אמא שלא אוהבת את הילדים שלה?

מאת : לימור לוי אוסמי

22 במרץ 2013 | 28 תגובות

מתוך לכל אמא, מקצועניות מדברות, תחושות כלפי הילדים

"אהבת אם אינה אלא רגש אנושי. וכל רגש הוא הססני, שברירי ולוקה בחסר. בניגוד למושגים המקובלים, ייתכן שאין אהבת אם טבועה בעומק הטבע הנשי. מי שצופה בתהליך ההתפתחות של התנהגויות האם נוכח לדעת כי ההתעניינות בילד וההתמסרות לו מצויות או שאינן מצויות. החיבה קיימת או שאינה קיימת. ובין שני הקצוות הללו באה אהבת האם לידי ביטוי בצרכים שנים ובעוצמות שונות"

(באדינטר אליזבת, '.. וגם אהבה', גם תולדותיה של אהבת האם מן המאה ה 17 ועד המאה ה20, עמ' 16, 1985). ההדגשות שלי.

המטרה שלי היתה לכתוב מאמר הודות אהבת אם, שהוא רגש שנוי במחלוקת עבורי. לנסות לשים אלומת אור על הרגש הזה, לשים לידו סימן שאלה ולבדוק למה כל כך קשה לנו להתייחס אל רגש 'אהבת אם' כאל רגש המתנהג ככל הרגשות.

התחלתי לכתוב, וכתבתי ומחקתי ותיקנתי ושיכתבתי והכל הרגיש מסובך, מאולץ, לחוץ ולא נושם, הרגיש 'לא זה'. רציתי לעזוב את זה, כמו את שאר הדברים שאני מתחילה לכתוב ועוזבת כי זה לא הספיק להתגבש לידי משהו קריא ומגובש מספיק, אבל משהו פה לא נותן לי לעזוב.

יש פה משהו בלתי נתפס בעיניי, מכיוון שתוך כדי הכתיבה גיליתי שאני נגועה. נגועה במחלה החברתית שלנו, שמתייחסת בקדושה ויראה אל רגש אהבת האם.

כל כך הייתי רוצה לכתוב כמו אנתרופולוגית או היסטוריונית או סוציולוגית המסתכלת מהצד על התופעה המודרנית הזאת, שבה לחוסר אהבה לילדים אין מקום, אבל לצערי אני לא. אני לא אנתרופולוגית, לא היסטוריונית לא חוקרת אובייקטיבית (יש בכלל דבר כזה ?). אני אמא. אמא שנמצאת 7 חודשים אחרי לידה, אמא שעייפה מוות לפעמים, שנופלת לפעמים, ששורדת לפעמים, שמתה להתרחק מהבית לפעמים, שאוהבת. לא לפעמים.

ונורא מבאס אותי, אבל אני לא יכולה לכתוב בצורה פשוטה, מקבלת ולא שיפוטית על נשים שלא אוהבות את הילדים שלהן או שאוהבות מעט, או אוהבות רק לפעמים. וזה שאני לא יכולה לכתוב על זה, מפריע לי מאוד. כי במבחינה הגיונית, נשמע לי הגיוני לגמרי שאהבה, כל אהבה, תהא מובילית, משתנה, תנודתית, לא יציבה. נשמע לי הגיוני שלא כל הנשים תאהבנה את ילדיהן, בטח שלא תמיד.

ויחד עם ההיגיון, קשה לי לקבל את זה וקשה לי עם זה שקשה לי. כי ברור לי שבמקום הזה שאין בו פתיחות, יש תקיעות, יש שיפוטיות, יש חוסר קבלה. נכון, חוסר הקבלה הוא כביכול כלפי נשים אחרות, אבל זה רק כביכול, מפני שחוסר הקבלה הוא שלי כלפי הרגש הזה בתוכי.

האם אני במקום כזה שיכול לקבל חוסר אהבה שלי את הילדים שלי ? לחלוטין לא ! אני ממש שמה לב לזה עכשיו ומופתעת לחלוטין. מופתעת עד כמה הלך הרוח החברתי השתלט עליי, עד כמה אידיאל האמהות זורם בעורקיי ועד כמה אני מקדשת כמה מהערכים החברתיים.

אני שמה לב שקשה לי לתת בתוכי מקום לרגש שלא אוהב את הילדים, אפילו לא לרגע. יש בי מקום שמבוהל לגמרי מהמחשבה שיהיה בתוכי רגש כזה של- אני לא אוהבת את הילדים, לא אוהבת בכלל, לא אוהבת מספיק, לא אוהבת די או לא יאהב בעתיד, כאילו שאין תכלית לקיומי אם אני לא אוהבת. כאילו שהדבר מעיד על משהו רע מאוד ופגום מאוד בתוכי אם הרגש הזה חסר בי או אם הוא לא נמצא בתוכי מידה המספקת.

