ממעמקים

מאת : ד.ד

16 ביוני 2012 | 17 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, קושי אחרי לידה, שיתופים אישיים

********
דיכאון אחרי לידה. דיכאון. לא סתם עצב. דיכאון. סטיגמות. פסיכיאטר. כדורים. מחשבות קשות. מתי תיגמר הדרך הזאת? הדרך שליוותה אותך. טיפולים-הריון-לידה-דיכאון. כל כך הרבה עצב סביב אושר אחד, קטן-גדול. אני אוהבת אותך. אמא . גרועה, אבל אמא.

********
זה נמצא בגרון. משהו יושב שם. לא מאפשר תנועה קלה של אויר. לא מאפשר לאכול. זה נמצא בחזה. לוחץ. זה נמצא בשיניים. מהודקות כל הזמן. לפעמים שמים לב ומשחררים את הלסת. אבל דקה עוברת והשיניים שוב חשוקות. זה נמצא בעיניים. שכבר שורפות מהבכי. ומה אם יראו. זה נמצא בבטן. שמתהפכת למשמע הקול. בכי. הוא שוב התעורר, והמלחמה מתחילה שוב. מלחמה לשרוד את השעות הבאות עד שירדם שוב. כי רק אז אפשר לנשום. זה נמצא בורידים, בדופק שעולה כל פעם שמגיעה משימה כזאת. בלתי אפשרית. מקלחת. האכלה. הרגעה. והלב דופק ודופק. האם הפעם אצליח להתמודד. זה נמצא בפה. תחייכי לילד שלך, למה את לא מסוגלת לחייך אליו, למה את לא יכולה לדבר אליו. תחייכי. הוא צריך אותך. בגללך הוא לא מחייך. ואני לא יכולה. זה נמצא בראש. במילים שחוזרות על עצמן. להתאבד להתאבד להתאבד להתאבד להתאבד. דופקות בראש עם כל צעד. מתנגנות לצלילי המובייל. זה נמצא בכל הגוף. הייאוש, הרצון לברוח, הצורך להקהות את הכאב. זה בכל מקום. וכלום לא עוזר. לא רוצה לחזור לאחור, לא רוצה ללכת קדימה. רוצה לקפוא במקום. כמו חיה שנלכדת. רוצה להנצל. רוצה למות.
********
אני עייפה. רוצה לישון. אבל הוא בטח יקום. ממש עוד שניה. ואני לא אהיה מוכנה. כל הזמן בהיכון. על קו הזינוק. זינוק למשימה הבאה. להיות מוכנה. לא לפספס את ההזנקה בשנייה. לא לנוח, לא לאכול, לא לישון. להיות מוכנה. המתח כל הזמן גבוה. עוד מעט זה מתחיל. שוב. להיות מוכנה. בקבוק מוכן, צעצועים מוכנים, סיפור מוכן, אמא מוכנה. כל הזמן מוכנה. כי אם לא. זה יגמר בבכי. ולזה אני לא מוכנה.

********
אחרי יומיים של שקט יחסי, שוב זה חוזר. המילים האלה. חוזרות שוב ושוב ושוב. הן באות ברגעים של מצוקה. לפעמים עוברים ככה ימים שלמים. לפעמים זה נקודתי. אבל כשהמצוקה שם, הן באות. מרגיעות, מנחמות. מבודדות אותי מהסביבה ושולחות אותי למקום אחר. בו יש רק שקט. בלי בכי שנמשך ונמשך. רק דממת מוות.

********
אני שמחה שהגעתי למקום אחר. בו לא צריך לפחד מהמוות. אני חושבת על כל הלילות שחרדת מוות נוראית אחזה בי ולא יכולתי לישון. הפחד היה משתק. ועכשיו הפחדים נרגעו. המוות כבר לא מפחיד. הוא פשוט שם. תזת החיים נכתבה ונכרכה. אין יותר שינויים. אין יותר משימות, ניסויים, תיקונים. רק ההקלה שסיימתי. קיבלתי את התואר.

********

המילים שנאמרות מפחידות. לא אותי, אבל אחרים. בלתי ניתנות להתמודדות. מחשבות שצריכות להיות כלואות. מידי פעם אני שולחת מחשבה אחת החוצה. לגשש את השטח. האם היא מפחידה מידי?קשה מידי? אם כן, זה סימן לעצור. כי אני יודעת שאלו רק מחשבות. תועות, מסתובבות. אחרים ישר רואים את הסיכון שבאובדנות. המחשבות שלי מעוררות את המשא הכבד של האחריות. אני רוצה לספר ולראות רוגע משתקף אלי בחזרה. לדעת שהם יודעים, שלעולם לא אגיע לשם. כדי שגם אני אדע.

