חודש לפני הלידה

מאת : אמא לעצמי

6 בינואר 2013 | 11 תגובות

אני רוצה אמא. וזו לא האמא שגדלתי איתה ושמתה.

מתוך אמהות ובנות, הריון, יומן הריון, לכל אמא

 

חודש לפני הלידה – אני מנסה למצוא כמה רגעים אמיתיים של שקט ביני לבין עצמי כדי להצליח סוף סוף לחלץ מתוכי את המצוקה האדירה הזו שאני קוברת בתוך הגוף שלי כבר חודשים, קצת אחרי שגיליתי שהריתי בפעם השנייה.

לפני שגיליתי שהריתי, כל פעם נעתי ונדתי בין רצון גדול לעוד ילד לבין ייאוש עמוק רק מהמחשבה שהנה עוד פעם אצטרך לעבור 'את זה'.

ההריון הראשון היה בסך הכל בסדר. שנאתי את המעקבים של האחיות, שנאתי את ההצקות של הרופאים.

ואז הגיעה הלידה – גם אז היה לי חלום מתוק וורוד של לידה טבעית בבית או בצימר- מים מים מים. כמה אני אוהבת מים רגועים ונעימים ונעים וחמימים. כל-כך רציתי ללדת בתוך מים.

חלמתי ללדת עם דולפינים כמו באיזה סרט תעודה שראיתי במהלך ההריון או כמו מלכה בג'קוזי חמים עם דולה רכה ואמהית שעוטפת אותי ומקלה עלי באמפטיה שלה ובאהבה ללא תנאי כי היא רק שלי לשעות האלה שבהן אני מאפשרת לגוף שלי ללדת בדרכו שלו.

אני לא בטוחה שלא מימשתי את הרצון הזה בגלל שגם אז הגענו למסקנה שממש אין לנו תקציב לזה, או בעיקר בגלל מחשבה או אמונה שהגבילה אותי ולא אפשרה לי מתוך חוסר אמונה או פחדים עמוקים להגשים את החלום שלי.

כעת- יש שוב בתוכי חיים חדשים. יש עובר מתוק. אני מרגישה אותו. הוא נע וזע וחי ופועם בתוכי.

הוא חלק ממני עכשיו ועוד מעט הוא ייוולד לאוויר העולם ובחוויה האישית שלי, לפחות לשנה או שנתיים או אפילו שלוש – לא יהיו לי ממש חיים משלי…

זה לא בהכרח נכון. אבל התחושה הזאת מקננת בי.

בתור התחלה אני מיואשת מזה שכשכבר מצאתי עבודה שקיבלה אותי כדי שיהיו לי מעט דמי לידה, זאת עבודה נוראית שאני ממש לא אוהבת, בלשון המעטה, להגיע אליה.

אני סוחבת התקררות כבר שבועיים וכאבי שרירים בחצי גוף ורק המחשבה לחזור לשם מחופשת מחלה, עליה גם ככה לא אקבל כמעט אם בכלל כסף, מייאשת ומעציבה אותי בטירוף.

אין לי שמץ של מושג, בלי קשר לאמהות, להריון וללידה המתקרבת והולכת, מה בעצם אני מבקשת לעשות ולהיות בחיים האלה שלי? מי אני בעצם בעיני עצמי?

וכל הזמן אני חשה שאולי אם אני מרגישה כל-כך אבודה ואומללה, אולי אני מביאה לעולם עוד נשמה אבודה שגם היא תלך לאיבוד במסדרונות החשוכים של החיים שאני לא מצליחה לשלוט בהם ולנתב אותם לאן שאני רוצה, ברגע שאולי אדע מה באמת אני רוצה…

ותחושת הילדה או האישה האבודה הזאת גורמת לי לחוש שגם כשזה מגיע להחלטה של איך אני רוצה לבלות את השבועות האחרונים של ההריון ואיך אני בוחרת ורוצה ללדת – גם שם אני הולכת לאיבוד.

אני החלטית לרגע אחד שלמרות המצב הכלכלי הבלתי אפשרי שלנו אני חייבת דולה. חשבתי על אחת מתחילה ואז הבנתי שאם כבר אז כבר – לקחת מישהי מנוסה ומקצועית שאני באמת יכולה לסמוך עליה.

ופתאום אני חרדה לשחרר את הכסף הזה, ולעשות בחירה, ולקחת עליה אחריות – שאולי גם הפעם, כמו בלידה הראשונה, ארצה נורא טבעי ובסוף זה יגמר בלידה קשה וארוכה ומתישה ובניתוח חירום קיסרי.

והכסף על הדולה סתם ילך לפח.

אני מלאה בכל-כך הרבה כעסים ופחדים נוראיים. כל הזמן מרגישה פוחדת וכועסת.

פוחדת מזה שהגבולות שלי מתערערים כי הולכים לפלוש לתוכי, להתערב לי, להחליט בשבילי, לא משנה כמה אחלום וארצה – אף אחד לא באמת יכול להבטיח לי שהלידה השנייה תהיה חוויה מתקנת לראשונה שבבשרי ובנפשי הותירה צלקות שלמרות נסיונות רבים וחוזרים ונשנים לרפא אותן, הן לא באמת נרפאו.

הגוף שלי כל הזמן מסמן שהוא עצוב וכואב ועייף.

הנפש שלי מרגישה אבודה ומיוסרת.

בא לי לברוח לאן שהוא. בוררת לי חדרים כאלה של פנטזיות שמפיסות את האובדן והכאב מדי פעם באיזו דמות אישה חמימה וטובה שמתמסרת אלי ומעניקה לי את כל מה שחסר לי ושאי פעם ייחלתי לקבל.

ופתאום מתוך כל האנדרלמוסיה הזו שכתבתי עד כה, פתאום עולה זעקה ממעמקים:

 

א מ א!

 

אני תוחבת את האצבעות הנואשות שלי בסדינים ובכרית ומנסה לדלות אותה מאיזשהו מקום שבו היא ודאי הייתה צריכה להיות למעני. עכשיו. נטו. רק בשבילי.

אני רוצה אמא.

וזו לא האמא שגדלתי איתה ושמתה.

זו איזו הבטחה שמעולם לא קיימו עבורי בחווייתי.

אמא.

דמות שהייתה אמורה כביכול להיות שם בשבילי – תמיד.

מישהי שמחבקת ואוהבת ומרגיעה ומפיסה ומפייסת וחומלת. מישהי שנמצאת שם.

זה בכלל לא משנה שיש לי בנזוג שהוא מאד רך וטוב ואמהי.

הוא לא היא. הוא לא אישה. הוא לא אמא.

אני רוצה אותה!!!

ואין לי.

וזה כמו איזה מכתש רגשי, איזה פצע שנפער. ואין לו באמת ריפוי. הוא פשוט שם. כל הזמן – מתנגן…

 

ואין לי באמת זמן לחלום. עוד מעט ייוולד לי תינוק וזו אני שאצטרך להיות ההבטחה הזאת למענו.

זו אני שאצטרך להכין את הכל חומרית ולהיות שם למענו גופנית ורגשית…

וזה בכלל לא יעניין אותו אם הגופנפש שלי פצוע או פצועה. ואם או לא הייתה לי פעם אמא ואיך ומתי היא מתה ונעלמה לחלוטין מחיי.

הוא יזדקק לי בכל רמ"ח אבריו ואני אהיה חייבת להיות שם בשבילו.

איך הגעתי לזה? מה פתאום בחרתי בכלל להיות בעמדה כזאת? לקחת על עצמי תפקיד כל-כך אחראי והרה חשיבות וגורל למען נשמה אחרת שקורמת עור וגידים וחיים בתוכי?!

 

בחלומות שלי אני מתמודדת נפלא עם לידה טבעית. גם אם זה בבית יולדות.

בן הזוג שלי תומך בי, ויש דולה רכה ומקסימה ונהדרת שמאפשרת לגוף שלי ללדת כרצונו…

התינוק שלי בוקע מתוכי, לצד הכאב והפחדים והקונפליקטים השונים…

ופתאום הכל מתגמד ונעלם…

מניחים אותי עלי. הוא קטן ומתוק וחסר-אונים…

ואין דבר שאני מייחלת בעולם יותר מלהיות האמא שלו.

הוא מעניק לי לידה מופלאה ואני מודה לו ומברכת אותו על זה.

הוא יונק בקלות, אני מיניקה בקלות.

הוא החוויה המתקנת שלי.

האור בקצה המנהרה החשוכה שמעולם לא הצלחתי עד הסוף לפענח במבוך חיי שלי…

 

אנחנו כמו תמונה אימפרסיוניסטית צבעונית ויפהפייה שעשירים נהנים לתלות בחדר האורחים שלהם… אמא והתינוק שלה… רגע של הארה והתגלות. חיבור שמימי עלי אדמות…

 

זאת התמונה שלאורה אני מבקשת להמשיך ולחיות…

 

על אף, ולמרות הכל.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

עוגת השוקולד הראשונה שלי כאמא / אמא

אמא יקרה לי / אמא לעצמי

האבל על אמא התפרץ אחרי הלידה/ אמא ויהי מה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

11 תגובות ל- “חודש לפני הלידה”

  1. שירה דרוקר הגיב:

    ריגשת אותי מאוד מאוד. אני מאחלת לך שתאהבי את עצמך כאן ועכשיו. את מדהימה בתחושותיך וכתיבתך.
    אני מקווה שגם בשבילך, כמו בשבילי, הכתיבה והפרסום כאן מניעים דברים בפנים למקומות טובים.

  2. דנה ליברמן הגיב:

    הכתיבה שלך כל כך סחפה אותי שרציתי להמשיך לקרוא עוד ועוד. אני מאחלת לך שהלידה שלך תהיה בדיוק כמו בדמיון שלך, כמו התמונה האמפרסיוניסטית בחדר של העשירים.
    לכי עם הדמיון שלך ותהפכי אותו למציאות.

  3. יקרה, עולה לי השיר הזה כרגע:

    אמא, מילה אחת קטנה ובה עולם ומלואו
    אמא, עד סוף ימיו ישא אותה אדם בלבבו
    והיא עולם ילדות רחוק והיא מבט של רוך וצחוק
    והיא שיר ערש מלטף והיא יצור שרק אוהב
    מילה קטנה אשר חודרת פנימה, אמא…

    בשעת עמל או הרהורים
    בשעת דממה ובשירים
    בשעת חריש האדמה
    בשעת שלום ומלחמה
    אתה לוחש מבלי משים
    מילה שהיא הרבה מילים

    אמא, מילה אחת וסיפורים יש בה אין סוף
    אמא, אשר נטעה בי אהבה, והיא לא בת חלוף
    והיא החדר החמים והיא פלאי הסיפורים
    והיא עולם האגדות והיא שעות מאושרות
    מילה קטנה אשר חודרת פנימה.

    בשעת עמל או הרהורים…

    אמא, אישה אחת ומה רבות בה הדמויות
    אמא, היא כל אותם הרגשות בין אושר לדמעות
    והיא האופק הרחב אשר הזמן בו לא חלף
    והיא הווה והיא עבר והיא האושר במחר
    מילה קטנה אשר חודרת פנימה, אמא…

    בשעת עמל או הרהורים…

    ועולה בי אמא שלי, שגם כשאמה היתה בחיים סיפרה תמיד כמה חלל יש לה מהיעדר אם. הכמיהה שלך לאם, לדמות אם, לאהבת אם ניכרת ומובנת ומרגשת כל כך.

  4. tslil הגיב:

    אני אחרי לידה שלישית, יש לי ילדה גדולה אוטוטו בת 7 עוד מתוקית בת שנה ו-9 חד', ופיצפונת בת 3 חד'..
    הרצון לאמא צועק בתוכי בלי סוף!!
    לעיתים אני מרגישה רק רצון אליה לחיבוק שמעולם לא היה…
    (יש כאלה שאומרים שבגלל זה הקמתי משפחה בגיל צעיר)
    צימררת אותי אשמח להיות איתך, לצדך…:)

  5. אמא לעצמי הגיב:

    נשים יקרות ונהדרות –

    אני נכנסת לכאן אחרי שמקשיבה עם בני הגדול והעוברון החמוד לשירים שמרגשים ומשמחים אותנו, ועומדות לי דמעות בעיניים. הלב שלי מפרפר מהחמימות והרגישות שאתן מביאות כאן.

    זה כל-כך משמעותי עבורי שאתן חשות הזדהות והתרגשות אל מול כתיבתי והשיתוף שלי.

    חשתי שזה כל-כך מבולבל בחווייתי ומי בכלל תבין מה כתבתי? והנה… הרבה מעבר למלים, הגעתי ללבכן ולרחמכן.

    תודה לכן כל-כך על ההבנה, החמלה, השיתוף ועל שאתן מאפשרות לי לחוש שייכת, נהדרת כפי שאני.

    וכל מה שכתבתי כאן לא יספיק כי אתן מעניקות לי בשיתופכן הרבה מעבר למלים…

    לימורי אהובה – כתמיד חשוב לי לשקף לך כמה שאת והאתר שלך מבורכים ובלתי מובנים מאליהם כלל. תודה לך על שכתבת כאן שיר יפהפה ומרגש שלא הכרתי.

    מחבקת ואוהבת – חגית

  6. אנונימא הגיב:

    קוראת אותך שנה וחצי אחרי שכתבת…
    תהיתה בתגובה האחרונה מי תבין אותך
    אני מבינה אותך…
    אימא שלי נפטרה בצעירותי,
    הכמיהה הזו לא פוסקת (אם כי, לא בטוח שגם אם היתה בחיים היתה מסוגלת להעניק לי את מה שהייתי רוצה…)
    יש לי ילדה אחת, קסם…
    ואני חרדה מאוד מילד שני
    ומצד שני קשה לי לדמיין שנהיה משפחה עם ילדה אחת…

    אני מבינה לליבך, ובכל מילה, אפילו שזה שנה וחצי אחרי, פשוט רציתי לחבק אותך

  7. אמא לעצמי הגיב:

    תודה יקירה. החיבוק מתקבל בברכה והרבה אהבה. הייתה לי לידה עוצמתית וטבעית נהדרת. הפכתי באמת אם מיוחדת רכה וחמה עבורי וגם עבור בני השני. מתוק וקסם. וההתמודדויות המשיכו וממשיכות, אתו. אתי. בזוגיות, ועם הבן הגדול… והחיים. לצערי לא נותר לנו אלא להפוך אמהות טובות ויקרות ומתקנות לעצמנו, ובעקבות כך להשתפר באמהות גם למען ילדינו. מאחלת לך ליצור ולברוא את כל מה שלבך מבקש ושרחמך מייחלת. חיבוק חם ממני.

  8. אנונימא הגיב:

    תודה רבה על מילותייך, נכנסת ישר ללב שלי

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה ?

מאת : אוסי הורביץ

5 בפברואר 20128 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, עזרה ודאגה לעצמנו, קושי אחרי לידה, שיתופים אישיים

בשונה מהלידה הראשונה, אז פחדתי לבקש עזרה בהתחלה, שמא זה יפחית מיכולת האמהות שלי, הפעם בהחלט אמרתי שקשה לי ואשמח לעזרה (יש לזכור שאני אם יחידנית עם פעוטה היום בת שנתיים ושמונה חודשים ותינוקת בת חודשיים), אך הפלא ופלא – נשארתי לבד. איני מבקשת שמישהו יקח אחריות על בנותיי ויחיה את חיי במקומי. עם זאת, מעט עזרה?

בשם אלוהי השחלות.

מאת : לי-את דנקר

15 בינואר 20132 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, רוצות הריון

זאת רק אני או שכמעט כל אישה המתקרבת לגיל שאפשר להתחיל שלא, היא חושבת על אולי עוד כן אחד אחרון ודיי?

משהו מבפנים עוד לא רוצה להזדכות על החיבוק הפנימי עם הרחם. בטח לא כאשר מרגישים שזו עומדת להיות חוויה מסוג אחר.

מה הצד של האבא בתוך המשבר הזה ?

מאת : רותי שלו

18 בדצמבר 201113 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

שלושה גברים הגיעו אליי בשאלות דומות:

"מה היא רוצה?"

"מה אני יכול עוד לעשות שלא עשיתי?"

"אני לא מבין מה עובר עליה".

המשפטים האלה הם משפטי מפתח בהתבוננות בפערים וההבדלים בין גברים ונשים.