יש בי מקום שמרגיש שאהבה לילדים זה הבסיס שעליו לא ניתן ערער בשום אופן. יש בי גם חלק אחר שלא מסכים עם זה, שמבין שייטב לי אם אתן מקום לתחושות של חוסר אהבה או אפילו שנאה. אבל החלק האחר הוא כרגע רק ההיגיון ולא הלב.

הייתי רוצה לתת מקום לחוסר אהבה, לאין אהבה. זה נראה לי הכי טבעי, נורמלי, אנושי, מכיל ומקבל. אבל אני לא שם עדיין. אולי אהיה.

פוסט זה פורסם גם באתר סלונה

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

לא התאהבתי בה | אחרי לידה / רויטל

אהבה ועוד / ניצן רדזינר

כמה אהבה/ אפרת נאור

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

28 תגובות ל- “אמא שלא אוהבת את הילדים שלה?”

  1. דבורה ווגנר הגיב:

    יש ספר חמוד (ולעתים מצחיק) של נייג'ל לאטה ובו הוא כותב שילדים קל לאהוב אבל קשה לחבב. לי זה מאוד עזר לשים דברים בפרופורציה. יש פעמים שפשוט בא ל-ה-ר-ו-ג ילד/ה על התנהגות בלתי נסבלת אבל ברור שזה משהו חולף ובתווך הארוך והגדול הילדים ושלומם הם בנפשנו!

    כמו כן מומלץ מאוד לעיין בעבודה המופלאה של שירית גורמן-שיוביץ על אמבילנטיות באימהות.

    חג שמח מאוד
    דבורה

  2. דנה ליברמן הגיב:

    החופש פסח הזה מפגיש אותי לא פעם עם רגשות שליליים לילדי, בעיקר לבכורתי, אהבת חיי. אני מוצאת את עצמי לרגעים כועסת, שונאת ועוד כל מיני רגשות שכאלה.
    רגעים שהיא מעצבנת כל כך ואחרי זה אומרת שהיא אוהבת אותי ואני נחנקת ולא מסוגלת להגיד בחזרה "גם אני אוהבת". קשה לי עם זה ,אבל מכירה את זה בעצמי. לא מאמינה שיש שלמות ולא מאמינה שאמא כל הזמן מרגישה אהבה אינסופית לילדיה. אני זוכרת שבתור ילדה פשוט לא האמנתי לאמא שלי שאמרה "אמא אוהבת את ילדיה תמיד ולא משנה מה הם יעשו" או "את שתיכן (אותי ואת אחותי) אני אוהבת באותה מידה". לא מאמינה בזה כל כך לא אותנטי. בגדול כן אני אוהבת את ילדי בצורה מטורפת אבל בתקופות מסוימות מתחברת לכל אחד בצורה שונה ובמידה שונה. וכרגע זה בולט מתמיד.

    • תודה, דנה !
      אני מבינה שאני כן שבויה ב"אמא אוהבת את ילדיה תמיד ולא משנה מה הם יעשו" וב "את שתיכן אני אוהבת באותה מידה"..

      • דנה ליברמן הגיב:

        יכול להיות ששבויה? האם את מרגישה אליהם אותו הדבר מעבר לכותרת העל שהיא אהבה ? יש כל כך הרבה סבטקסטים .אצלי הרגש נודד.. יש ימים כאלה יש ימים כאלה. אי אפשר תמיד לאהוב באותה מידה אף אחד לא?! אז אותו דבר עם הילדים . אוהבת אותם תמיד כן אבל לפעמים גם לא. הם גם שני אנשים שונים כל כך ומפעילים אצלי תאים אחרים כל כך.
        וחוץ מזה מה ההגדרה של אהבה?
        ואני מתה על השאלות שלך.

        • הם לא אותו דבר, אבל אוהבת את שניהם.
          מה ההגדרה של אהבה ? לא יודעת. משהו שמרגישים בלב ? מה ההגדרה שלך ?

          את מתה על השאלות שלי ? את מפציצה אותי בקושיות פה 🙂

          • בהמשך לשיח שלכן על "אמא אוהבת אותו דבר", אני תמיד אומרת לילדים שלי שלא ניתן למדוד אהבה, ושאי אפשר לאהוב "אותו דבר" כי הילדים הם לא "אותו דבר". ולכן – אני אוהבת שונה את הילדים שלי, כי הם שונים.

            לגבי האהבה ה"מוחלטת" כלפי הילדים, יש עניין שמחובר אצלי לאהבה בזוגיות, אבל יתכן והוא רלוונטי גם פה.
            בזוגיות, בעיניי, יותר חשוב מ"האם אני אוהבת את בן זוגי" זה "האם אני רוצה לאהוב אותו".
            הרצון / המחוייבות כלפיו – היא זו שמאפשרת לאהבה להיות נוכחת גם כשאני מרגישה רגשות "שליליים" כלפיו.

            נראה לי שהמחוייבות שלנו כאמהות לאהוב את ילדינו היא מוחלטת++, ולכן אנו "מתעקשות" לאהוב אותם גם כאשר בא לנו להעיף אותם מהדלת בבעיטה…

          • מיטל, אני עדיין נשארת עם מה שכתבת- הרצון או המחויבות כלפיהם, היא זאת שמאפשרת לאהבה להיות נוכחת גם כשיש רגשות שליליים.
            תודה, אני חושבת שזה מאוד חכם ואולי פותר את הפלונטר שלי.
            זאת לא האהבה שקיימת תמיד, זאת המחויבות.

            והולכת רגע צעד אחד קדימה. נאמר שאין רגש של מחויבות כלפי הילדים. אז, אין אהבה ? כלומר, מבחינתך זה לגמרי משהו שיכול לקרות, כן ? שאמהות לא תאהבנה את ילדיהן ?

  3. מיטל, אני צריכה רגע לחשוב על מה שכתבת. תודה !

  4. ריבי רונן-וינשטיין הגיב:

    זה מזכיר לי מחקר של אורנה דונת (שיהיה הדוקטורט שלה), שעוסק בחרטה אימהית וכולל ראיונות עומק עם נשים שהתחרטו על היותן אימהות. מעניין אם חרטה קשורה להיעדר אהבה. מה שברור שברגשות שהם בבחינת טאבו, דחוף לנו לחשוב על קריטריונים שיגדירו אותם איכשהו (מה זה בעצם חוסר אהבה? מה זו חרטה?), ועדיין הם נשארים חמקמקים, זמניים. כאילו עוד שנייה הם נעלמים.

    • ריבי, תודה, אני מתחברת מאוד.
      גם בדיונים אחרים על מה שכתבתי, הדיון התחיל להגיע למקום של 'אז איך את מגדירה אהבה' ? ותהיתי למה זה כל כך חשוב .. עכשיו אני מבינה יותר.
      ו- אני מכירה את המחקר של אורנה דונת. מהמם.

  5. היי יקרה, הרבה זמן לא כתבתי פה ולפתע מה שכתבת תפס את תשומת ליבי.
    אכתוב הפעם כאמא. אמא מאוד אוהבת שלפעמים גם לא אוהבת 🙂
    אני חושבת שנקודת המפנה הכי גדולה שלי כאמא קרתה כשהסכמתי להודות שאני לא אוהבת. יש רגעים שאני כועסת, עייפה, חסרת סבלנות, רק רוצה שהילדים יכנסו לאיזה משבצת וממש לא רואה אותם ואוהבת אותם. נשמע נורא? עבורי להודות בכך זו לקיחת אחריות. היכולת לאמר לעצמי "עכשיו אני לא אוהבת" מאפשרת לי כל פעם מחדש לקחת אחריות, להביט בילדיי ולבחור לחזור לאהבה וללהיות קרובה- אליהם ואליי. זה מאוד לא פשוט להודות בכך, לראות צד בי שהייתי מעדיפה לפעמים להעלים. אבל זאת האמת. כשאני כועסת, האמת היא שאני לא אוהבת. אולי עוד רגע אחזור לאהוב. כשאני אשמה- אני לא אוהבת מכיוון שכשאני אשמה אני עסוקה בי ולא בילד שלי. כשאני ביומיים של לפני הוסת וכל רעש חזק מפריע לי והסבלנות שלי מתקצרת, אני ממש לא האדם הכי אוהב בעולם. מבחינתי האהבה שלי לילדיי היא הבית אליו אני תמיד חוזרת. זה לא אומר שאני לא יוצאת ממנו לפעמים או ממש מתבלבלת, זה רק אומר שלשם אני תמיד חוזרת. ככל שזה ברור לי יותר, כך זה גם ברור לילדיי ואז כשיש קושי זה לא סוף העולם, בסופו תמיד חוזרים הביתה- לאהבה ולקרבה. הלוואי ואמהות היו מדברות יותר על הרגעים האלה שאין בהן אהבה לילדיהן. אני חושבת שהרבה ריפוי יכול להתרחש מתוך כך.
    ולגבי ההגדרה של אהבה, יש הגדרה אחת שמרגישה לי קרובה-
    לאהוב את הילד שלי זה לתת לו את מה שהוא מבקש לקבל.
    והכוונה היא מה שהוא מבקש ברמה העמוקה ביותר- בית, בטחון, חיות, שותפות, קרבה, יצירה, התרחבות ועוד ועוד… ממליצה מאוד לקרוא את "7 הבקשות" שכתב שי אור. הנה הבקשה הראשונה- http://www.ima-aba.com/66002/%D7%91%D7%A7%D7%A9%D7%94-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94