********
אני רוצה לכתוב. להוציא את הכל החוצה. לא רוצה שהמחשבות האלו יהיו חלק ממני. רוצה שהן יכתבו פה, יצאו החוצה, ואז בפעולה פשוטה של סגירת הקובץ, אני אוכל לכלוא אותן. סגורות בדף. מחוץ לעצמי. כמו תיבת פנדורה קטנה, שמכילה את כל המצוקות, הכאב, הבלבול והיאוש. ואת המילים החוזרות האלה, שהן לא חלק ממני, אבל כנראה שבכל זאת כן. וכל מה שישאר מחוץ לתיבה, יהיה ראש נקי, ריק, מוכן להתמלא במחשבות חדשות. שאני יוצרת, שלא משתלטות, שלא דוחקות הצידה כל מחשבה אחרת. מחשבות חדשות, טריות, מנסות להכנס, להשתלב. היום אין להן מקום. הן נדחקות הצידה. לא מצליחות לחדור את המסך. להתאבד להתאבד להתאבד.

********
הוא לא מפסיק לבכות. שיניים, צינון, בטן, אלוהים יודע מה. אני לא יכולה יותר, לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה לא יכולה.שום כדורים לא יעזרו לזה. ההורות היא קשה מנשוא. ואין תרופה לאמא גרועה.

********

ועוד מילה לסיום. הטקסט הזה נכתב ממעמקי הדיכאון. אני עדיין שם, אבל קצת פחות. מפלסת את דרכי למעלה. יש בטקסט הזה אובדנות. התלבטתי אם למחוק אותה, אבל היא חלק מהדיכאון וחלק ממני. אז היא נשארת. אני מודעת אליה. המטפלים שלי מודעים אליה. אני מטופלת ומושגחת ואין פה כוונות פעולה. רק מחשבות.

 

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

וזהי רק ההתחלה- תחילת המשבר אחרי הלידה / תמר קלר, מלווה בהריון ואחרי לידה

מחליטה להסכים, לקבל, לקטלג ולכתר את עצמי:  אני בדיכאון אחרי לידה / אמא

אמא מקולקלת/ יעלי

האפשרות לקבל את התחושות ולשתף אותן כמפתח להתמודדות עם דיכאון אחרי לידה / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

מותר לך להרגיש שאת בדיכאון אחרי לידה / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

17 תגובות ל- “ממעמקים”

  1. סיון קונוולינה הגיב:

    יקירה,
    אין לי את היכולת להבין לעומקה את החוויה שאת עוברת, אבל מבין השורות שלך עולה דבר אחד ברור – את רחוקה מאוד מלהיות אמא גרועה. עצם הדריכות שלך, ההכנות שלך והכוונות שלך להיות שם עבור התינוק שלך כש"צריך" על אף ולמרות כל מה שעובר עליך – זה מדהים בעיניי!
    ובכלל, לפי מה שאני מבינה מהטקסט שלך – התחושות הקשות ומערבולת הרגשות שאת נמצאת בתוכה לא משקפות כלל וכלל את מי שאת בפועל כאמא. אני חושבת שאת אישה חזקה ומיוחדת מאוד אם את מסוגלת לייצר את ההפרדה הזאת.
    בעיניי – אין רגשות לא נכונים או לא מקובלים. אם אנשים מסויימים לא מסוגלים להכיל אותם – הם כנראה פשוט לא הכתובת המתאימה לחלוק עמם את התחושות.
    אני מאוד מקווה שתמצאי כאן, בינינו, את ההבנה ואת ההכלה שאת זקוקה להן, ללא שיפוטיות. אני חושבת שעשית צעד נפלא ואמיץ כשהעלית את הטקסט הזה כפי שהוא, ללא עריכה מגמתית. גם זה מראה בעיניי משהו על החוזק הפנימי שלך.
    ובכלל – מציעה שלעולם לא תמחקי שום דבר שהוא חלק ממך, ובמיוחד לא כל עוד הוא חלק מתהליך מאוד מאוד חשוב שאת עוברת.
    מקווה שהדרך למעלה תהיה מלווה בימים טובים יותר, ובחיבוק גדול את עצמך. כפי שאת.
    חיבוק גדול גם ממני,
    סיון

