שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה

מאת : יפעת הרץ

17 בינואר 2013 | 3 תגובות

ספרים אמורים לספר לי מה הסיכוי שלי לקבל ילדה ( או ילד) בריא בסוף המסע המוטרף הזה של ההריון.  למבחן הזה אני לא יכולה ללמוד. ואני גם לא בטוחה שיש ציון בסוף.

מתוך הריון, יומן הריון

 

אף פעם לא אהבתי סטטיסטיקה. בלימודיי לבגרות במתמטיקה סבלתי כשביקשו ממני להבין מה הסיכוי שיצא כדור אחד ירוק מסל כדורים אדומים, פשוט כי לא היה לי חשוב לדעת איזה כדור יצא, מה הסיכוי… ואני בכלל אוהבת גם ירוק וגם אדום.

בלימודים לתארים הראשונים נצטרכתי ללימודי סטטיסטיקה באנגלית, זה אותו דבר רק עם עוד המון מושגים שנשמעים כמו סינית עתיקה וצריך ללמוד בעל פה טרם הגעה לפתרון שאלות קריטיות נוספות  שוודאי ישנו את העולם, על מדגמים מייצגי אוכלוסיות ופילוחם.

דקות לפני הגשת התיזה שלי כאן בארץ הקודש, הסטטיסטיקה עשתה לי התקפת חרדה. זו בעצם הייתה מן זוגיות נפלאה, כל פעם שהסתכלתי על טורי המספרים והנתונים התחלתי להרגיש את הרחש הנימול והזמזום המנתק הזה אצלי בגוף, מה שהסתיים פעמיים בהתקפת חרדה אמיתית. כזו שמלמדת אותך לאהוב ולהעריך את הנשימה הסדירה שלך.

אבל את כל המבחנים האלו עברתי. בהצלחה מרובה ובציוני שיא, הם היו לי חשובים במידת מה וגרמו לי סבל במידה לא פרופורציונאלית לחשיבותם בחיי.

אתמול נפגשתי שוב עם הסטטיסטיקה. ככה, מחוץ לאוניברסיטה, היא חיכתה לי בפינה.

רופא מקסים, מרפאה נעימה, חדר חשוך, כיסא נח, רגלים מפושקות ועובר ( שאני חושבת שהוא עוברית) מתנועע בשמחה על המסך הגדול מולי. מודדים את אורכה, מודדים את עובי הנוזל בעורפה ומופיע שם מספר שלכמה רגעים לא אומר לי כלום ( על אף הסבר מפורט לו זכיתי בדיוק שתי דקות קודם לכן).

'שקיפות בינונית' אומר הרופא ואני שואלת 'מה זאת אומרת בינונית' ( אצלי שום דבר לא בינוני אדון!), והוא משיב, השקיפות לא תקינה, מסיים בעדינות חן ורגישות את הבדיקה ועובר איתי למשרד, שם ההיא של המספרים מהתיכון לא מפסיקה לדבר.  ומאז, בשלושים השעות האחרונות, להוציא חמש שעות שינה טרופה, כל עולמי מתמלא במספרים ובשנאתי משכבר הימים- גב' סטטיסטיקה. אחוזונים, פילוחים, סיכויים, סיכונים, התפלגויות… שכל-כולללללם מספרים של אי ודאות מדודה היטב.

בסוף היום מספרים אמורים לספר לי מה הסיכוי שלי לקבל ילדה ( או ילד) בריא בסוף המסע המוטרף הזה של ההריון.  למבחן הזה אני לא יכולה ללמוד. ואני גם לא בטוחה שיש ציון בסוף. אבל כאלו הם המבחנים הקשים של החיים, יש רק מפסיק/ממשיך. משמעות המילים סיכוי וסיכון מתערפלת לי מידי פעם ואני כמו במבחן בתיכון מתבלבלת בין מה זה תוצאה חיובית למה זה תוצאה שלילית ומה ההשלכות. ובכלל- אפשר חומר פתוח במבחן הזה?!

אני כבר מתאבלת על שלושה חודשים של בחילות איומות ועייפות גדולה. הנוכחות של אי הוודאות הקיומית לצד האחריות שלי לקבל החלטה שיכולה להשפיע על המשך חיי כל בני ביתי הן כמעט בלתי נסבלות.

אני עושה בפחד מלחמה ונעה בין תחושות רוחניות עוטפות של תקווה ואמונה שביכולתי לשפוך אור גדול על כל התהליך לבין הפרעות מהאונה השמאלית, שממלאות אותי במספרים עובדות ולוגיקה, שבסופה אין מענה חד משמעי.

חושבת על מפגש עם חברה אהובה יום לפני בדיקת השקיפות העורפית כשבעגלה שלה יושב ילד שמרגע לידתו נאבקים על בריאותו קיומו וההזדמנות שלו לחיים נורמליים, מאבק קשה כואב מתיש ומלא גבורה, היא אומרת לי בשיחה : היו לי 4 נקודות יציאה בהריון ולא לקחתי אף אחת מהן.

שואלת את עצמי אם הנתון הסטטיסטי הזה הוא נקודת יציאה.

שואלת את עצמי כמה נכון יותר נפשית להיפרד מגברת עוברית עכשיו כשהתהליך הוא פשוט פיזית או כמה נכון יותר לחכות לעוד נתונים סטטיסטיים ולהגיע אולי בעוד חודשיים למצב בו אעמוד בפני צורך בלידה שקטה.

שוב לא ברור לי מה הסיכוי פה ( שאצא לגמרי שפויה מהתהליך הזה) ומה הסיכון ( שאפסיד תינוקת בריאה בגלל מספרים)  עד כמה אני רוצה להישען על נזר הבריאה מול תגליות המדע…מאמינה שבחיים צריך לתת לשאלות להיות עד שבאה להם תשובה, רק שעכשיו מותר לי לתת להן להיות רק זמן קצר ואת התשובות אולי אצטרך לקטוף אני לפני שיבשילו. מפחדת לקטוף תשובות בוסר.

 

אושר: לצד כל התהליך הסוער הזה אני מתמלאת מדי פעם ברגעים של נחת, מסתכלת על חיי ורואה כמה הרבה "יש" יש בחיים האלו שלי ומחייכת לרגע. מבינה לשבריר שנייה שאל מקום לא חסר יכול להגיע רק משהו מלא וטוב. וממשיכה להתנהל בצליעה רגשית נפשית בתוך בליל המספרים האחוזים הסיכונים והסיכויים. מזכירה לעצמי שלאן שזה לא הולך בעוד כמה חודשים זה מאחורי.

אושר 2: עבדתי פעם כפסיכולוגית במחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם, במחלקה אושפזה אישה צעירה מאוד ספק אישה ספק נערה, במצב קשה מאוד, ליד האישה ישב רב שבא לבקר אותה, הוא ביקש ממנה לא לאבד תקווה והיא ענתה לו "אבל רבי, הסטטיסטיקה הכי טובה היא שיש עוד חודש חודשיים" והרב בשקט עם המון רוך ואמונה גדולה שאל " השם שלך,___, השם שלך? הוא כבר בסטטיסטיקה? " , לא היא השיבה בלי חיוך, " אז נכון לעכשיו הסטטיסטיקה היא סטטיסטיקה ואת לא בה"

זה שהסטטיסטיקה סביבי, זה לא אומר שאני בה. ותודה רבי.

 

3 תגובות ל- “שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה”

  1. כל כך מבאסת אותי ההתמודדות הזאת. זוכרת היטב מההריון שלי, לגבי ההחלטה אם לעשות מי שפיר או לא.
    אלו החלטות כל כך גורליות שאנחנו צריכות להכריע בהם !

  2. מתת הגיב:

    וואוו, כמה מדוייק לי כל הכתוב פה.
    מאחלת לך לקחת החלטות נכונות לך, שיגרמו לך להרגיש שלווה ושלמה.
    אני בחרתי למקם את עצמי כרגע בצד הטוב של הסטטיסטיקה…
    כל הסיפור הזה עלול להיות מורט עצבים.

  3. נירה טל הגיב:

    גם אני הייתי בסטטיסטיקה הזו. והרופא אמר לי 50, 50, אבל עודד אותי ואמר שיש תמיד תקווה. כיוון שהיה תאום האפשרות לדילול הייתה נוראית מבחינתי כי זה היה לסחוב אותו עד הסוף. עשיתי מי שפיר והסיכוי גדל ועשיתי סקירה שנייה והסיכוי עלה. והיום הוא בן 7 חודשים. טפו טפו בלי עין הרע. משגע!!!! בהצלחה שמרי על אופטימיות ולכי עם הלב שלך

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הלידה הציבה בפני הזוגיות שלנו אתגר משמעותי

מאת : אבא בתול

29 במרץ 20117 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה

המציאות הבלתי מאוזנת שמה אותנו על מסלול התנגשות….. מי חשב שרגע השיא של הולדת ביתנו הבכורה, יציב בפני הזוגיות שלנו אתגר כה משמעותי? הרכבות המשיכו לדהור זו אל מול זו, נהגי הקטר משכו בצופרים בכל כוחם, זיעה קרה כיסתה את גופם.

היום גלעד שליט חזר הביתה

מאת : שירה דרוקר

18 באוקטובר 20113 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

היום גלעד שליט חזר הביתה.

היום הוא סוף סוף יצא לחופש, פגש אנשים, התרגש כל כך לקראת האיחוד עם אמא ואבא, עם אחיו, שחיכו לו כל כך הרבה זמן…

אני נרגשת מאוד. קיוויתי כל כך, אבל לא חשבתי שיגיע היום הזה.

מאז ששמעתי על העסקה שעומדת לצאת לפועל לא עוזבת אותי המחשבה שגלעד הוא עכשיו אישיות ציבורית בעל כורחו. הוא לא ביקש להיות מפורסם. הוא אפילו נראה וגם מתואר ע"י קרוביו כאדם די מופנם וביישן. זה כל כך לא בשבילו כל ההמולה הזאת שנוצרה סביבו.

מחשבות על אבל לגיטימי

מאת : אפרת דבוש נאור

1 באוקטובר 201115 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון, מקצועניות מדברות, סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

כשאני מדברת על מוות, אני לא מדברת רק על מוות גשמי של אדם יקר שאובד, אלא על המוות שאנו פוגשות במעגלי החיים, על הצער שנולד ממוות שאין לו קבר ואין לו שיבה, על הריק של נשים רבות שחודש אחרי חודש מגלות ששוב אינן נושאות חיים ברחמן, על אמהות לעוברים שלא יזכו לסיים את מסעם לעולמנו ועל לידות שקטות. על הכאב של חלום הלידה שהתנפץ, על החלל הגדול שנפער בנו ובגופנו