איך להקשיב לעצמך

מאת : עטרת ליפשיץ

16 במאי 2012 | 3 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם חגית, פגישת הכרות בה אני מתחילה להבין את הסיבה שבעטייה הגיעה אליי. חגית פתחה ואמרה:

"איבדתי את עצמי, אני לא אוהבת את החיים שלי,

אני לא יודעת מה אני רוצה, כל החיים הפכו חובות ומטלות,

אין לי זמן לעצמי ואין לי זמן לנשום, מה עושים?"

 

המילים יצאו מפיה בשטף, נשמע כי בקשה להתנקות מתחושת מחנק שאחזה בה.

שאלתי אותה: "מה היה לפני שהרגשת ככה?"

"הכל היה נראה בסדר", ענתה. "את יודעת, גמרתי ללמוד משפטים, מצאתי עבודה שהכניסה כסף טוב, הכרתי את עופר, התחתנו בינתיים, קנינו בית, שני ילדים, הכל לכאורה בסדר, אז אני לא מבינה למה אני מרגישה כל כך נורא, מה לא בסדר אצלי?"

ומיד המשיכה: "רק לאחרונה התחלתי להרגיש שלא טוב לי בעבודה, פתאום שמתי לב שעופר ואני מאוד התרחקנו ולמעשה אנחנו גרים באותה דירה, מגדלים ילדים אבל בקושי רואים אחד את השני, בקושי מדברים. אני מוצאת את עצמי עם הילדים והוא תמיד איננו, מאבדת את הזמן שלי לעצמי, איזה עומס".

 

חגית הזכירה לי באותו רגע נשים נוספות שמגיעות אליי ומתארות את עצמן כמי שאיבדו את עצמן. נשים שהפסיקו בנקודה באמצע הדרך להקשיב לעצמן והפכו עם הזמן לספק הצרכים של כל הסובבים אותן, עד כי לעיתים מצאו עצמן ללא זמן, ללא אנרגיה, ללא עצמן להמשיך הלאה.

בתחילת דרכנו העצמאית, נדמה לנו שאנו קשובות לעצמנו באמת. מרגישות חופשיות, לומדות מתאהבות וצועדות את דרכינו הראשונה במה שנראה לנו כמסלול בטוח להצלחה.

תחושת החופש והעצמאות כמעט משכרת, עד כי אנו שוכחות לעצור לעיתים ולשאול את עצמנו, מדוע בחרנו במקצוע המסוים הזה? האם זה באמת מה שרצינו? או אולי משהו אחר משך, קידם, המליץ, שזה טוב עבורנו.. מדוע בחרנו בבן הזוג שאנו חיות איתו? האם אנו מרגישות לידו כפי שחלמנו שנרגיש, או אולי בחרנו כי יש לו משפחה טובה, פרנסה טובה, מקצוע טוב וההורים שלנו ממש אהבו אותו.

אנחנו במרוץ להשיג את מה שנדמה לנו, שכולם מצפים מאיתנו להשיג. מקצוע טוב, בית זוגיות משפחה, ילדים.. יש לנו זמן קצוב כי מי, שמאחרת צפויה לשאלות שביננו, למי יש כוח להתמודד ולענות עליהן?

כשאנו במרוץ, לא עוצרים, כי כל עצירה יכולה לשבש משהו במרוץ. כל מה שיכול לדחות את ההישגים שלנו בדרך נדחה הצידה וזוכה להתעלמות מוחלטת. אלא ששם בין ענני האבק של נפשנו מצויות תשובות לכל הדברים שאנו הסכמנו לוותר עליהם במהלך הדרך. הסכמנו בלי שהרגשנו, הסכמנו בלי שהיינו מודעות, הסכמנו כי היינו ממש צעירות והיינו בטוחות  שכשנצליח להשיג הכל, יהיה לנו זמן גם לזה..