  2. ד.ד. יקרה, מהחוויות הקשות שלך והדברים הקשים שכתבת , היכתה בי המסקנה שלך "ההורות היא קשה מנשוא. ואין תרופה לאמא גרועה". במיוחד חציו השני של המשפט. אין ספק שהורות יכולה להיות קשה, אך כיצד הגעת למסקנה שאת אם גרועה ??? את וודאי מבררת זאת עם המטפלים שלך. נסי להתייחס אל עצמך באותה תמיכה , הבנה, רכות ונתינה שאת מעניקה לתינוקך. גם את זקוקה לתמיכה , למנוחה ואינך יכולה להיות כל הזמן "נכונה" לתפקוד המושלם. כשתרשי לעצמך להיות במקום הזה, הלא מןשלם, תהיי כבר במקום טוב וחומל יותר. אני מקווה שאת מוצאת נחמה בכתיבת הדברים ושגם אנו כאן נצליח כל אחד בדרכו, להקל עלייך. תודה לך ששיתפת אותנו . חנה

  3. חני סער הגיב:

    יקירתי,

    אני כל כך מבינה מה עובר עלייך. תחושות דומות מאוד עברו גם עליי לאחר הלידה, ואני מעריצה אותך על האומץ לחשוף אותן בפנינו אותנטיות, כפי שהן, מבלי לצנזר.
    אני רוצה להבטיח לך שגם אם תבחרי לשתף במרחב הוירטואלי בלבד, את אינך לבד בתחושות שאת חשה (למרות שזה נראה כך), ולגיטימי שתחושי כל סוג של תחושה ומחשבה, גם אם קשות, מורכבות ו…כן, אובדניות.

    אני מתרגשת וכואבת יחד איתך עם כל משפט שאני קוראת ומחבקת אותך מכאן.
    אם תצטרכי כל דבר-עידוד, חיבוק, שיחה, הקשבה, ממש כל דבר-אשמח להיות שם עבורך.

    חיבוק גדול,
    חני

  4. נעמה ימיני הגיב:

    . היי כל כך נכון מה שאת כתבת ובתור אחת שעוברת בערך מה שעובר אלייך את לא אמא גרועה את אמא חדשה שלפעמים צריך עזרה ומותר לבכות מותר לפחד ואת הרי כן דואגת אז את אמא נהדרת! אני גם מטופלת לא בכדורים אבל בשיחות וכאלה ותדברי תשתפי זה הדבר הכי חשוב ולאט לאט תראי שלא רק תחייכי גם תוכלי לשיר ולצחוק עם הילד קבלי חיבוק חזק ואם את צריכה משהו את מוזמנת לדבר איתי

  5. כותבת לך גם כאן, שוב-
    מאוד גאה בך.

  6. ניצן רדזינר הגיב:

    אמא יקרה וטובה,
    אני מודה לך על ששיתפת אותנו, אפילו שמחה שנפלה בחלקי הזכות לקרוא מחשבות אלו. את מבינה? לא שומעים את הקולות הללו. כמו שאת אומרת, את משמיעה איזו מחשבה שלחברה קשה לעכל ומחכה לראות מה תהיה התגובה, אם קשה מדיי את משתתקת ומנסה להתמודד לבד עם עצמך.
    זה כל כך חשוב לפרוק, לדבר עם אחרים, עם בן זוגך, עם הורייך, עם מטפלים. אפילו שזה קשה כל כך, זה עלול לאכזב אותם, את עלולה לאכזב את עצמך אם תגידי בקול את הדברים. את בעצם נותנת גושפנקה לרגשותייך ולכותרת "אמא גרועה". אבל אני מאמינה שעצם היכולת שלך להיות קשובה למה שאת עוברת, לעבד את המחשבות למילים, להבין עם עצמך שדרושה כאן התערבות, זו מעלה גדולה מאוד.
    אני בטוחה שאת אמא מאוד מסורה ושאת עושה כל מה שאת יכולה ולפי מה שאת מתארת עוד יותר. מלבד הדיכאון העמוק דעי לך שגם אני הרגשתי ועדיין מרגישה את הדריכות הזו, את שחיקת השיניים, את הלחץ הזה, את חלונות הזמן בהם אנו יכולות לנשום לרגע, להירגע, כשהוא ישן. שלי לא ישן הרבה, בעיקר צרח.
    הבועה הזו שעוטפת אותך לאט לאט תתאייד ותוכלי לראות את הדברים כפי בהם ואולי גם לחייך לתינוק שלך שבינתיים לומד להכיר את העולם ואת האמא הנהדרת שלו.
    זה בטח מסע לא קל ואני מקווה שהחיזוקים שלנו יעודדו אותך בדרכך.
    נשיקות ובהצלחה

