להיות

מאת : אמא אחת

5 במאי 2012 | 23 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

רוצה להעלם.

להזרק במדבר ולשמוע רק רוח. לראות את הכוכבים בלילה, להיטמע בהם.

בלי הבכי שמוציא אותי מדעתי. בלי להרים ולערסל ולהרדים ולהניק. בלי לנקות את האוכל שנזרק על הרצפה. בלי לדאוג כמה שהוא רזה. בלי הבלגן בבית שמתחדש כל יום מחדש. בלי לקום בלילות. בלי להיות עייפה.

 

רוצה להעלם.

להיות גרגר אחד במדבר הגדול, חלק ממשהו, שייכת.

ללא הבדידות שמלווה אותי מאז הפכתי לאמא, החיפוש אחר עיניים פנויות בג'ימבורי או בגינה, אולי יהיה עם מי לדבר, גם אם זו שיחת חולין על בני כמה הילדים. רוצה לחיות בלי העיניים השיפוטיות, המבקרות, המעירות, פשוט חייבות להעיר שצריך להלביש יותר או פחות ואיפה הכובע, ומה, הוא עוד לא יודע למחוא כפיים, כמה להניק ואולי הוא רעב.

 

רוצה להעלם.

רק לשבת בשקט ולהבין.

להבין איך הדבר שאני מביטה אליו בכל כך הרבה שמחה, ורואה בו את הדבר היפה בעולם, יכול להביא עימו כל כך הרבה קשיים ומורכבות שלא ידעתי בכלל. ואיך אף אחד לא סיפר לי כלום. אבל כלום. מרגישה כמו בכיתה א', צריך ללמוד הכל מחדש, וכל תקופה באמהות המשתנה הזאת יש ללמוד שוב ,ושוב, ושוב.

 

רוצה להעלם.

להתחיל דף חדש. לשכוח מאתמול.

להיות כבר בלי רגשות האשמה. בלי התחושה שאני אמא נוראית, כי איבדתי סבלנות והתעצבנתי ומצאתי את עצמי בדיוק, אבל בדיוק, כמו שהתנהגו אליי כילדה. הפכתי למה שכל כך לא רציתי להיות. מחבקת ואומרת לו סליחה שהתעצבנתי ושונאת את עצמי באותו רגע. אולי יגיע מתישהוא היום בו גם אוכל לסלוח לעצמי על הרגעים הקשים הללו.

 

רוצה להעלם אבל בוחרת לעשות הפוך ולכתוב.

רוצה להיות.

רוצה לגעת בהכל בלי מחסומים. בלי שקרים, במילים חותכות ואמיתיות.

ואולי קצת יותר להבין.

 

 

עוד אמהות כותבות:

עוד יום הסתיים לו /  אמא מתחילה

קריסה אימהית / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

אשמה תמיד / ענת גל-און, התמקדות בבית

סתם יום של חול / אמא אנונימית

ימים טובים יותר / עלמה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

23 תגובות ל- “להיות”

  1. התרגשתי. מאוד.
    המילים שלך נגעו בי עמוק בפנים והצליחו לתאר כל כך הרבה מהחוויות הפנימיות שלי. תודה על רשומה מקסימה.

  2. אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

    וואהו מרגש ועכשיו ראשית אני שולחת לך חיבוק ענקי חבל שהוא יהיה וירטואלי, מבינה מבינה מבינה מעומך ליבי , גם אני מרגשיה כך לפעמים…..את כותבת כל יפה כל כך נכון, אז קבלי ממני כל הכבוד על היותך אמא כן כל הכבוד.
    ולהבין שהכל זמני והוא יגדל ואז יהיה יותר קל…

    אהבתי מאוד את רישומיך.

  3. נועה דרוקר הגיב:

    ריגשת כל כך והצלחת לגעת עם המילים שלך בדיוק איפה שצריך.. התחושות כל כך מוכרות! את לא לבד- עד כמה שזה מנחם אם בכלל.. מה הסיכויים שיום אחד נוכל לארוז את עצמנו בלי לקחת כלום אפילו לא מחשבה אחת מטרידה ונעלם אפילו לחודש אחד קטן שנוכל להטעין עצמנו מחדש ונבין ונלמד להעריך את המציאות התובענית מחדש? לצערי ולהבנתי הסיכויים מועטים נשאר רק לפנטז… וללמוד להנות מהמצב הקיים בהצלחה בדרך 🙂

  4. טלי יצחק הגיב:

    כמה מרגש!! מאוד התחברתי. כנראה שזה מסע שאנחנו צריכות לעבור בעצמנו. כל אחת על הבשר שלה, בלי קיצורי דרך…

  5. נ הגיב:

    כל כך דיבר אלי. אני מבינה כל כך.