 

לא פעם במהלך המרוץ, בדרך כלל אחרי שהצלחנו להשיג את מרבית הדברים שחשבנו שאנו צריכות, מתחילות לבוא השאלות. פתאום אנחנו מרגישות שלעולם לא יהיה לנו זמן לעצמנו, לעולם לא נוכל להגשים את החלום שהיה פעם, אם בכלל אנו זוכרות מה היה אותו חלום. כשהן באות- השאלות, לפעמים אין לנו באמת רצון להתמודד איתן ואז אנחנו מסבירות לעצמנו, ועושות רציונליזצליה למצב. אנו אומרות לעצמנו: "כרגע יש ילדים והם חייבים את הזמן שלנו, המצב הכלכלי לא מאפשר, אני לא אוכל לעזוב את בן הזוג שלי עם הילדים לבד…" ועוד ועוד סיבות מוצדקות שמרחיקות אותנו ממה שאנחנו באמת רוצות ולמעשה מעצמנו.

לעיתים אנו כל כך שמות אותן בצד, את השאלות, ופתאום מגלות שהגוף שלנו התחיל לדבר, אם במחלות נשנות, בעייפות, מצבי רוח ירודים ובמקרים הקיצוניים דכאון.

תהליך ההסכמה שלנו להקשיב לעצמנו ולגוף שלנו הוא הדרגתי. הוא דורש מאיתנו פתיחות להתמודד עם רגשות ולעיתים תסכולים העולים מתוכנו ועד עכשיו עשינו הרבה על מנת לא לדעת או להרגיש בהם.

התהליך מתחיל במקום שבו אנו מסכימות אפילו לרגע לעצור את המרוץ. מפסיקות לדבר אל עצמנו ולעשות רציונליזציה לכל אירוע שקורה, אלא פשוט יושבות בשקט ומתוך השתיקה של הפה והראש מאפשרות לבטן להתחיל לדבר. כשזו מתחילה לדבר ועולים רגשות מתוכנו אנו יכולות לרשום לעצמנו מה עלה, מה הרגשנו מה מתסכל אותנו? ממה איננו מרוצות בחיינו? האם יש לנו את הזוגיות שחלמנו עליה? את העבודה שחלמנו עליה? וכן הלאה.

כשאנו מאפשרות לדברים לעלות והם מונחים כרגע מולנו על הנייר, הם הופכים נגישים, הם הופכים משהו שאפשר להתבונן עליו, להביע דעה עליו. הוא פחות נסתר ופחות מאיים ויש בכך את הצעדים הראשונים שלנו לשנות את מה שלא מתאים לנו ולכוונן אותו כך שיתאים לאדם שאנחנו היום.

אם שמתי לב שחליתי השנה במחלה מסוימת כמה פעמים, מהי? איפה מופיעים הכאבים היכן הבעיה? ישנם היום ספרים שמשייכים כל בעיה פיסית לתחושות נפשיות שלנו, והם נותנים את ההסבר כיצד להתמודד איתה.

פתאום כל הדברים שאמרנו לעצמנו עד עכשיו שהם לא רלוונטים, אין לנו זמן וכסף אליהם, שהם סתם שטויות ילדותיות, שעכשיו כאמהות אין את המקום והזמן להשקיע בהם. פתאום הם כאן לפנינו. פתאום יש להם עצמה ונוכחות ויש להם מקום, הם חלק מאיתנו.

 

לכל השאלות שהעלנו, קיימות תשובות ייחודיות בתוכנו. כל אחת מאיתנו יודעת בדיוק מה נכון לה, מה היא אוהבת, מה מתאים לה, אם רק תאפשר לעצמה להקשיב, אם רק תאפשר לעצמה לבטא את כל מה שעולה מתוכה. החשש מהביקורת הסביבתית, לעיתים חוסם ואנו מוותרות. אבל כאן זה רק את מול עצמך אף אחד לא רואה או שומע בינתיים.

על מנת להתמודד עם הדברים ולקבל כלים להוציא אותם לכלל מימוש בחייך יתכן כי תזדקקי לעזרה וליווי מקצועיים. אך את ודאי יכולה להתחיל כבר עכשיו להקשיב לעצמך. הידיעה שלך מה מתרחש בתוך הגוף והנפש שלך פנימה תאפשר לך להיות במקום של בחירה ולהתאים את חייך לאדם שאת רוצה להיות היום.

החיבור המאוד מדויק הזה לעצמך הוא המפתח הראשוני להגשמה. זהו הצעד הראשון למודעות, זוהי הדרך היחידה לזכות בחופש ותחושה של אושר שכולנו מחפשות אותה.

והכל מתחיל בהסכמה שלך להקשיב פנימה לעצמך.

 

 

האם את מאפשרת לעצמך להקשיב לעצמך?

מה מעורר חששות כשאת מקשיבה?

מה את בוחרת לעשות?

 

מזמינה אתכן לשתף כיצד אתן מתמודדות עם התחושות שלכן.

 

שלכן

עטרת

 

עטרת סנפיר- ליפשיץ, M.A לימודי מגדר, מכללת לסלי, מלווה ומקדמת נשים בתהליכי שינוי והתפתחות אישית. מנחה מעגלי העצמה לנשים. מלווה נשים נפגעות אלימות לעצמאות והשתלבות במעגל העבודה- עמותת ל.א  www.women-way.co.il 050-8915537.

 

 

עוד אמהות כותבות:

לפרק משפחה בשביל הצורך שלי? /  אמא אנונימית

ועכשיו לכתוב / הדר צפריר ריגר

עכשיו אני קצת מתגעגעת לעצמי/ אביבית זהבי בינשטוק

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

3 תגובות ל- “איך להקשיב לעצמך”

  1. טל קפלן הגיב:

    עטרת יקרה-התחברתי מאוד לכל מה שכתבת…שנים פעלתי על אוטומט,עשיתי את כל מה שציפו ממני (והאמנתי שאלו באמת הבחירות שלי…) בשנתיים האחרונות אני במסע אל תוך עצמי,מסע שהחל בלמצוא ולהזכר מהם החלומות שלי,מה מעניין אותי,מה יעשה לי טוב…מסע שמחפש איזון נכון בין האמהות,הזוגיות והנתינה נטו לעצמי.שאילת השאלות ומציאת התשובות לא תמיד קלה,אך אין לי ספק שמגיע הרגע בו אנחנו מתבגרות ומבינות שהמחיר בלרצות את כולם סביבנו הוא כבד מנשוא…ואז אנחנו מתחילות בשינוי.
    תודה על המאמר שכתוב בבהירות ומניע לפעולה-לפחות למחשבה על פעולה שגם זה משהו…
    תודה

  2. טל יקרה

    תודה על התגובה שלך,
    השינוי שלנו מגיע כאשר אנו מוכנות באמת להקשיב,
    לקולות שעולים מתוכינו. אלה שתמיד נהגנו להשתיק,
    לאמר שאין לנו זמן אליהם. אך ברגע שמתחילים להעיז
    להקשיב, אנו מגלות שהתשובות נמצאות שם. הן היו שם כל הזמן
    אבל לא היינו מוכנות נפשית להתמודד איתן. כך חשבנו שנשיג
    יותר אם נקשיב לאחרים, אם נבטח בהם. האמנו שכולם יודעים
    יותר טוב מאיתנו מה נכון לנו ומה לא.
    אנחנו לא באמת יכולות לרצות את כולם והאמת שאם נביט מקרוב נראה שככל
    שאנו מנסות לרצות יותר כך אנו מתרחקות מהמטרות שאליהן
    אנו מכוונות, ולמעשה לא משיגות את מה שרצינו.
    כשאנו מתחילות לעשות את מה שבאמת מתאים לנו, דברים מתחילים
    להסתדר, העולם נעשה מעניין וקל יותר ואנו מקרינות יותר
    אהבה וחום וכמובן שמחת חיים לסביבה שלנו.
    זה רק הפחד משינוי שעוצר אותנו מלהתחיל, אבל מי שנגעה במקום הזה
    יודעת שמאותו רגע, השמיים הם הגבול..

  3. שירה ג הגיב:

    התחברתי לדברים שנכתבו שלכאורה כל בסדר אבל בפנים משהו חסר. איזשהו מילוי פנימי שנותן לך דלק להניע את היום שלך. השגתי את מה שרציתי משפחה קטנה ואהובה, אך משהו פנימי חסר אני לא אוהבת את העבודה שלי היא חסרת תכלית וגם יש בסביבתי אנשים לא חיוביים אך היא מאוד נוחה לגידול ילדים והתנאים סבירים. בנוסף, ביום יום חסר לי משהו שאני לא יודעת להצביע עליו אולי חברות עם ילדים אולי עבודה עם תוכן וסיפוק אולי תרומה כלשהי לחברה שתגרום לי להרגיש שיש לי מה לתרום ולתת מעבר לצרכים הבסיסיים שאני נותנת לילדיי ולבעלי. רכשתי השכלה רחבה ושמשתי בעבר כמורה , קשה לי ליזום וליצור יש מאיין. הייתי מאוד רוצה לעשות משהו שארגיש באמצעותו תחושת ערך . תחושה שאני תורמת לסביבתי ולא תמיד זו שצריכים לעודד.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איך להתמודד עם האכזבה מבן הזוג אחרי הלידה ?

מאת : אורית כרמי ארואטי, מטפלת משפחתית וזוגית

25 בינואר 20110 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

לפני הלידה יש לכל אחד מבני הזוג ציפיות שונות לגבי השינוי הצפוי.

כשהציפיות מציאותיות אז יותר קל להתמודד, אבל רובנו לא באמת יודעים מה יקרה אחרי הלידה וכשיכנס ילד לתוך הזוגיות שלנו ונהפוך למשפחה. יש ציפיה, התרגשות וחששות אבל אין הבנה אמיתית עד שזה לא קורה.

אני מרגישה רחוקה מעצמי, מ'האני' שלי | אחרי לידה

מאת : הכי אמיתית

27 במרץ 20112 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

מה כל כך קשה לי. אני מרגישה כל כך רחוקה מה"אני" שלי, רחוקה מעצמי, מאותה אחת שאני מכירה, שטוב לי וכיף לי איתה.
"אני" היא אחת שרגילה להרגיש טוב בעור של עצמה, רגילה להרגיש טוב עם המראה שלה, לאהוב את מי שהיא רואה במראה, והבחורה שכרגע נמצאת פה היא אחת עם וקוקו עבועגילה בקליפס, טריינינג מגעיל ולא כל יום יוצא לה להתקלח….

שנתיים בלי התינוקת שהייתה יכולה להיות לי

מאת : נירה טל

7 בינואר 20136 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

בבוקר נולדה תינוקת, עוברית קטנה ללא רוח חיים. דומה לדניאל שלי, עם שיער קצת יותר כהה. רצינו לקרוא לה נועה.

אני מצטערת, אבל זה לא התסריט שכתבתי לחיים שלי. בבקשה לעצור, יש כאן טעות, זה אמור לקרות למישהי אחרת, לא לי. אני לא חלק מסטטיסטיקה. אף פעם לא הייתי.

מהימים הראשונים אני זוכרת הכחשה ורצון לשנות את המציאות. זה לא היה הגיוני וזה לא היה פייר וזה פשוט לא החיים שלי. אני זוכרת מקלחות ארוכות, אני זוכרת התפרצויות בכי שלי, וחיבוקים גדולים של בן זוגי. ואני זוכרת פעוטה בת שנה ותשע שהייתי צריכה להסביר לה שאין. אין תינוקת. בשפה פשוטה. פשוט אין. מהעיניים שלה זה היה מובן – כמו שאין טלוויזיה עכשיו, ואין גלידה עכשיו, אז גם אין תינוקת.