  7. יעל גיא הגיב:

    כל הכבוד לך על השיתוף, על האומץ להוציא החוצה את הרגשות והתחושות. את אשה מודעת ואוהבת, אמא מקסימה ודואגת ואני מאחלת לך מכל הלב שהכוח והאופטימיות יגיעו במהרה. כמה חשוב שבנות אחרות ידעו ויקראו שיש קושי כזה לכולנו, הוא קיים, הוא אמיתי ואין צורך להחביא אותו. זו הדרך לצאת משם, לקבל עזרה והכוונה. בהצלחה יקירה.

  8. כל הכבוד על הכנות והשתוף שמאפשרים לרגע אחד הצצה לתוך עולמך.
    עולה בתוכי המילה קבלה. כאשר אנחנו מתנגדים למקום שבו אנחנו נמצאים, ההתנגדות גורמת להרעה של מצבנו, כמו שכאשר נמצאים בחול טובעני, ההתנגדות גורמת לנו לשקוע מהר יותר.
    כאשר אנחנו מוצאים בתוכנו את היכולת לרגע אחד, פשוט לקבל לגמרי את המקום בו אנחנו נמצאים ברגע זה, לפגוש לגמרי את המקומות החשוכים בתוכנו, לנשום לתוכם, להרגיש אותם בגוף (בלי הסיפור, הפרשנות והדרמות המנטליות) ולהכיל אותם, אנחנו מגלים חמלה ושקט.
    המאמר "לפגוש כאב וסבל" בקישור הבא מראה איך דרך הנכונות לפגוש כאב וסבל, אנחנו פוגשים את כל המקומות שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, מקבלים אותם ומגלים רכות, פתיחות וחמלה.
    http://www.simply-yoga.co.il/meeting-pain-and-suffering/
    חזקי ואמצי אישה יקרה…

  9. מיטל טליוסף חתוכה הגיב:

    אהובה,
    אני לא מצליחה להפסיק לבכות. תוהה למה. מהזדהות? חמלה? הכלה?
    הדבר היחיד שעצוב פה הוא קוד השתיקה. רובנו עוברות את זה ברמה כזו או אחרת. אבל זה מאוד מביך לדבר על זה, לשתף. המבטים של התוכחה והשיפוטיות מלווים אותי כל הזמן.
    אני עוברת תהליך אימון מדהים שמאוד פתח אותי, ולימד אותי לסמוך על עצמי. לא אכפת לי מה אחרים חושבים. אכפת לי מה אני חושבת. זו המלצה אחת.
    ודבר שני שלמדתי והכי חשוב בעיני פה – תקבלי את עצמך. תקבלי את המדרגה שאת נמצאת בה כרגע. תחשבי שאם חברה טובה היתה מספרת לך את מה שאת מרגישה – היית תומכת בה. אז למה אנחנו יכולות לעשות את זה בשביל אחרים אבל לא בשבילנו? למה אנחנו השופט הכי מחמיר של עצמנו?
    כל כך מעריכה את הכנות שלך והאומץ שלך. את אדם מדהים ביופיו, ולא יתכן שאת אמא גרועה.
    הייתי שמחה לדבר איתך יותר, להיות שם בשבילך.
    אני מקווה שתתמסרי לטיפול ותחזרי לאהוב את עצמך ולקבל את עצמך, ושדברים יהיו יותר קלים. אני יכולה להגיד שגם אני, שלא חוויתי דכאון ברמה כזו, עדיין חווה רגעים מאוד קשים שבהם אני מתייאשת, עייפה, כועסת, ואפילו שופטת את עצמי. אבל זה חלק מהרצון להיות יותר טובים. לפעמים זה בעוכרינו ולפעמים זה מדרבן. אני חושבת שפשוט צריך להיות מודעים לזה.
    מאחלת לך החלמה מהירה לנפש היפה שלך!
    אוהבת אותך בלי להכיר…

  10. תמר קלר הגיב:

    יקרה,

    ומה עוד אוכל להוסיף לאחר כל מה שנאמר מפי האחרות?
    כתבי, צעקי, הוציאי ו"תקיאי" את הכל החוצה -זה יכאב פחות , ירגע. וישכך. את כבר נוגעת שם ,
    בתהליך ריפוי מדהים שאת מרשה לעצמך ובכך מעניקה אותו גם לנו תגעי באור.

    תמר

  11. הכי אמיתית הגיב:

    יקרה….
    אני רותה לומר לך תודה… ענקית….
    תודה על הכנות. לי יש תינוק בן שנתייפ, שהיום אני במקום של אהבה ענקית אליו. היום. אבל לאחר הלידה, בחודשים (לא רק הראשונים….) לאחר הלידה- הייתי במקום שאת מתארת.
    אני אומרת לך תודה כי היו פעמים שהרגשתי גם אני אמא גרועה, הרגשתי פגומה, הרגשתי…. שאני לא יכולה יותר…..והתחושה היתה שאף אחת לא מבינה ואף אחת לא עוברת את זה….
    למרות שהיו חברות ובנות משפחה שנתנו המון אהבה והבנה, עדין- הרגשתי דפוקה שאני מרגישה כמו שאני מרגישה- ובזכותך אני יותר מבינה שזו לא רק אני….
    אז תודה, ותדעי שיש אור בקצה- והוא ענק!!! הוא מלא באהבה, שמחה וצחוק…. זה יקח זמן אבל זה שם!
    ואני אשמח לדבר, להקשיב, לחבק ולשתוק יחד איתך!!!

  12. אמא יקרה,
    תודה רבה רבה לך ששיתפת בכנות את מה שעובר עליך ואני רק יכולה לנחש כמה כוח צריך כדי לכתוב את המילים האלו כפי שהם, כפי שאת חווה אותם, בלי להסתיר או ליפות.
    גם אני חוויתי דיכאון לאחר לידה והייתי במשך זמן רב מאוד בחור שחור וריק אינסופי, כמוך מאוד חששתי מאיזה מין אמא אני ומה זה אומר עלי. היום הילד שלי בן ארבע וקצת ואני יכולה לומר לך שלא חסר לו דבר(בהווה ובעבר), שהקשר שלנו מדהים ואני נוצרת כל רגע ורגע אתו(בגבולות הסביר – בכל זאת ילד :)).
    זה לא פשוט, בכלל, דיכאון לאחר לידה, אבל זה עובר, בסוף זה עובר ונשמע שאת בדרך לשם, מאפשרת לעצמך עזרה, מדברת את זה ואת הכאב שנלווה לזה. אני שומעת את מסע הריפוי שכבר התחיל אצלך מבעד למילים הכתובות.
    אני מאמינה וגם רואה מסביבי שתמיד בדיעבד מבינים ומצליחים לראות גם את הטוב שבזה, את הצמיחה שהגדילה שבסוף הדרך ואני מאחלת לך המון כוחות ותעצומות להתמודד עם השיעור הלא פשוט הזה.
    מצטרפת לחברותי ופותחת בפנייך את דלתי אם תרצי לדבר.
    שולחת חיבוק גדול ומחזק לאמא נפלאה

  13. ד.ד. הגיב:

    תודה שקראתן. תודה שלא נתתן לקולי להעלם. מרגישה כרגע על סף תהום. אני רואה אתכן מהצד השני, אך לא מצליחה להושיט יד. לא יכולה להתקרב עדיין. הרצון להעלם, להתכנס לתוך עצמי, לשתוק, הוא גדול כרגע. אבל גם מהצד הזה אני מקשיבה ושומעת. את הקול שלכן, את ההבטחה ששווה להלחם על החיים האלה. שהעצב יש לו סוף. תודה, מחבקת את כולכן.

    • יקרה,
      אנחנו פה איתך.
      בעצם הכתיבה כבר הושטת יד ועשית המון למען עצמך.
      אני מבינה את הקושי בהתכנסות העצמית, במיוחד שלא רגילים אליה וכשיש כאב עצום, אבל לפעמים זה פשוט מה שצריך באותו רגע- להיעלם, לשתוק, כי כל דבר אחר מציף מדי.
      אם מתאים, אפשר לבדוק מה ההתכנסות הזאת מבקשת, מה היא צריכה, מה נכון וטוב לה.
      חיבוק חזרה,
      לימור

  14. אוסי הגיב:

    ד.ד. יקרה,

    המילים שלך כאילו נכתבו על ידי. אני מכירה את העומק החשוך הזה, את התחושות הפיזיות והמחשבות האין סופיות על הכל וכלום.
    את מדהימה מדהימה מדהימה, אמא נהדרת אני בטוחה!!!
    המילים שלך כאן הם כבר הושטת יד לעזרה. המשיכי להוציא ולהקיא את התחושות.
    אם את זקוקה לשיחה אני לרשותך.