  6. נירה מירון הגיב:

    עם הילדים הגדלים גדלות המטלות , גדלה האחריות ומצטמצם האוויר מסביב. גם אחרי 10 שנים של אמהות בדיוק כמוך רוצה קצת להעלם, להפוך לשקופה ולא להיות מרכזית כל כך ונחוצה כל כך בכל רגע ורגע.

  7. דליה אבני הגיב:

    מרגש וכל כך מדויק! אור אני רוצה לבקש ממך אישור להקריא את מה שכתבת בקבוצות מהות ותינוקות שאני מנחה. אני בטוחה שהאמהות מאד יתחברו למה שכתבת וגם ירגישו פחות לבד… תודה!

  8. מיכל מורי הגיב:

    מרגש מאוד, נראה לי שכל אחת מאיתנו עוברת במקום הזה בדרך זו או אחרת.מזהה את עצמי שם… אשמח ליצור איתך קשר ואולי להפיג מעט מהבדידות או לפחות לדבר על זה…. 🙂

  9. אמא אחת הגיב:

    אני ממש מתרגשת מכל התגובות שלכן!
    זה מצחיק, כתבתי את זה ואחרי התהיה של אולי לפרסם, לא יותר מדי חשבתי על התגובות או ההד שהמילים יוצרות. וזה מדהים כל פעם מחדש. אז תודה לכל מי שקוראת וכל מי שהגיבה.

    וכן, זה קצת מנחם לדעת שהתחושות מוכרות.
    אבל מצד שני זה עצוב לי. עצוב לי קצת לדעת שעוד נשים מרגישות ככה ואני תוהה בהקשר הרחב יותר למה..
    כי ברור שאמהות זה קשה ומורכב ומציף ומעלה בנו המון ודורש המון. אבל הבדידות, השיפוטיות שיש, כל הדברים שמקשים עלינו עוד יותר, האם זה חייב להיות ככה? אני חושבת שיש בנו, בי לפחות געגוע אולי למה שהיה פעם, לשבט, למשפחה מורחבת או כפר שבו גידלו יחד את הילדים.
    והיום מה שמחליף את הכפר זה בעיקר האינטרנט. ולא תמיד זה מצליח לענות על הצרכים שלנו כאמהות. אבל זה גם הרבה 🙂
    ודליה- מבחינתי אין שום בעיה להקריא. אבל מציעה גם לבדוק עם לימור לוי אוסמי שהיא בעלת האתר.

    • אני לא חושבת שזה חייב להיות ככה.
      אני יודעת שכרגע, הרבה פעמים זה ככה.
      אני גם יודעת שזה לא רק ככה. זה גם ככה וגם לפעמים ממש לא. לפעמים גם יש חיבוק, ותמיכה ועזרה והנאה ועוד המון רגשות ביחד.
      לפעמים אני רוצה להיעלם ולפעמים רק רוצה להיות נוכחת ולנשום את האמהות, את הבן היקר שלי.
      אנחנו מדברות כאן הרבה על הצורך הזה בכפר, בקהילה, בשבט.
      בסוף נצטרך ליישם את זה 🙂

      לגבי הקריאה- אין לי בעיה, בכיף. רק להזכיר את שם הכותבת, גם אם אנונימית, ואת שם האתר. זה יכול להיות יופי שהדבר הזה ימשיך לגעת

    • כל כך מזדהה עם הדברים שכתבת ומרגישה כאילו כתבתי אותם בעצמי. כשכתבת על העיניים שמחפשות בג'ימבורי עיניים פנויות כדי שאולי יהיה עם מי לדבר – כמעט הזלתי דמעה. אפילו שזו ילדה שלישית שלי, אני עדיין מחפשת ועדיין מצרה על כך שבעידן של היום אנשים מדברים בעיקר בפייסבוק ולא בג'ימבורי או בפארקים. מצרה על כך – ולא יודעת מה לעשות עם זה ולאן לקחת את התחושות. תודה שפרקת אותן עבורי – גם זה סוג של נחמה, אבל, כמו שכתבת, זה לא ממש עוזר בחיים האמיתיים, אלה שמחוץ למחשב. אני מקווה שדברים ישתפרו עבורך, עבורי ועבור כל שאר האמהות שמרגישות אותו דבר…

  10. מעין הגיב:

    בהחלט רשומה מרגשת ונוגעת ללב. אינני אמא, אך ברגעים קשים שעברתי בחיים שלי, הדבר שהכי עזר לי, זה לקבל את כל מנעד הרגשות שלי (גם את הרגשות הקשים שבדרך כלל בורחים מהם או מעדיפים לעקור אותם מתוכינו) ולהסכים לפגוש אותם ולהרגיש אותם כתחושה פיזית בגוף.
    כשאנו פוגשים ומכילים את הרגשות שלנו, זה כמו לתת מרחב מחבק, מקבל ואוהב לכל הילדים הקטנים והכואבים בתוכינו ומרחב זה באמת מאפשר ריפוי וצמיחה.
    מצרפת קישורים לכמה מאמרים שבדיוק עוסקים בנושא הזה של מודעות לעולם הרגשות ומפגש איתם:
    עולם הרגש http://www.simply-yoga.co.il/world-of-emotions/
    לפגוש כאב וסבל http://www.simply-yoga.co.il/meeting-pain-and-suffering/
    על מודעות אישיות וחופש הבחירה ביניהם http://www.simply-yoga.co.il/freedom/
    מאחלת לך חיבוק עצמי אוהב…

  11. יעל הגיב:

    מרגש מאד.תודה רבה.מאד מזדהה.גם אני רוצה קצת מנוחה.לא לדאוג,להיות בשקט שלי עם עצמי.לקרוא ספר,לראות טלויזיה,סרט,ולהשאר רגועה.אני עם בת 3 ובן 9 חודשים.וואו כמה שזה תובעני ומרגש ומשמח ומלא אושר בו זמנית.אני בעיקר מאושרת,עייפה,ומחוסרת זמן.כל כולי מוקד לילדים האלה,ואין לי רגע פנוי לא לי ולא לבעלי.

  12. ניצן רדזינר הגיב:

    כמוך אני מרגישה שאין מענה לצורך הזה שטבוע בנו, לגדול ולגדל יחד, בסביבה תומכת, מאפשרת, מכילה.
    זה חבל לי מאוד ואני מרגישה את הבדידות הזו גם אם אני מוקפת אנשים.
    החלטתי לעשות מעשה בקשר לצורך הזה, במקום לדבר על זה כל הזמן והתחלתי לגייס נשים לקבוצת אימהות בטכניון.
    אני מאוד מקווה שיהיה לנו "שבט" קטן משלנו. זה ממש בהתחלה…

    חוץ מזה רק רציתי לך שלכתוב זה לא "ההיפך" מלהיעלם. למרות שכשכותבים רואים את המילים, יש משהו מאוד מקל בזה. הכל מקבל פרופורציה. את נותנת למחשבות ולג'ולה בגרון לנוח קצת על הדף. את "מעלימה" מהקושי שבפנים, חולקת עם הדף.

    כשאני כותבת אני מרגישה דווקא שאני לגמרי עם עצמי, בעולם שלי. זה הכי פרטי ואישי ולכן מהווה שחרור מסוים.

    את מדהימה אל תפסיקי לכתוב.

  13. רינה רונן הגיב:

    וואוווווו

    כמה אנושית את!! כמה רגישה כתיבתך. תודה. הזדהיתי המון. מחבקת אותך

  14. מירב קידר הגיב:

    כל כך מרגש, כל כך נכון ומדויק.

  15. חגית מנדרובסקי הגיב:

    את פשוט נהדרת! כנה, אמיצה, פשוטה, ישירה, חכמה. מדברת בלי כחל ושרק את האמת שהיא משותפת לכולנו. יש איזה שקר כזה שאמא חייבת להיות תמיד שלמה ומושלמת. שאמא נועדה תמיד להכיל, לאהוב, לחבק.

    כל מלה ומלה שכתבת חקוקה גם בסלע לבי. ומודה לך מקרב לב ומודה ללימור על האתר ועל השיתוף הנהדר כי בדיוק אתמול חוויתי יום מסויט עם עצמי ומול בני. וכל הזמן בודקת איך אני כאם אל מול אמי ז"ל וכל הזמן חרדה שהנה פצעתי את לבו העדין והתם של בני והנה גם לו כמו לי תהיה צלקת…

    אבל אנחנו כן נשים של עידן אחר. אנחנו מבטאות, משתפות, קוראות, כותבות. כן, גם פה באינטרנט – זה שבט יחד.

    אנחנו לא לבד. אמי ז"ל הייתה מוקפת עוד אמהות אבל עמוק בתוכה לא הייתה לה הרשות והזכות להיות פשוט מי שהיא. ובשורה התחתונה זה שהיא לא הייתה ממומשת ומאושרת גרם לה כאם גם להיות אישה אומללה ומרירה, נטולת אהבה עצמית ויכולת לחוש אהבה אמיתית.

    אני מברכת אותך וכל אישה ואם שמעזה לבטא את רגשותיה, תחושותיה, ו'סודות לבה' כפי שאת מעזה. יישר כוחך.

    אין לי ספק שמעבר לכך שאת אישה יקרה וכותבת מופלאה, את גם אמא נהדרת. אמא בהחלט טובה דייה.

    חיבוק חם אחות אם אישה למסע המופלא.

  16. חברה שלך הגיב:

    חברה שלי, אהובה שלי.
    אני מכירה אותך כל כך הרבה זמן עוד לפני שהיית אמא. עוד לפני שהיית אישה.
    ועכשיו אני מבינה שאני לא ממש מכירה את הצד הזה שלך…
    הצד שמרגיש ככה ושיכול לבטא בצורה כל כך מדויקת ואמיתית את מה שאני אולי כבר שכחתי (המירוץ המירוץ).

    את אמא רגישה, מעניקה ומאפשרת..ואת גם אנושית. וזה מה שיפה בעיניי…
    ואת גם אמיצה לכתוב על מה שאולי כולנו מרגישות אבל מפחדות לצאת עימו החוצה.

    שולחת לך חיבוק גדול…
    ואל תעלמי…

    חברה שלך

  17. חני סער הגיב:

    יקירתי,

    אני מנסה לאסוף מילים ראויות כדי להגיב על הרשומה המופלאה הזו.
    את אישה כה אמיצה, רגישה, בעלת עומק ואופק. זה ממש מעורר השראה עבורי.
    הזדהיתי עם הרבה ממילותייך בהן את מפליאה לתאר תחושות מורכבות שמלוות הרבה מאיתנו.
    שולחת לך חיבוק ומזמינה אותך להמשיך ולכתוב, כיף גדול לקרוא אותך.

    חני

  18. אוסי הגיב:

    יותר מנשיקה ענקית וגדולה של התרגשות על רשומה חדה ומדוייקת אין לי הרבה להוסיף!!

  19. ד.ד. הגיב:

    כואב לי. נורא. לקרוא אותך ולהבין את מה שעובר עלי. למה זה כל כך כואב? למה אי אפשר לברוח? למה הבכי הזה כל כך מטריף עד שאת רוצה לצרוח? ולמה את לא יכולה לצרוח בקול, אלא רק בפנים, על עצמך, עד שאת לא רוצה להיות? אלוהים שהעצב הזה יגמר כבר, אני לא יכולה יותר.

    • יקרה,
      אפשר לצרוח בקול ואפילו רצוי, רצוי מאוד.
      עדיף תמיד לצרוח, לבכות, להישפך בפני מישהו או מישהי שיכולים לחבק מבחינה פיסית או רגשית, שיכולים להיות איתך בתוך הדבר הזה שאת מרגישה עכשיו.
      להיות לבד, לבכות לבד, לחוות לבד, מעצים את התחושה ומגדיל אותה.
      אני פה אם תרצי משהו medabrot.imahut@gmail.com
      חיבוק גדול בינתיים,
      לימור

  20. תמר קלר הגיב:

    אמא אחת..

    מכירה את המשפט שאמרנו כשהיינו ילדים : "שוברים את הכלים ולא משחקים "…??

    לגיטימי בהחלט –

    בואו "ונשבור קצת את הכלים "

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

7 חודשים אחרי לידה – תמונת מצב

מאת : נטע רותם ימניצקיי

20 בנובמבר 201113 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל. אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. מרגיש לי עדיין ממש טרי.

ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי.

'אשת חיל'- ליהיא לפיד. כל זה קרה גם לי !! הצילו !!

מאת : תום אלרום

8 במרץ 201110 תגובות

מתוך אחרי לידה, ספרים לאמהות

המסע שהגיבורה עוברת בין דפי הספר מלמד אותה לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה (כמה אמהי מצידינו לעשות את זה… איך זה שהילד נקי ומצוחצח ואנחנו מלאות כתמי פליטה ?). היא מנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה. הנסיכה הופכת לאט למלכה

הכנה ללידה: מהי התמודדות טובה עם הלידה ?

מאת : דנית צור אלמוג

28 במרץ 20112 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

במהלך המסע שלי עם 'לידה מבפנים' גיליתי שבדימוי הפנימי שלי על 'התמודדות' – התפרצויות, קללות, זעם, בכי מתקבלים בהבנה, אבל תחושת קורבנות ורחמים עצמיים הם פשוט מחוץ לתחום. זה מוציא ממני קול של "נו באמת, דנית, תאספי את עצמך, זה בטח לא יעזור לך".

לא היתה לי שום בעיה לעודד את היולדת הראשונה להוציא זעם ועצבים, כי אין לי שום חשבון עם האגרסיות שלי…. אבל יולדת שנכנסת לבור של רחמים עצמיים…. זה דרש ממני הרבה יותר הסתכלות פנימה.