לא בא לי לחכות עד שזה יעבור

מאת : עינת דורפן

30 באפריל 2012 | 14 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, קושי אחרי לידה, קושי באמהות

בכל פעם שאני פותחת את ליבי ואת מכאוביי בפני אישה אחרת, ואם היא עברה את גיל 40 אז זה עוד יותר ברור, אני מקבלת איזה מסר מרגיע שיש חיים אחרי התקופה הקשה של גידול הילדים משלב ההריון ועד גיל 3 +.

כולן מבינות ומזדהות עם הקשיים וזוכרות איך זה מרגיש לבד ואיך זה להחזיק בשביל כל הבית, אבל שאין מי שיחזיק בשבילן.

מצד אחד, זה מרגיע אותי לשמוע שגם הגברים בסוף מתבגרים ומבינים ולוקחים אחריות ונותנים תמיכה והערכה (כל מה שחסר לי כרגע).

אבל מצד שני,זה מקומם אותי ומעלה בי רצון עז למרוד בהכל ובכולם.

למה אני צריכה לחכות שהתקופה הזאת תעבור? למה אני צריכה לקבל בהכנעה את הציווי החברתי של לספוג ולחייך? למה אני לא יכולה להעניק לילדים האהובים שלי את הדבר הכי חשוב: אימא שמחה מסופקת, נאהבת, שיש לה מאיפה לתת, שיש לה זמן לעצמה ויש לה סביבה שתומכת בה ורואה אותה וחווה איתה את ההתרגשות של הצעדים הראשונים והרגעים המצחיקים ועוברת איתה את רגעי המשבר וחוסר הוודאות.

 

כל החיים שלי חיכיתי להיות אימא, תמיד אהבתי תינוקות וילדים קטנים והייתה לי סבלנות והנאה גדולה להיות בקרבתם. למרות שהיה לי ברור שזה קשה, הייתי בטוחה שזאת תהיה עבורי הנאה כפולה ומכופלת כשאלה יהיו הגוזלים שלי שזקוקים לי וסומכים עליי ולומדים ממני על העולם.

אז למה עכשיו, כשאני סוף סוף אימא לילדים הקסומים הפרטיים שלי שעושים את הכל כל כך חמוד ומלמדים אותי בכל יום משהו חדש על עצמי ועל החיים, למה הגשמת החלום הזה מלווה בהרגשה שזאת תקופה שצריך איכשהו לשרוד אותה ?

אני לא רוצה רק לשרוד את התקופה הזאת, אני יודעת שהם יגדלו בסוף וזה יהיה קל יותר, אבל אני לא רוצה להביט לאחור ולדעת שלא נהניתי, שלא היתה לי חוויה חיובית ונעימה בלגדל את האפרוחים שלי.

זה כל כך לא הגיוני שאני רוצה ליהנות מהגידול של הילדים שלי גם כשהם קטנטנים?

מעבר לזה, אומרים שהשנים הראשונות בהתפתחות של אדם אלה השנים הכי חשובות. אין עוד אף תקופה שבה האדם סופג מהסביבה כמו שהוא סופג בהתחלה, אז למה אני צריכה לקבל את העובדה שהילדים שלי סופגים ויונקים מגיל 0 תחושת בדידות והחמצה?

 

זה לא שאני אימא באסה שמסתובבת כל היום בפרצוף חמוץ וממורמר ואי אפשר לקבל ממני חיבוק נשיקה חיוך או צחוק. להיפך, עד כמה שאני מסוגלת, אני משתוללת וצוחקת איתם ומחבקת אותם הכי חזק ומקיפה אותם בכל הטוב שאני מסוגלת לתת.

אבל אולי כל הטוב הזה שאני מוציאה מעצמי הוא כמו שמיכה קצרה מידי, שלא משנה איך מסדרים אותה היא תמיד תשאיר אזורים לא מכוסים וכל הקור שבחדר חודר דרכם?

אולי מה שהם רואים מאחורי החיוך והצחוק, זה את העיגולים השחורים סביב העיניים והבכי שנחנק לו בלילה והתחושה הכללית שלא ככה רציתי ודמיינתי את חיי המשפחה והזוגיות שלי?

אולי גם הם בתוך תוכם היו שמחים יותר לראות אימא שזועמת את זעמה ולוקחת אחריות על החיים שלה ומפסיקה לחכות שהתקופה הקשה הזאת תעבור?

