שנתיים בלי התינוקת שהייתה יכולה להיות לי

מאת : נירה טל

7 בינואר 2013 | 6 תגובות

אני מצטערת, אבל זה לא התסריט שכתבתי לחיים שלי. בבקשה לעצור, יש כאן טעות, זה אמור לקרות למישהי אחרת, לא לי. אני לא חלק מסטטיסטיקה. אף פעם לא הייתי.

מתוך הפלה, אובדן הריון

 

לפני כמה שבועות העזתי לשאול בפעם הראשונה את רוני מתי רפאל נולד. שנתיים אני רואה את רפאל גדל לי מול העיניים ומהיום הראשון ידעתי שהוא נולד ביום בו התינוקת שלי לא הספיקה לנשום את אוויר העולם.

עברו שנתיים והתשובה הייתה כמו חץ בתוך הלב. צדקתי.

הילדה של רוני הצטרפה לגן של דניאל, הגדולה שלי, באמצע השנה, והאח הקטן רפאל היה שם מהרגע הראשון. תינוק בן כמה שבועות. רוני לא ידעה שהייתי בהריון, לא ידעה שילדתי, היא פשוט הגיעה לגן לקחת את הילדה שלה וספגה ממני מרירות וכעס. שנה שלמה כעסתי עליה כי לה יש תינוק ולי אין תינוקת. ואני אפילו לא בטוחה שהיא ידעה את זה.

חברות שלי ילדו ולא יכולתי לכעוס עליהן, אז כעסתי על רוני ועל רפאל. כעסתי על כל העולם. חיכיתי שמישהו ייפול לי לידיים. שמישהו יעשה תנועה לא נכונה, יגיד מילה לא נכונה כדי שאני אתפוצץ עליו במלוא הקיטור. הייתי הולכת ברחוב ומחכה לראות על מי אני יכולה לצעוק ולכעוס ולצרוח. כל עוולה קטנה שראיתי הוציאה ממני נמרה עם ציפורניים שלופות. החברים הרגישו יגון, אבל אני הרגשתי כעס.

הגעתי ל"ליס" בסוף שבוע 39, עם צירים ופתיחה. הרגשתי צירים מהבוקר, אבל לדניאל הייתה דלקת עיניים והיא נשארה בבית והיינו צריכים לבקר רופא, אז הצירים, והמחשבה על הלידה נדחקו הצידה. רציתי ללדת כמו שילדתי את דניאל שלי. במהירות ובלי אפידורל. אז משכתי. עד אחת או שתיים בלילה משכתי. הגעתי לבית חולים בהתרגשות ובכאבי צירים, בכוונה ללדת אחות קטנה לדניאל שלי.

שתי מילדות, שלושה רופאים, שלושה מכשירי אולטרא סאונד שונים.
לתינוקת אין דופק.
כשהשאירו אותי בחדר של האולטרה סאונד להתלבש ולא העיפו אותי למעלה לקיסרי, הבנתי שאין לי תינוקת.

בבוקר נולדה תינוקת, עוברית קטנה ללא רוח חיים. דומה לדניאל שלי, עם שיער קצת יותר כהה. רצינו לקרוא לה נועה.

אני מצטערת, אבל זה לא התסריט שכתבתי לחיים שלי. בבקשה לעצור, יש כאן טעות, זה אמור לקרות למישהי אחרת, לא לי. אני לא חלק מסטטיסטיקה. אף פעם לא הייתי.

מהימים הראשונים אני זוכרת הכחשה ורצון לשנות את המציאות. זה לא היה הגיוני וזה לא היה פייר וזה פשוט לא החיים שלי. אני זוכרת מקלחות ארוכות, אני זוכרת התפרצויות בכי שלי, וחיבוקים גדולים של בן זוגי. ואני זוכרת פעוטה בת שנה ותשע שהייתי צריכה להסביר לה שאין. אין תינוקת. בשפה פשוטה. פשוט אין. מהעיניים שלה זה היה מובן – כמו שאין טלוויזיה עכשיו, ואין גלידה עכשיו, אז גם אין תינוקת.

דניאל שלי הכריחה אותי לקום יום אחר כך מהמיטה. היא הכריחה אותי לתפקד ברמה קיומית. היא הכריחה אותי לחייך, והכריחה אותי לחבק. היא הייתה האור היחיד שלי. היא ובן זוגי.

בהתחלה לא העזתי לצאת מהבית. כל מפגש ברחוב היה טעון, שיניתי בית קפה שכונתי, לגינה לא הלכתי חודשיים. לא הייתי מסוגלת להגיד מה קרה. לא ידעתי איך אומרים את זה. לא ידעתי איך להתמודד עם העיניים של האנשים שסיפרתי להם מה קרה. למען האמת, אני חושבת שכמעט ולא סיפרתי מה קרה. זה היה התפקיד של בן זוגי ושל החברות להסביר, לספר, לדברר את האירוע. אני לא אשכח לעולם את התגובות של השכן שפגשתי על המדרכה ואמר לי מזל טוב, או את החברה מהגינה שהתרחקה ממני כי לא ידעה איך להכיל את מה שסיפרתי לה.

אז התחלתי את חופשת הלידה. חופשת לידה בלי תינוקת. להסתובב עם בטן של אחרי לידה, בלי תינוקת. להיות במשכב לידה בלי תינוקת. לסבול מהתכווצויות רחם, בלי תינוקת. להשתגע מהורמונים, בלי תינוקת. לישון בלילות, בלי תינוקת.

לאנשים מסביב היה קשה להבין שאיבדתי ילד. איבדתי תינוקת שבשבילי היא הייתה כבר חיה, שדמיינתי לה עתיד, והכנתי לה בגדים, וחשבתי על מערכת היחסים שתהיה לה עם דניאל ואתי ועם אבא שלה. אנשים מצפים שתחזרי למציאות כי הם לא יכולים לתפוס שאני מרגישה שאיבדתי תינוקת חיה, שמבחינתי היא כבר הייתה חיה.

ואז בא הזעם, ובעקבותיו כאב ההשלמה. וטיפול מקצועי. וציפייה מורטת עצבים לתוצאות הניתוח הפתולוגי, ציפייה שמלווה בסיוטים על גופה קטנה ומבותרת. עלי כאמא שהפקרתי את העוברית הקטנה שלי לסכין מנתחים. בידיעה (שהתבררה כנכונה) שאין סיבה ממשית למוות. הרפואה לא יודעת. 65% ממקרי המוות התוך רחמי הם ללא סיבה מובנת.

מסביבי נולדים תינוקות וכל מה שאני רוצה זה שהעולם יעמוד מלכת. יעמוד מלכת עד שאני אכנס להריון. כי עוד שהתינוקת הייתה בתוכי אמרו לי שמומלץ לנסות לחזור ולהיכנס להריון תוך שלוש חודשים מיום הלידה. זה אולי לא נעים לשמוע, אבל זה כנראה נכון.

בחצי השנה הראשונה נשמתי כי הייתי צריכה. ותפקדתי כאם וכרעיה וכבת וכאחות וכחברה, רק כי הייתי צריכה. אחרי חצי שנה הרגשתי שהוצאתי את הראש מעל המים. לא האמנתי שאני אוכל לחייך באמת, מבפנים, אבל אחרי חצי שנה, התחלתי קצת להרגיש. הגוף עוד היה מתחת למים, אבל הראש כבר היה בחוץ.

אחרי חצי שנה נכנסתי להריון. הריון תאומים, בסיכון גבוה, עם לחצים, עם סכנה לתינוק עם תסמונת דאון. אז את חצי השנה השנייה של שנת האבל שלי, ריכזתי בהריון. רק אחרי שישה חודשי הריון החלטתי לשמוח בהריון הזה. להתעלם מעין הרע ומהמציאות העגומה ופשוט לשמוח בהריון הזה.

ביוני 2012 שנה וחצי אחרי הלידה ההיא ילדתי את התאומים שלי – אופק ויפתח. תאומים בריאים (בלי עין הרע), יפים ומדהימים. היום, הם בני חצי שנה.

אני חושבת הרבה על הילדה שהייתה אמורה להיות לי, בעיקר שאני רואה ילדים בגילה. אני לא מנסה לחשוב למה עברתי את מה שעברתי, מה היה השיעור, מה הלקח. אני רק יודעת שהצלחתי לעבור את זה ולשמור על הנפש שלי שלמה. זו הייתה השנה הקשה בחיי, אבל עברתי אותה ואני כאן, אמא לשלושה.

למזלי הגדול הייתה לי את התמיכה הכי טובה שיכולה להיות. הלכתי לטיפול אצל יעל יגור ג'רבי שמטפלת בנשים שחוו אובדן הריון. המשפחה שלי תמכה באינטנסיביות. שתי חברותיי הטובות היו צמודות אלי ונתנו לי את כל המקום שהייתי צריכה. ובן זוגי האהוב והמדהים, שהביטחון שלי באהבה שלו והיכולת שלו לתת לי להתפרק לגורמים ולהרכיב את עצמי לאט לאט מחדש, אפשרו לי לחזור ולהיות מי שאני.

 

** לשיתופים נוספים בנושא אובדן הריון

** לאתר של יעל יגור ג'רבי, המטפלת, שם יש מאמרים נוספים בנושא אובדן הריון

6 תגובות ל- “שנתיים בלי התינוקת שהייתה יכולה להיות לי”

  1. איילת הלל הגיב:

    סיפור לא פשוט, שגורם להרבה כיווצים בלב, יש לי חברה , שלפני שנים ילדה בן בריא ושלשה ימים או יומיים אחרי הלידה הוא מת בגלל חיידק שנדבק בלידה, זה היה נורא וגם אצלה ההריון אחריו היה של תאומים בן ובת שכמובן מביאים המון אושר, אך אי אפשר לשכוח את הילד שהיה אמור לחיות ולהיות.
    אין הסבר הגיוני ללמה זה קרה, והלוואי והיה לי משהו חכם לומר, אך שולחת חיבוק גדול ומאחלת לך להנות מילדייך כל ימייך, בריאות ואושר.

  2. אוסי הגיב:

    וואו נירה, את מדהימה. היכולת שלך להמליל את הכאב והעצב הוא עצום!
    מצדיעה לך.
    גם אני ליוויתי חברה שילדה עוברה מתה בשבוע 40.
    אחרי שנה ומשהו היא אמרה לי משפט שלא אשכח, היא אמרה: נוגה (השם שבחרה לתינוקת בטרם נולדה) תמיד תישאר הבת שלא היתה לי.
    אני הולכת עם המילים שלה והכאב הזה שהיא חווה יום יום.

    אז מחזקת את ידיך שתדעי למצוא לה מקום בחייך ותמשיכי לחייך.

    חיבוק.

  3. סיגל הגיב:

    נירה
    תודה לך על השיתוף הכואב ועל האופטימיות שבסופו. כמישהי שכתבה גם על משבר שלאחר לידה (להבדיל אלפי הבדלות ממה שאת עברת. אם תרדי לקרוא, נמצא באתר ללדת "על ביבי בלוז לאחר לידה") אני יודעת עד כמה זה קשה לחשוף כך את מה שאת עברת ועוברת, להעלות את זה על הכתב ולהתמודד מול זה יום יום. הכתיבה שלך ריגשה אותי וגרמה לי לגשת אל דני שלי הישנה כרגע במיטה (דניאל בשמה המלא) ולתת לה נשיקה במצח.
    מאחלת לך עוד סיבות רבות לחייך ולהיות נאהבת תמיד על ידי הסובבים אותך
    ישר כוח
    סיגל

  4. נירה טל הגיב:

    תודה לכן. אני שמחה שנגעתי כי לעתים הכתיבה מרגישה כאין וכאפס לעומת התחושות האמתיות. התגובות כאן ובפייסבוק מאוד מרגשות ומחממות לי את הלב. אני לא מרגישה גיבורה במיוחד, אלא פשוט מישהי שנאלצה להתמודד עם הצד האפל והכואב של החיים. אני רק שמחה שקבלתי מטען מספיק חזק בבית והיו לי מספיק רשתות ביטחון שאפשרו לי לעבור את הכל ולחזור להיות אמא ואישה. אני יושבת עכשיו מול התאומים שלי והם צוחקים אחד לשני. אלה הרגעים השמחים שקיוויתי להם.
    אובדן הריון בשלבים המאוחרים של ההריון הוא אחת התופעות הפחות מדוברות לצערי. מקווה שעשיתי פה צעד קטן להעלאת הנושא
    תודה
    נירה

  5. תמר קלר הגיב:

    נירה,
    עשית צעד גדול בכל החזיתות.
    מאחלת ימים טובים ומחוייכים

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"אמא יש רק אחת" – ואבא ?

מאת : אילת ועציון בר-נוי

7 בנובמבר 201010 תגובות

מתוך זוגיות אחרי לידה

יש עוד פרסומות ולינקים לאתרים בנושא הורות. “הכי קרוב לאמא”. “להיות אמא” “נשים מדברות אמהות”. למועדון “אמא” כבר הצטרפת? הוא לא.
חברים שלו לא מבינים כל כך מה הוא רוצה. הם חוזרים בשמונה הביתה, יושבים קצת עם הילד מול בייבי מוצרט (זה מאד מפתח את האינטיליגנציה ומאפשר לקרוא עיתון בשקט) והתינוק הולך לישון.

אמן אמן שזה לא הריון- העולם השתגע!!

מאת : רינה רונן

20 בספטמבר 201111 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

הרגשתי שהעולם משתגע – אני מחכה לתשובה לבדיקת הריון? השתגעתי? ואני יושבת ומתפללת לאלוהים שחלילה זה לא יהיה הריון?

עשיתי הרבה תטא הילינג בלי להתחשב בטובתי העליונה והגבוהה ביותר- ישר ציוויתי- אלוהים שלא יהיה הריון, רק לא הריון!!!

אמא שואלת: "אחרי כמה לילות נטולי שינה, אני הופכת לסוג של מפלצת"

מאת : אמא שמפחדת

26 בספטמבר 20106 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

אמא שואלת: אני מאוד מפחדת ממה שאני מרגישה כלפי התינוקת שלי. אני מאוד אוהבת אותה ונותנת לה המון חום ואהבה פיזית ומילולית. מעולם לא הרמתי עליה את הקול או פגעתי בה פיזית. אבל, אחרי כמה לילות נטולי שינה שאני כ"כ עייפה, אני הופכת לסוג של מפלצת… לפעמים, כשהיא "מנג'סת" וקשה לה, בא לי לצרוח עליה, […]

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם