אפשר רגע לדבר על אלימות במשפחה בלי להיבהל ?

מאת : לימור לוי אוסמי

26 בנובמבר 2012 | 7 תגובות

למדנו ש'אלימות' במשפחה זה משטרה, ניידות, סימנים כחולים, רצח, מעון לנשים מוכות. כי לא למדנו שיש גם אלימות אחרת, שהיא מאוד מתוחכמת, סמויה ושקטה. אלימות שלא תמיד מתרחשת בכוונה ובמודעות, אבל היא קיימת ומדכאת את הגוף והנפש.

מתוך אלימות במשפחה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא, קוראות לשינוי

רציתי לכתוב כבר מזמן על הנושא של אלימות במשפחה וכל הזמן יש דברים 'חשובים' יותר וזה נדחה ונדחה. ואתמול, שהיה היום הבינלאומי לציון המאבק נגד אלימות בנשים, דחף אותי לנסות ולכתוב.

לא פשוט לדבר על אלימות במשפחה.

המילה 'אלימות'- יש בה משהו מפחיד, תוקפני, רחוק, לא שייך, לא אני, לא שלי. משהו שקיים 'שם' באוכלוסיות רחוקות, לא מודעות, נחשלות, מסכנות, לא 'פה', לא אצלי. יש משהו בשימוש במילה הזאת שמייד גורם לגוף להתכווץ, להתנגד, לדחות את הדבר הזה, להתרחק ממנו. אלימות ? אצלי ? מה פתאום. אצלי, לא.

והתגובה הזאת למילה 'אלימות' היא טבעית לגמרי, אנושית, מובנת. 'אלימות' היא מילה קשה והיא בעצם כמו הופכת אותי לקורבן ואנחנו לרוב לא תופסות את עצמנו כקורבנות ולא רוצות להיות קורבנות. אנחנו נשים חזקות, עצמאיות, נבונות, משכילות, ידעניות, שולטות. אנחנו לא קורבן. אנחנו לא מסכנות. אנחנו לא נשלטות. לא מחליטים עלינו.

ולפעמים יוצא שאנחנו לא רואות, לא שמות לב. כי למדנו ש'אלימות' במשפחה זה משטרה, ניידות, סימנים כחולים, רצח, מעון לנשים מוכות. כי לא למדנו שיש גם אלימות אחרת, שהיא מאוד מתוחכמת, סמויה ושקטה. אלימות שלא תמיד מתרחשת בכוונה ובמודעות, אבל היא קיימת ומדכאת את הגוף והנפש.

על האלימות הזאת כמעט שלא מדברים והמודעות אליה היא קטנה. הנשים שנמצאות במקום הזה הן נשים מדהימות, חזקות, מהממות ונפלאות. והן סובלות, כי הן לא יודעות שמה שקורה אצלן בבית הוא אלימות. הן לא יודעות שככה זוגיות לא אמורה או צריכה להתנהל. הן לא יודעות שמותר להן להרגיש אחרת ולהיות במציאות אחרת. הן בטוחות שאצל כולן זה ככה ולפעמים אין בסביבתן מי שייראה להן את הדרך לעולם קצת אחר.

אני מכירה נשים באמת מהממות שאני אוהבת מאוד שחיו או חיות כרגע במערכת זוגית שמתקיימת בה יחסי כוח של אלימות נפשית או כלכלית. נשים שלא יודעות שזה לא בסדר שהבעל מבקר אותן כל הזמן על מה שהן עושות, מתנהגות, חושבות או על איך שהן מגדלות את הילדים. שלא יודעות שזה לא בסדר שהבעל משפיל אותן ומקטין אותן ולוחץ להן הלוך ושוב על הנקודות הכי חלשות שלהן. שלא יודעות שבן הזוג לא אמור לצעוק, לקלל, לדבר בבוטות, לזלזל, לבטל את דבריהן ולהשפיל אותן אל מול הילדים. והן הנשים הכי מדהימות בעולם, אבל הן לא מרגישות שהן מדהימות. הן בטוחות שהוא צודק בדברים שלו, כי הן באמת לא בסדר ומגיע להן שיידברו אליהן ככה.

אני מכירה נשים באמת באמת מהממות, שחיות ברווחה כלכלית גבוהה ונוחה, אבל אין להן גישה לחשבון הבנק שלהן ואין להן מושג מה מצבן הכלכלי, כי בן הזוג הוא זה שאחראי על הכספים, הוא זה שקובע. בן הזוג, הבעל, הוא זה שקובע מה תהא מסגרת התקציב החודשית, שהיא גבוהה למדי, אבל הן לא יכולות לחרוג מהתקציב בלי רשותו. הן צריכות לדווח על הוצאות כספיות 'חריגות' ולקוות שהוא יסכים, כי הוא  מבין יותר מהן. אותן נשים לא יודעות כמה הבעל באמת מרוויח, כמה יש להן בחסכונות, בקרנות פנסיה, אילו נכסים יש להם וכמה כסף יש בבנק. הן סומכות על הבעל, כי הוא מבין ומחושב יותר והוא האחראי. אני מכירה אישה שהתגרשה ונותרה בלי כל לאחר שחיו ברמת חיים של עשירים, מכיוון שבן זוגה, שהיה אחראי על הכספים כל שנות נישואיה, העלים את הכסף והעבירו לחשבונות בנק סודיים ברחבי העולם. את חלק מהחשבונות היא מצאה. חלק לא.

כשאני מספרת על הנשים האלה בסביבתי הקרובה, אני לעיתים קרובות מקבלת הקלת ראש. אני שומעת תגובות של "היא ביקשה את זה"/"היא רוצה את זה"/"לכל סיר יש מכסה" /"אם היא היתה רוצה, היא היתה נפרדת ממנו"/"כן, מה לעשות, הוא קמצן פתולוגי/סוציומת/חושב על עצמו".

זה לא נכון ! אותן נשים לא ביקשו את זה, הן לא רוצות את זה, הוא לא המכסה שלה והיא לא מרגישה שהיא יכולה להיפרד ממנו, והסיבות לכך משתנות מאחת לשניה.

אותן נשים שאני מכירה האמינו באמת ובתמים שככה מתנהלת זוגיות, הן לא הכירו משהו אחר. הן חשבו שההתנהגות הזאת מגיעה להן או שזאת ההתנהגות הזוגית התקנית בחברה. הן סבלו או סובלות, אבל לא תמיד יודעות מה המקור של הסבל שלהן ולא תמיד יודעות להסביר או להבין שדפוסי הכוחות במערכת הזוגית שלהן גורמת להן לאומללות ולצער.

לא תמיד פשוט לתמוך ולהיות חברה לנשים שאת רואה ומבינה שנמצאות במערכת יחסים אלימה, כי את רואה את הקושי ליצור שינוי ומרגישה חסרת אונים אל מול מצב שנראה כקשה לשנות. אבל הנשים המקסימות הללו, ואתן יודעות שהן מקסימות, צריכות דווקא את כל התמיכה והאהבה בעולם כולו. וכן, גם אם זה דורש זמן ואורך רוח, בהחלט אפשר ליצור שינוי ובהחלט אפשר לעזור לנשים להרגיש טוב יותר, בכל בחירה שתבחרנה לעשות.

היום יש כתובות נפלאות לנשים שרוצות אוזן קשבת ותמיכה בדרך לחיים טובים יותר. את אלו אני מכירה ואשמח לשמוע על כתובות נוספות:

מרכז גליקמן, נעמ"ת

ל.א.- לחימה באלימות נגד נשים

רוח נשית- עצמאות כלכלית לנשים נפגעות אלימות

עטרת ליפשיץ- ליווי נשים בתהליכי שינוי

 

כאן תוכלנה למצוא עוד רשומות מקצועיות ואישיות על אלימות במשפחה

ואם יש לכן שאלה או שיתוף או כל דבר שאוכל לעזור, אז בשמחה

לימור

medabrot.imahut@gmail.com

אולי גם יעניין אותך:

המלכה/ לימור לוי אוסמי

אלימות במשפחה: ליצור לעצמך ולילדייך חיים חדשים/ עטרת לפשיץ

איך את יכולה לזהות שאת בזוגיות שמחלישה אותך?/ עטרת ליפשיץ

גילוי | אלימות רגשית/ עטרת ליפשיץ

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

7 תגובות ל- “אפשר רגע לדבר על אלימות במשפחה בלי להיבהל ?”

  1. אורה ברקן הגיב:

    לימור יקרה,
    כתבת מאמר סופר חשוב על נושא שעדיין לא מספיק מדובר, האלימות הסמויה והשקטה.
    אני חושבת שאחד הדברים שחשוב להביא בחשבון במפגש עם נשים שחיות במערכות יחסים כאלו (בין אם מפגש טיפולי או לא) הוא שאנחנו לא בהכרח יודעות טוב יותר מאותן נשים כיצד כדאי להן לנהוג, ובוודאי שאל לנו למהר ולשפוט אותן או לכעוס עליהן שאינן עוזבות את מערכת היחסים. ברב המקרים הסכנה הכי גדולה של אלימות מצד הבן זוג כלפי האשה היא כשהאשה עוזבת. כך קורים מרבית מקרי הרצח של נשים על ידי בני זוג או בני זוג לשעבר.

    מה שכן אנחנו יכולות להציע זה חברות, תמיכה, אוזן קשבת, כבוד למקומות שבהם האשה מרגישה ששומרת על עצמיותה, וכבוד למלחמות הקטנות שאולי כן מנהלת נגד בן הזוג ולתחשיבים האישיים שלה- איפה כדאי להיאבק ואיפה לא.

    תודה לימור שכתבת ולא הדפת את הנושא הכאוב הזה.

  2. תמר קלר הגיב:

    תארי לך מצב שבו האשה גם סובלת מכל דפוסי ההתנהגות שתיארת וגם צריכה לנהל את החשבונות…ולפעמים ההתעללות אינה מתבטאת בהשפלות מילוליות ברורות..לפעמים האלימות הזו מסתעפת בצורה הרבה יותר סמויה ממה שהעלית והרבה יותר מתוחכמת..היא גם מועברת בקצב איטי ב"טיפות קטנות"שעד שמרגישים שמשהו לא תקין ומצליחים לקרוא לילד בשמו ,זה יכול לקחת שנים.

    ממליצה על הספר : הטרדה נפשית
    מארי-פראנס היריגוין

    • תודה תמר,
      מתארת גם מתארת.
      זה הכי קשה כשזה מגיע בטיפות קטנות קטנות, כמו נסיוב רעיל שמורגש באיטיות עד שהופך לקטלני. סבל איטי ומתמשך.
      אני מכירה את הספר והוא חשוב. לא מתאים לכל אחת ולכל מערכת יחסים אלימה, במיוחד זו הסמויה. פסיכולוגית של חברה המליצה לה לקרוא והיא לא היתה מסוגלת. היה לה קשה מדי לפגוש בחומרים הללו.
      אם יתאים, אשמח אם תכתבי גם את. כל כתיבה יכולה לעזור, את יודעת.

  3. יפעת הרץ הגיב:

    "טיפות קטנות כמו נסיוב רעיל" היא הגדרה מופלאה ומדוייקת למה שקורה בביתהן של נשים רבות. את שוב מניפה דגל בנושא כל כך חשוב והניסוח מצויין.
    אם הייתי יכולה להרכיב רשימת היגדים ארוכה מאלו שהובאו בפני פעמים כה רבות הייתי מפרסמת אותה כדי שנשים יעשו בדק בית מתוכם: "הוא לא תמיד כזה, יש לו תקופות" "עם הילדים הוא כמו חמאה איתי הוא מרשה לעצמו להתפרק" "יש לי מזל שהוא שותק, בעלים אחרים צורחים" " מה אכפת לי מה קורה בחשבון, כל זמן שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה הכל סבבה"
    אני חושבת שהפחד הגדול הוא הפחד מהמבט בראי לא מהאלימות עצמה. מבט בראי שבו רואה הצופה את האישה שהיא לא חלמה שתהיה, את האישה שבאופן סובלמטיבי "זורמת" בתוך הנהר של החיים ושל הזוגיות בתוכם עם הרבה פחד לעצור ולשאול שאלות כי התשובות מזמנות עשיה.
    אני חושבת שנשים רבות מפחדות לעשות. מן סירוס נשי שלא באמת קשור לאלימות שהן חוות אלא לצורה שהן גדלות דרכה להיות נשים. אולי נכון לקרוא לילד בשמו"אלימות" ואולי נכון יותר לטווח הארוך לחנך ילדות להשכיל ולהבין שגם תוקפנות שלא נעימה להן היא סיבה טובה לא להיות ליד אדם תוקפן. שגם אי נעימות שלא מאפשרת צמיחה ( כפונקציה סביבתית לא אישיותית אישית) היא סיבה טובה "לעוף" משם ולפרוס כנפיים הלאה.

    אולי מהמקום של אמהות לעתיד או של נערות הצופות אל אימותיהן ורואות נשים שמתמודדות בסבלנות עם סוגים שונים של קשיים נשים מדרדרות להאמין שעליהן להסכים או לפחות להתמודד לאורך זמן ארוך עם מקומות אלימים תוקפניים ומדכאים.

    אפשר להתחיל את הבוקר ב"ברוך שעשני אישה" או ב "ברוכה שעשתני אישה" ולהתחיל לאט לאט להבין שזו מתנה גדולה של כח ולא של שפיפות קומה.

    כה לחי.
    יפעת

Trackbacks/Pingbacks

  1. מותקפות « האחות הגדולה - 06/12/2012

    […] אפשר רגע לדבר על אלימות במשפחה בלי להיבהל ? (לימור לוי אוסמי, נשים מדברות אמהות) […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הכל תקין, אז למה בכל זאת התחושה היא שמשהו לא???

מאת : מגלה את עצמי מחדש

26 בדצמבר 20119 תגובות

מתוך הריון, חרדות ודיכאון בהריון, יומן הריון

הכל תקין, אז למה בכל זאת התחושה היא שמשהו לא???

הזמן עובר, השקיפות העורפית בסדר, הסקירה הראשונה מראה שהספירה שלי לא נכונה בשבוע, אבל למי זה איכפת- טעות נפוצה, לא חשבתי על זה דקה אחרי… חשבתי על זה הרבה אחרי- אחר כך. אבל כשלכאורה הכל תקין והכל מצטלם יפה, ורק התחושות, תחושות שלא מבוססות על כלום חוץ מתחושות, רק הן לא תקינות, רק הן לא יפות, אז למה להטריד את המערכת…

אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש, אבל לצערי, במקרה שלי, ידיעת החוק- חוקי החיים הכניסה אותי למעגל של מצוקה. לא באמת עונש אבל בהחלט מצוקה. פתאום החיים וההריון בפרט נראו לי כל כך שבריריים, כל כך ארעיים, כל כך לא מובטחים.

דודה שלי אומרת שעד שאין לידה והכל תקין לא אומרים "מזל טוב" אלא "בהצלחה" וככה כל הזמן הרגשתי, שדרושה כאן המון הצלחה, שהכל בשנייה, יכול להיגמר, יכול להיעלם, שהכל אבל הכל לא בסדר אבל לא ידעתי באמת מה לא בסדר.

האם אפשר למנוע דיכאון אחרי לידה?

מאת : לימור לוי אוסמי

15 ביולי 20180 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, פחדים וחרדות אחרי לידה, קושי אחרי לידה, רגשות אשם אחרי לידה

כשאנחנו שומעות חברה שמבטאת קושי גדול, עצבות, כשהיא לא מרגישה אהבה כלפי התינוק, או מרגישה חרטה, כעס, חוסר אונים, תשישות או חוסר הנאה – כמעט מיד נדלקת לנו נורה אדומה. יכול להיות שהיא בדיכאון אחרי לידה? איך אפשר לעזור לה? ואכן, הנורה הזאת נפלאה ומגייסת אותנו לעטוף ולהתגייס למען נשים אחרי לידה, אבל אולי לפעמים אנחנו נזכרות ונזכרים מאוחר מדי?

האם זה שאני רוצה אפידורל אומר שגם אקבל?

מאת : mother cat

12 בפברואר 20112 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

בשיעור ששרי לימדה על תנוחות, נשימות וכו', טענתי שאני מקשיבה רק ליתר ביטחון, כי לעולם אי אפשר לדעת מה יקרה… אבל אני הרי מקבלת אפידורל בשניה שאני מגיעה לבית-החולים. בהיותי פחדנית גדולה מכל דבר כואב, ובעיקר ממחטים, הבעיה היחידה היתה שלא ידעתי אם לפחד יותר מהלידה עצמה או מהאפידורל והעירוי….