אולי המוח שלהם יבנה בצורה בריאה יותר אם מי שמגדלת אותם תיקח את המושכות ותתחיל לרכב על הסוס גם אם זה אומר לשבור כמה מוסכמות בדרך?

לצערי, אין לי תשובה חד משמעית וזאת בדיוק הבעיה הגדולה שלי. מצד אחד, אני רוצה שדברים יהיו פשוטים יותר וקהילתיים יותר, שזה אומר מסורתיים יותר, ולא במובן הדתי של המילה, אלא יותר במובן של מערכת הערכים המשפחתית וחלוקת התפקידים במשפחה וכו'…

הפתרון לא נמצא אצל הפרט, אלא אצל החברה כולה, אבל כישלון החברה לתמוך בפרט ברגעים הקשים והעמוסים שולח אותו יותר ויותר אל התהום של האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלוקח אחריות ומחזיק במושכות בדיוק כפי שאני מרגישה שבא לי לעשות.

 

אני מרגישה שאני עומדת בצומת שבה אני נדרשת לבחור בין שני דברים שאני לא יכולה לוותר עליהם, שבלעדיהם אני לא אהיה אני.

מערכת ערכים שחיה בסתירה יומיומית עם עצמה ולא מסוגלת למצוא מנוחה לא על צד ימין ולא על צד שמאל.

האם באמת כל מה שנשאר לי לעשות זה להשלים עם החיים בתוך שבר? האם באמת אין לי ברירה, כי מה שאני מרגישה הוא תוצאה של מחלה חברתית? האם זה באמת נכון לחכות עד שהתקופה הזאת תעבור ואז לחזור לאשליה שמצד אחד אני אדון לעצמי אבל מצד שני אני מוקפת במשפחה אוהבת, תומכת ומעריכה?

אני לא חושבת שמדובר באמת בתקופה שעוברת. גם בתור ילדה אני זוכרת את עצמי מוקפת במשפחה אבל מרגישה לבד, רואה את אימא שלי רצוצה מנסה לגייס חיוך בבוקר או להסתיר דמעה ובערב מחכה ומצפה לבואו של אבא מהעבודה, רק כדי לכעוס עליו שלא הגיע קודם ולא אכל כל היום כי הוא עסוק מידיי בלעבוד קשה כדי לפרנס את הקן המשפחתי שהוא מפספס את צמיחתו בכל יום מחדש.

 

בתור נערה פיתחתי רעיונות ותיאוריות על איך החברה צריכה להיות ומה חסר ואיך הקידמה עושה לנו עוול ושצריך לחזור לפשטות ולטבע.

בתור בחורה צעירה הבנתי שהייתי נערה תמימה ואי אפשר לחזור לאחור וצריך לחפש דרך חדשה.

בתור אישה צעירה ומאוהבת הייתי בטוחה שמצאתי את הדרך והיא דרך החלומות והאהבה המשותפים שרקמתי עם בן זוגי, זאת הייתה התקופה הכי אופטימית שחוויתי בחיי, יש לי עם מי לממש את האידיאלים, יש לי שותף לדרך, איתו אוכל לצעוד שלמה ובטוחה ולא אצטרך לבחור בין צד ימין של הגוף שלי לצד שמאל.

ובתור אימא צעירה הבנתי עד כמה הצו הביולוגי שציווה עלי "פרו ורבו" עיוור אותי ועדיין מעוור כדי שיהיה לי את האומץ לחיות בתוך הדואליות הבלתי אפשרית שתמיד פחדתי ממנה.

האם זאת נבואה שהגשימה את עצמה או שאלה הם החיים?

 

לרשומה הקודמת של עינת דורפן- זהו, נגמר החופש

14 תגובות ל- “לא בא לי לחכות עד שזה יעבור”

  1. עינת,
    אני כל כך אוהבת ומתחברת את הרוח הזאת שמגיעה מהטקסטים שלך, ממך. אני רואה את הרצון לשנות, את התקווה שיהיה אחרת, את האמונה שדברים יסתדרו גם אם יהיה קשה. את פורקת, מנקה, מוציאה, מאווררת ומרגישה בך את ה'לוחמת'- זאת שמרגישה ומאמינה שמגיע לה יותר.
    ואת צודקת- מגיע לך לגמרי ! מגיע לכולנו. וזה נפלא בעיניי שהתחושה הבסיסית הזאת טמונה אצלך.