    זכרי ש:"תמיד הכי חשוך לפני לעלות השחר…."

    חיבוק ענק
    אני

  15. מ.פ הגיב:

    ד.ד. יקרה,
    אני קוראת את כתב ידך ונזכרת בעצמי,בחוויות שחוויתי וברגשות שהרגשתי-רגשות שאני לא רוצה שיחזרו.. כבר מזה כמה שנים שאני קוראת בלוגים של נשים שחוו או עדיין חוות את הדיכאון השחור הזה ופעימות לבי גוברות. כשילדתי את בתי הראשונה זו הייתה שמחה מהולה בעצב.פשוט הפסקתי ליהנות מכל דבר.אך הילדה שלי היא זו שנתנה לי את הכוח להתגבר על כל המכשולים הללו.בראייה לאחור אני חושבת לעצמי איך בגיל 21 עשיתי זאת?איך הצלחתי לצאת מזה? היתה בי תקווה ואמונה.
    מה שאני מנסה לכתוב לך כאן הוא שטוב שאת משתפת,מוציאה ואיך תמר קלר כתבה:"מקיאה את הכל". זה הסוד-לא לשמור את הכל בבטן כי בסוף זה עלול להתפוצץ.
    כעת אני סטודנטית לתואר ראשון ובחרתי לכתוב עבודת סמינריון על נושא החשוב לי מאוד-דיכאון לאחר לידה. אני מחפשת מישהי שתהיה מוכנה להתראיין. מפאת הנושא הכל כך רגיש,כמובן שהראיון יהיה בעילום שם והפרטים יהיו חסויים. מי שמוכנה להתראיין אשמח אם תיצור איתי קשר במייל: motipaz@012.net.il
    ד.ד.- היי חזקה בשביל עצמך ובשביל ילדייך.הם הדבר הכי חשוב בחייך!!

  16. שגית ברמ הגיב:

    אני מעריצה אותך. איך את מצליחה , למרות הקושי, לבטא את עצמך באופן כה ברור וכה אמיתי.גם אני עברתי הרבה לפני הלידה ולאחריה. מה שעזר לי זה:א. העטיפה שקיבלתי מההורים,אחים, ילדים והמשפחה.
    ב. לדבר על זה עם איש מקצוע.
    מציעה לך בחום לפנות במקום מגורייך.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איך שראיתי אותו על המדף, נשביתי: על הספר "אדם רגיש מאוד"

מאת : רחלי בושי כהנים

17 בינואר 201212 תגובות

מתוך ספרים לאמהות

איך שראיתי אותו עומד על המדף, נשביתי. הוא היה אחד הספרים החשובים שקראתי בחיי.

אין מקריות בעולם איך הוא הופיע, בדיוק בזמן הנכון, לחזק אותי, לשקף לי מי אני, בזמן שהמטפל שלי מנסה להפוך אותי למשהו אחר- "לא טוב להיות מינוס בעולם של פלוסים", "תהפכי ממינוס (רגישה) לפלוס (לוחמת)", ואני הרגשתי איך עולה בי כעס שלא מקבלים אותי כמו שאני, שאומרים לי שמי שאני זה לא טוב, ואני מרגישה "פגומה" או "לא שייכת", בגלל שאני רגישה מדי..רגשנית..פגיעה..לא לוקחת בקלות את החיים.

שיעור ספורט – טור אקטיבי במיוחד !

מאת : ליטל אוהב ציון

13 בינואר 20117 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

התעוררתי הבוקר עייפה….. דווקא ישנתי טוב, נועה התעוררה בארבע בבוקר לאכול ושחר קם לפיפי אז עזרתי לו להתכסות, אבל בסך הכל ישנתי טוב. בהתחשב בעובדה שקובי האכיל את נועה אז ישנתי טוב מאד. ובכל זאת קמתי עייפה, מין סוג של האנג אובר כבד במיוחד, אני כבר ב"קפה השני הכפול חזק על חלב סויה" שלי ועדיין […]

תערוכת אמנות זוהרת לכבוד עבודת האימהות (הפחות זוהרת)

מאת : לימור לוי אוסמי

28 בפברואר 20110 תגובות

מתוך יצירה נשית

הזמנה לאירוע פתיחת אירועי חודש האישה הבינלאומי בתל אביב
סמלי יוקרה לסטטוס האימהות/הורות-
תערוכת אמנות זוהרת לכבוד עבודת האימהות (הפחות זוהרת)

תערוכת יחיד לאמנית הרב-תחומית, שירה ריכטר

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם