אחרי שיהיה ילד אחר…

  6. סיון קונוולינה הגיב:

    גלית,
    קשה לי לכתוב, הבכי מטשטש את הראייה ואת המחשבות.
    הרגשתי שלכמה דקות הייתי איתך שם, בחדר הלידה. הרגשתי שיחד איתך אני מסתכלת על התינוקת היפהפיה והתמה הזאת, הרגשתי שיחד איתך אני מתאבלת על כל מה שהיה אמור להיות ולא היה…
    את אישה חזקה ומדהימה, ואני מודה לך על האומץ ועל הכנות הגדולים שלך בשיתוף הסיפור הכל כך אישי הזה.
    אין לי ספק שאחיה ואחיותיה של תמה יזכו באם ובאישה נפלאה ומיוחדת לצמוח במחיצתה, ותמה תמיד תהיה שם אתכם, ותשרה עליכם את הרוח הזכה והטהורה שהיא.
    שולחת לך חיבוק ענק,
    סיון

  7. אורית זיו בלוך הגיב:

    איזו אישה חזקה, איזו עוצמות, איזו רגישות, כמה כאב.
    תמה איננה, אך לא תמו כל פלאיך.
    מאחלת לך אושר רב ושולחת לך חיזוקים לרוב.
    יהי זכרה ברוך.

  8. נורית ברנדמן הגיב:

    גלית יקרה,

    וואוו איזה סיפור אני עם דמעות, את מיוחדת ואמיצה.
    אני דולה בעצמי ומאוד מאוד מעריצה דולות שמסוגלות ללוות בלידות שקטות ואני לא מסוגלת לקרוא סיפורים על לידות שקטות כי זה פשוט מאוד עצוב לי, אני בעצמי אחרי לידה של פגה והתמודדות לא פשוטה של חודש בפגייה וזו הסיבה שקשה לי להחשף לסיפורים עצובים וזו פעם ראשונה שאני מסוגלת לקרוא סיפור על לידה שקטה, אין ספק שזה משהו בך ובתמה שאתן פשוט מאוד מאוד מיוחדות.
    אני מאחלת לך הרבה חוזק, אהבה, נחת, אנרגיות חיוביות וכמו שכתבת הרבה אחים ואחיות לתמה.
    איזה מדהימה את!!!!!!!!

  9. סשה הגיב:

    גלית,אישה, אמא של תמה…
    כמו קודמותיי, בוכה אני איתך תוך כדי הקריאה, ומתפעלת מהכוח שלך, מעיין החיים שבך, החוכמה, היכולת להרפות מהדבר הכי יקר בחמלה כזאת לעצמך ולבתך.
    זה סיפור שילווה אותי בחיים זמן רב, בכך אני בטוחה ושולחת לך את תודתי על הגילוי, על העדינות העוצמתית ועל האמהות הכי יפה שקראתי בזמן האחרון. תמה ידעה בדיוק למי להוולד באופן שבחרה…מי יודע, אולי בכך השלימה היא גלגול כלשהו שדרש תיקון, השלמה רכה, אוהבת ומאפשרת.
    אני מאחלת לך שתרפאי את עצמך, את לבך וגופך ותגדלי את ילדייך שיהיו באותה דרך קסומה בה הכלת את תמה הקטנה.
    אני מרגישה שנגע בי קסם מלאכים מהסיפור שלך.

  10. בטי גורן הגיב:

    תודה לך, אמא יקרה ואמיצה, על הפרסום המפעים הזה. מרגישה שכל מילה שאכתוב לא תוכל להביע את מה שעוררת בי.

    היכולת שלך לכתוב את הסיפור, לפרסם אותו, לקרוא לתינוקת שלך בשם (בתמיכתה של אביגיל גורן המופלאה) – כמה כוחות ועוצמות טמונים בך.

    השם שבחרת מצמרר. היכולת שלך להיעזר מדהימה. מאחלת לך רק טוב מכל הלב.

    תודה רבה לך אישה יקרה. את פשוט נפלאה, אמיצה וכל כך נוגעת ומרגשת.

  11. שני אביטל-יעקב הגיב:

    וואו… אין לי מילים… רק דמעות. וחיבוקים גדולים. הרבה אהבה והערכה לאישה שאני לא מכירה שכבר מדברת על העתיד. כמה כאב… כמה עוצמה… כל מילה מהדהדת ומחלחלת כאילו אני בעצמי עוברת את זה ביחד איתך… איך הצלחת למצוא טוב בתוך כל הרע… אור בתוך החושך…. שה' יברך אותך וישמור אותך ואת ילדייך. שמלאכים תמיד ילוו צעדייך ויטפטפו עלייך רק רסיסי טוב!
    אולי זאת תהיה חוצפה מצידי או חוסר טאקט, אבל אשמח לדעת איפה האבא היה בסיפור…

  12. קרן הגיב:

    אין לי מילים………רק דמעות….. סיפורך הוא פחד גדול של הרבה נשים, גם שלי…… רוצה בשבילך את הטוב ביותר, ידיים מלאות בפעם הבאה…… תמה תלווה אותך בהמשך….זה בטוח…. חוזקך האמיתי הוא ביכולות שלך להיעזר ולקבל תמיכה. ריגשת אותי מאוד….את אישה מיוחדת מאד.

  13. ליז צור הגיב:

    יפתי,
    אני מחבקת אותך ושולחת לך אהבה גדולה. את מדהימה וכל כך יפה.
    אוהבת
    ליז

  14. פלונית הגיב:

    מעלה דמעות

  15. תמרית הגיב:

    יקרה,
    לפני חודשיים עברתי לידה שקטה משלי. שבוע 31. מאז אני קוראת הרבה סיפורים דומים.
    אני כל כך מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה. הזדהתי כל כך. עם ההבנה הלא מודעת לגמרי שמשהו לא בסדר ואין תנועות. עם הצוות שלא כל כך יודע איך לבשר בשורה שכזו. עם הלידה הארוכה שבסופה תינוק מקסים ושקט כל כך. עם הכאב העצום.
    את נשמעת חזקה. ואני יודעת שגיליתי על עצמי חוזקה שלא חשבתי שהיא שם.
    תבכי את כל מה שיש לך. והלוואי ויהיו עוד הרבה לידות שמחות וקולניות בעתיד שלך. אם תרצי… nirtamar@gmail.com

  16. גלית הגיב:

    תודה לכולכן על התגובות החמות.
    מאוד עוזר לדעת שזוכרים אותה יחד איתי

  17. אתי רוזנטל הגיב:

    אתן כולכן מדהימות
    נשים צעירות וחזקות בנפש
    בטוחחני שגלית מעריכה את תגובותיכן, וזה עוזר לה להתמודד.
    תודה
    אמא של גלית

  18. נילי הגיב:

    קוראת ובוכה

  19. חן הגיב:

    גלית יקרה,

    איננו מכירות אך אחרי קריאת מילותייך על תמה ועל כל התהליך של הלידה השקטה אני מרגישה שאני מכירה אותך.
    מאחלת לך יצירת חיים חדשים, אחים/ות קטנים לתמה הבכורה.
    לא תם סיפור לידותייך, מאחלת לך שיהיו הן באושר ובשמחה גדולה ובלידות פעילות, רועשות ומלאות בכל טוב ביציאה מבית החולים.
    את אישה מדהימה, אמיצה וכך גם אימך שעמדה לצידך !
    תבורכי !

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

בפסח, חג השחרור, הצלחתי לראשונה להשתחרר

מאת : אוסי הורביץ

6 במאי 20112 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

הכל התחיל עם גרופר וכרטיס הנחה שקניתי לפדיקור מניקור אצל סבטלנה בבזל. מיד עם הקניה, הזמנתי תור לחוה"מ. חשבתי להשאיר את צוציק אצל חברים שגרים קרוב. זה לא הסתדר, כי הם לא היו בבית, ובינתיים אנחנו סוף סוף נסענו לנופש אצל סבתא (כי היה שקט ללא מרגמות וקסמים). וסבתא הגדילה לומר "סעי, השאירי אותה כאן".

ישנן סיבות רבות שמהן יכולה לנבוע הכמיהה ללידה טבעית

מאת : קרן פרידמן גדסי

8 ביוני 2014תגובה אחת

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

לא מזמן ליוויתי לידה שהתפתחה מאד מהר. בפגישות שלנו לפני הלידה היא אמרה שהיא בדרך כלל שקטה ולא מביעה את מה שהיא מרגישה ושחשוב לה בלידה הזו לא להיות עצורה. ההתפתחות המהירה של הלידה לא הותירה ברירה אלא להגיב לאינטנסיביות ולעוצמות – מה שגרם לה לצעוק ולנהום ולזוז במהירות וחופשיות – ונזכרתי כמה בדיוק הדבר הזה מרגש ומשמעותי לי.

אמא הכי טובה… שאני יכולה

מאת : אפרת דבוש נאור

15 בספטמבר 201110 תגובות

מתוך אני אמא מספיק טובה?, לכל אמא, רגשות אשם

כשבני הבכור נולד לפני 3 וחצי שנים, נולד יחד אתו (או התעורר ממרבצו) שֶד האשמה הנוראי, שד שהאגדה מספרת אוהב לרדוף אמהות, צעירות וותיקות כאחד, שד שבהיותי אם ירוקה ותמימה חשבתי שניצחתי ולא הבנתי שהוא רק נח, ממלא כוחות לקראת מתקפה נוספת. שד שהולך להיות בן לוויתי למשך מן רב והחלטתי לנסות להפכו מאויב לידיד.