    אני לא יודעת אם את מרגישה את זה או לא, אבל את בתהליך של שינוי. תהליך שבו את חווה כעס על המציאות, מרגישה איך מתנפצים לך כל מיני דברים שאת מאמינה ורוצה בהם אל מול המציאות, חווה סוג של אבל על אובדן החיים שרצית ואת מרגישה שאין לך עכשיו, חיים שממש רצית וחיכית וקיווית להם.
    זה לא פשוט ! לא פשוט להאמין במשהו, לרצות אותו מאוד ולגלות שהמציאות היא שונה כמעט ב 180 מעלות ממה שרצית. זה נורא נורא קשה !!
    ועכשיו את מרגישה את הקושי הזה, את חווה אותו.

    לחוות קושי, לחוות שדברים הם לא כרגע כפי שרצית, זה לא קל בכלל איך שתסתכלי על זה, אבל הבחירה שלך לשחרר, להוציא, לבטא, ללחום, היא דרך נ-ה-ד-ר-ת שתוביל אותך אל מקומות נפלאים וטובים.

    זוכרת שנתתי לך את הטקסט לקרוא ? (לא יודעת אם אפרסם אותו, נראה). אותה הקשבה דיברתי אליה ? זה בדיוק מה שאת עושה עכשיו כלפי החלק הזה בפנים שרוצה להגיד משהו. בדרך כלל מה שקורה לרובנו הוא שיש לנו איזו תחושה מבפנים, (אצלך זו תחושה של פספוס, אכזבה, תסכול מהמציאות )ומיד גם פרשנות שאין מה לעשות ולהמשיך הלאה, ובעצם לא נותנות ביטוי לאותו חלק שמרגיש דברים. אבל הוא מרגיש !!

    אז כרגע אין פיתרון, זה לא שלב הפתרונות עדיין. זה שלב ההקשבה. המשיכי להקשיב לקולות שאת מרגישה בפנים, לשמוע מה שהם אומרים לך, מה שהם נורא נורא רוצים גם להוציא החוצה. העוצמה (שיכולה להבהיל) שבה הם משתחררים החוצה כרגע, זה בגלל שהם כבר חנוקים זמן מה, בלי יכולת לתקשר את עצמם. ברגע שהם יבינו שיש מי ששומע אותם, הם כבר לא יצטרכו לצעוק כל כך חזק 🙂

    • עידית גודס-גרינבאום הגיב:

      הי עינת,
      יכולתי מאד להזדהות עם הכתוב, בעיקר בשנה הראשונה לאחר הלידה שהיא הקשה ביותר לדעתי. אבל אני מרגישה שאת באמת צריכה למצוא את המקום שבו את מקבלת תמיכה, אהבה, שמחה, מגע. אני באופן אישי ממליצה לך לחפש באזור מגורייך קבוצה של "ריו אביירטו" – שיטה נפלאה של תנועה ומגע בקבוצה (שהיא על פי רב מעגל תומך של נשים) שמגיעה לעומקים של רגש וכאב וגם לפסגות של שמחה והנאה והכל יחד, מספיק ללבד!

      בהצלחה, עידית

      • עינת דורפן הגיב:

        תודה עידית, אין ספק שאת צודקת ואני צריכה למצוא את המקומות שבהם אני מקבלת תמיכה וזה אכן מה שאני עושה בתקופה האחרונה, חזרתי להשקיע זמן בעצמי גם כשזה מרגיש שאין זמן ואפשרות, חזרתי לטפל בעצמי בכל מיני אפיקים שהזנחתי כי הרגשתי שאני חיה במציאות של כיבוי שרפות ועכשיו שיניתי טקטיקה מתוך הבנה שמניעת שרפות יעילה הרבה יותר מהעיסוק בכיבוי.

    • עינת דורפן הגיב:

      הנה סוף סוף אני מגיבה. תודה על הדברים החמים, אני מרגישה שאת מאוד צודקת לגבי זה שאני בתקופת שינוי ושאני צריכה להוציא ולשחרר הרבה דברים. האמת היא שמדובר בדברים שאני מתעמתת איתם כבר 4 שנים מאז שהפכתי לאימא אבל אולי בגלל הכורך ואולי בגלל ההבנה שאין לי יותר מאיפה להמשיך באופן הזה ואני לא רוצה לצאת למסע קיצוני שמטרתו היא חופש אבל לאבד בדרך את כל הדברים המדהימים שבניתי והשגתי בשנים הקשות האלו. כשאני מסתכלת אחורה בזמן אני מבינה שהדבר הכי גדול שקרה לי זה שהפסקתי לברוח, זה נורא יפה להגיד "לכי עם מה שאת מרגישה או אל תוותרי על עצמך" וכו'… אבל כרגע אני מרגישה שהשיעור הגדול שלי הוא שיעור בהתבגרות וביכולת להיות במבוי סתום ולא לברוח, לא לחפש את הפתרון במקום אחר במציאות אחרת אלא לרכז את מירב המאמצים שלי בחיזוק האמונה שאפשר גם אחרת שיש פתרון שהאהבה תנצח ושלב שכואב בסה"כ צריך להיות מספיק אמיץ כדי להשאר פתוח ולא להסגר כדי להגן על עצמו ולהשאר לבד(אולי זה נושא מספיק גדול לפוסט הבא)

      • מאוד מאוד מבינה.
        זה שיעור מאוד גדול בהתבגרות.
        אני זוכרת איך לאמרתי לעצמי במשך שנים על סיטואציה זוגית מסוימת שאליה אני לא מוכנה, ככה אני לא אחיה- ואז מגיעה המציאות..
        פתאום צריך להתמודד עם דברים שפוגשים, או יותר נכון מתנגשים, בערכים, בעקרונות, באמונות שלך ואת יודעת שבמקום לקום וללכת, שזה מה שהיית עושה בדרך כלל, את רוצה להישאר. אבל איך להישאר ככה ?
        זו למידה מאוד משמעותית איך להמשיך עם השניים. גם עם המקום שלא רוצה לעזוב, שרוצה שיהיה טוב יותר במציאות הקיימת, וגם עם זה שלא מוכן לחיות ככה.

  2. כרמית הגיב:

    היי עינת יקרה,
    קראתי את מה שכתבת וזה פוסט מקסים ומיוחד,
    מהניסיון שלי אני חושבת שברגע שמחליטים שאנחנו נהנה מגידול הילדים
    זה מה שיקרה.
    הקושי ילך ויצטמצם ואילו החיוכים, השמחה והאושר יגדלו.

    לי יש 3 בנים בהפרש של 3 שנים ושהייתי בהריון עם השלישי אמרו לי את המשפט
    "תעשי טבלת יאוש, כל יום שעובר הם יגדלו ואז הוא יהיה בן שנה ויהיה לך קל יותר"

    המשפט הזה גרם לי לעשות בדיוק את ההפך, להעריך ולהודות כל יום! לנשק ולחבק כל יום!
    אני מזכירה לעצמי כל הזמן שנכון שבעוד אולי 10-15 שנים יהיה לנו קל יותר אבל אני כל כך ארצה להיות איתם, להשתולל, לרקוד איתם.
    ולכן כרגע זו תקופה שלא חוזרת צריך לנצל כל רגע.

    ולגבי הקשיים שיש, שאני לגמרי מבינה ולא מתעלמת, הייתי מציעה לך לרשום את מה את רוצה, מה את באמת רוצה שיהיה ולהתחיל לפעול לקראת זה.
    גם אם זה נראה לך פנטזיה, גם אם זה יראה לך רחוק, תתחילי לצעוד…

    • עינת דורפן הגיב:

      תודה, זה קודם כל מעודד לשמוע ששרדת חחח

      דבר שני זה לא שאין לי הנאה מהגידול, זה שההנאה הזאת חיה במקביל לקושי גדול ותסכול מחוסר היכולת לתמרן מהעובדה ששעות אחה"צ דורשות ממני כל כך הרבה משמעת עצמית ושליטה כי אחרת הכל הופך להיות הרבה יותר מתיש. הקושי שיש בלקבל את העובדה שלפעמים עם כל האהבה גם אני זקוקה לקצת שקט וזה לא תמיד אפשרי בזמן שבו אני זקוקה הכי הרבה ובכלל התחושה שזה ג'אגלינג אחד ארוך ושאסור להפיל את הכדורים כי אין מי שיתפוס אותם אני חושבת שזאת תחושה לא טבעית שנובעת מכאוס חברתי וחיים של שעבוד במסווה של נוחות ונהנתנות אין קץ. קשה לי מאוד לקבל את חיי התא המשפחתי המקובל היום כדבר טוב ובריא וזה לא מה שאני רוצה להעביר הלאה לילדים שלי. אני מרגישה שאני מחוייבת ליצור שינוי עפ"י השקפת עולמי ושום שינוי לא בא בקלות.

  3. סשה הגיב:

    עינת,

    יש לי כל כך הרבה מה להגיד על מה שכתבת, שאני תוהה אם זה המקום… אבל אני לא יכולה שלא להגיב כלל, אז אתייחס לשני דברים:
    ההורות הזאת, העושקת והממלאה, המספקת והמתסכלת, המלמדת והשוחקת, המדהימה והנוראית, זאת שלומדים בה קשת רגשות חדשים שכלל לא ידעת שקיימים… היא בדיוק כזאת בעיניי – היא מדהימה והיא כלל לא פשוטה ולכן אני בספק אם אפשר לחלק את האמהות ל"שמחה" או "דכאונית", שתי האמהות האלה נמצאות שם כל הזמן ואולי טוב שכך. כי אם נלך לפי התיאוריה, שהשנים הראשונות הן החשובות לעיצוב האישיות, אני מנסה לבחור (וזאת לא החלטה שמחה בהכרח) להראות את כל הצדדים ככל יכולתי ולנסות לא להתפתות לגייס שמחה בכל מחיר. חשוב לי שבני ילמד גם מהו עצב או כעס או שקט או תסכול… בתקווה שזה יתן גם לו לגיטימציה להיות כזה. אני גדלתי עם אמא שהחביאה (לא בהצלחה רבה) את התסכול והמרמור, הבדידות והכעס וטוב לא יצא מזה… היום היא מסוגלת גם להודות בזה. שהמחיר העצמי לא היה שווה אמהות לא שלמה.
    אבל יחד עם זה, מאוד מסכימה עם לימור ולכל שלב יש את הזמן שלו, ואם את עכשיו בשבר ובכעס, תהיי שם (זה לא אומר שתהני מזה…) אבל חשוב שיהיה להם מקום. ככה דברים מתחילים להשתנות ומשם יגיעו גם התשובות וההחלטות שעדיין קשה לקחת.
    אני מאוד מזדהה עם הרצון לא לחכות לעוד כמה שנים כדי שיהיה כבר נעים, הצורך לנצל כל דקה בנוכחות מלאה מול הילדים כבר היום, ויחד עם זאת היכולת הזאת גם תלויה בתהליך האישי שלך – כאמא ובכלל ונשמע שאת עוברת הרבה כרגע ולאו דווקא כאמא, אלא גם כבת זוג וכבת… זה מצריך משאבים וזה בסדר שתקדישי אותם גם לעצמך, גם אם זה אומר ש"את פחות אמא אידיאלית" או כזאת שחלמת להיות. חשוב שיהיה לילדים אדם שלם מולם, אדם חופשי ומודע ולא אדם בניסיון להיות משהו שבלתי אפשרי בשבילו… ואולי זה שווה את מחיר התקופה הראשונה הזאת, שתהיי פחות בשבילם ויותר בשבילך, כדי שבהמשך תהיי במקום הכי מדויק בשביל כולכם.
    בסוף כתבתי הרבה… הרבה תודה על השיתוף. ובהצלחה עם מה שאת עוברת. זאת לגמרי עוד לידה. הפעם שלך.

  4. עינת, אני כ"כ מבינה מה את אומרת, ולעיתים אף מזדהה, וקודם כל, שולחת לך חיבוק ענק, מנחם, ומלא אנרגיות.
    מסכימה איתך מאד שכמה חבל שהחברה שלנו לא כמו פעם, שהשינוי הזה עבר עם המון חיבוק ועזרה. והיום , כשאין ברירה, ואנו חייבים לחזור לעבוד מהר, ולפרנס, ופחות חווים את כאן ועכשיו ואת הילדים שלנו.
    עם זאת, אני מאלה שמאמינות שאלה החיים, ושזה די טבע האדם – להיזכר במה שהיה, ולחשוב על מה שיהיה כטוב יותר.
    ממליצה לך בחום, אולי כן למצוא זמן לעצמך ולקחת איזה קורס "רוחני" משהו – התמקדות, ימימה, העצמה אישית, המסע ועוד. הקורסים האלה עוזרים לנו למצוא את הכוחות בתוכינו, וללמוד להנות קצת יותר מכאן ועכשיו.

    וכן, אני חושבת שאם תזעמי, או אם תקחי את המושכות בידיים, אפילו במחיר שבירת מוסכמות, הילדים שלך יעריכו אותך הרבה יותר, וגם ילמדו, שזה שאת אמא , לא אומר שאת צריכה לוותר על החלומות שלך, להיפך, מתגמשים ולומדים לשלב.
    אני תמיד נזכרת באימי, שעם 3 ילדים, יחסית קטנים, השלימה תואר באוניברסיטה הפתוחה – ומשום מה , לא זוכרת את העומס שהיה עליי בתור בת בכורה.
    גם ראיתי בגאווה את גיסתי היקרה, יוצאת ללמוד הנה"ח סוג 3, כדי להתקדם בעבודה, עם 5 ילדים, ונעזרת בבנותיה הגדולות יותר, בי ובחמתי. וגם אני עם 2 ילדים קטנים יחסית, הלכתי ללמוד להיות דולה, וכשבעלי ראה כמה זה חשוב לי, וכמה זמן וויתורים אני מוכנה להשקיע בכך, נרתם לעזרתי.
    כמו שהבנת, אני ממליצה מאד לא לוותר על עצמך בכל התהליך הזה של להיות אמא. אני בהחלט מאמינה שכשאת טובה יותר לעצמך, את גם אמא טובה יותר.לילדייך.
    בהצלחה!!!

    מלאכי דולה
    דולה – תומכת לידה
    מדריכת הכנה ללידה
    דולה לאחר לידה
    מטפלת בטראומת לידה
    משווקת אלופירסט במרכז
    נייד 050-8391389
    http://malachydoula.co.il/
    mailto:maldoula2@gmail.com

    • עינת דורפן הגיב:

      טוב לגבי קורסים, לא כאן הבעיה שלי כי אם יש משהו אחד שמעולם לא הפסקתי לעשות זה ללמוד גם תוך כדי ההריונות והלידות ומכיוון שהלימודים שלי הם בתחום היוגה אז מין הסתם הם כרוכים בהתפתחות וצמיחה אישית. יחד עם זאת המקומות שבהם תמיד היה לי קשה עם עצמי התעצמו מאוד מאז עידן האימהות ובגלל ההתעצמות הזאת מצאתי את עצמי נדחקת לפינה ונאלצת להתמודד לראשונה בחיי עם דברים שדחיתי ולא ידעתי איך לגשת אליהם. לא משנה איך הופכים את זה, מדובר בתקופה הכי מאתגרת וגם הכי מצמיחה שחוויתי אבל הצמיחה הזאת כרוכה במכאובים רבים וגם אובדן של תמימות ולא רק שימחה ונחת מההישגים. יש רגעים שקשה למצוא את הסיבות להמשיך לצמוח כי זה כרוך במאבק יומיומי.

      ויש גם מסרים פחות לוחמניים שאני רוצה להעביר לילדים שלי של סבלנות ושביעות רצון ונחת כך שהאיזון הוא עדין וודאי שאינו פשוט.

  5. ליטל שדה הגיב:

    כתבת מקסים!!!! כאמא ל-3 קטנטנים (תינוקת בת חצי שנה, ילד בן 3 וילדה הת 5), מאוד מאוד הזדהתי עם דברייך!!! לילות בלי שינה, ילדים חולים, אין זמן לעצמי ולבן זוגי ותחושה אמיתית של בדידות. לצד האושר הגדול הזה (שגם אני חיכיתי לו כל חיי)…
    מאחלת לך ימים של שמחה, אושר ובריאות!!!

  6. חגית מנדרובסקי הגיב:

    ואוו, עינת אהובה. אני נרגשת עד דמעות. קוראת אותך ופוגשת אישה מדהימה, כמה חכמה ואמיצה. איזו רגישות ואיזה חזון. תבורכי יקירה.

    אני כל-כך מזדהה. אכן, מה קרה? איפה התפספסנו לנו בדרך?

    אתמול מצאתי את עצמי בוחנת את חיי ושואלת: 'רגע, איפה חיי שונים מחייה של אמי ז"ל?'

    איפה הבטחתי לעצמי להיות אמא מאושרת, מסופקת, יציבה, רגישה.

    ואז הבנתי שאני כן כזאת. אבל יש בי עדיין חלקים שעוד לא הגיעו עד הלום.

    והחלקים האלה פורצים ביתר שאת אל מול האמהות, הזוגיות, אל מול אילוצי החיים והשגרה כי עם כמה שכל אלה מעוררים בי שמחה והנאה ואהבה גדולה, הם גם מעכבים אותי בהתפתחות לה אני כמהה כאינדיבידואל, בלי כל זה.

    סוג של סתירה.

    אז די. לא אכביר במלים כי רק רציתי לתמוך ולחזק ולחבק.

    אני גאה בך וממש חשה אהבה וקרבה ענקיות אלייך. אישה יקרה שאת.

    אין לי ספק שאת אמא מופלאה ומדהימה. ומאחלת לך להיות כזאת ללא תנאי בראש ובראשונה לעצמך.

  7. גלית הגיב:

    עינת,
    מזדהה עם כל מילה.
    אם תרצי להמשיך לשוחח על הנושא: galit@kituv.com,
    אולי נוכל לעזור אחת לשנייה אם אנחנו קרובות גיאוגרפית,
    אני נמצאת באותו המצב כמו שלך.

    ימים שמחים ומוארים,
    אהבה וכוח
    גלית.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

טיפת חלב – הטיפה שהלכה לאיבוד

מאת : ליאור בר

22 במרץ 20142 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

"היא ארוכה מדי לשולחן הזה" אמרה.

לא התאפקתי ותיקנתי אותה שהשולחן קצר מדי עבורה, הכל עניין של השקפה. הצעתי שתשכיב אותה באלכסון וזה פתר את הבעיה – בביקור הבא גם האלכסון יהיה אסון..

החזקתי את ביתי וחיכיתי בחוסר סבלנות לגזר הדין שלא אחר לבוא.

"היא שמנה" אמרה האחות.

מעליבה שכזאת, חשבתי לעצמי. רציתי לומר לה שכל מי שנוכח בחדר הזה לא רזה במיוחד, אבל פחדתי שהיא תתנקם בי דרך מחט החיסון, אז ויתרתי.

מסיבה קיסרית

מאת : מינדי לוי

18 בפברואר 20147 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

כולנו נכנסים ביחד לחדר ניתוח. אנחנו נפרדים מהכוח עזר עם איחולי הצלחה ומהמיילדת שנראה בהמשך. מגיעים אלינו מרדים ואח חדר ניתוח. נעשתה קבלה לחדר ניתוח. שאלות ותשובות. יש לשירלי כמה בקשות. "אפשרי להישאר עם המשקפיים כדי לראות את התינוק? אפשרי לשחרר יד אחת מהקרש כדי לחבק אותו כשהוא יוצא?" יש פרצופים, יש מבטים, יש מתח, ובסוף יש גם תשובה: "כן, למה לא?" יש ויכוח קטן בין המרדים לאח לגבי המשקפיים ובסוף יש החלטה, סוג של פשרה- כל עוד הדיאתרמיה עובדת אין משקפיים. כשמביאים לה את התינוק- אין בעיה. נשים משקפיים והיא תראה את התינוק שלה. יש הרגשה נעימה של שיתוף פעולה. יש הרגשה של שליטה, של התייחסות והתחשבות.

תערוכת אמנות זוהרת לכבוד עבודת האימהות (הפחות זוהרת)

מאת : לימור לוי אוסמי

28 בפברואר 20110 תגובות

מתוך יצירה נשית

הזמנה לאירוע פתיחת אירועי חודש האישה הבינלאומי בתל אביב
סמלי יוקרה לסטטוס האימהות/הורות-
תערוכת אמנות זוהרת לכבוד עבודת האימהות (הפחות זוהרת)

תערוכת יחיד לאמנית הרב-תחומית, שירה ריכטר