    אפשר למצוא שם גם את כל שאר הבקשות…

    • היי רות, תודה.
      כרגיל, נעים שאת פה.
      אני מרגישה שאני לא מגדירה א מה שאת התייחסת אליו כחוסר אהבה.
      אני מרגישה שאת מתייחסת כאן למשהו יותר רגעי, זמני. עבורי זה דווקא מובן ולא יוצא מגדר הרגיל שיש המון רגעים או אפילו ימים שאני צריכה להיות לבד, בלי ילדים, רגעים של כעס, חוסר סבלנות ועוד ועוד.
      גם ברגעים האלה, יש בסיס של אהבה. ברור לי שאני לא רוצה לעזוב את הילדים לעולם או שאני מתחרטת על הגעתם.
      אני רוצה לגעת דווקא במקום של משהו יותר גדול, יותר נרחב במימדים שלו. פשוט לא לאהוב.

  6. תמר קלר הגיב:

    אני חושבת שמה שאנו מרגישים עם המילה לאהוב…אוהבת..
    (ולאוו דווקא כלפי הילדים שלנו ) קשור ישירות
    לאיך שאנו מתרגמים אותה. לאיך שאנו מעבירים את המילה הזו מהכוח אל הפועל.
    במידה ונקשר אותה למחוייבות בעשיה תמידית ובלתי מתפשרת ובלתי גמישה נרגיש שהיא גדולה מדי עלינו בפרקי זמן מסויימים , מן הסתם נחווה שאנו אוהבות במינון נמוך יותר.
    במידה ונקשור אותה למצב בו אנו איננו בסנטר ונמצאות בביטול עצמי תמידי
    באופן ישיר נרגיש אוהבות במינונים שונים.
    במידה ולא נתרגם אותה בהקשרים האלה ונבין שלאהוב זה קודם כל התנהגות ואחר כך רגש אז נדע שלמדוד אותה על הסקאלה שאנו רגילות, זה פשוט לא רלוונטי.
    ובתוצאה של ההבנה הגדולה הזו-נפסיק לשפוט את עצמנו.

    • תודה, תמר.
      ומה אם אישה לא מרגישה שהיא רוצה או מעניין אותה להיות בעשייה תמידית, הן מרגישות בסנטר של עצמן ולא מבטלות את עצמן- האם אז ייתכן שנשים לא תאהבנה את ילדיהן ? לאו דווקא במינונים משתנים, אלא בכלל

  7. דנה אהרון הגיב:

    העניין החברתי- כלומר קבלת החברה את אופן הרגש של אמהות לילדיהן הינה מנטליות הישרדותית לטעמי. החברה נבנתה כך, על מנת לחזק את יכולת ההישרדות של הילדים, לגדול חזקים ובריאים יותר. ההנחה היא, שללא אהבת אם,הסיכוי שהילדים יגדלו חזקים, יציבים וימשיכו את השרשרת האבולציונית- פחותה. קשה לי להגיב באופן אישי על הכתבה, משום שלא אדבר מנסיון ואיני מסוגלת לשפוט וכמי שלא חוותה את התחושה האחרת, אני גם לא יכולה להעביר עליה ביקורת- אני אמא שאוהבת. כל הזמן. גם בשעות כעס. זה כנראה הטיפוס שאני- כך אני גם מול בן זוגי. זוכרת שאוהבת גם כשכועסת, ואוהבת מאד. אולי זה מה שתורם לחיים ההרמוניים שלנו יחד.אולי זה סתם בגלל שהיא רק בת ארבע והיא עוד תביא אותי למקומות הקיצוניים אותם אתן מתארות. הגיוני לצפות לכך (וזו עוד סיבה שלא אעביר על כך ביקורת- כי זה נשמע לי הגיוני, הצגובה של מיטל טולדנו מדברת אלי מאד, אם כי, שוב, לא התנסיתי עדיין) גם אני לא בעלת ידע רחב ולא ביצעתי מחקרים בעצמי אבל יש שיגידו שאהבת אם (קראתי מחקר גם פעם על כך שיודעים היום שזה קורה גם לאבות מיד לאחר לידת התינוק) היא בהחלט עניין אבולציוני. לאחר הלידה מופרשים במוחינו הורמונים או כימיקלים או מה שלא יהיה שמטרתם לגרום לנו 'להתאהב' בתינוק. המופעה הפיסית הזו מלווה אותנו לאורך כל ימי חייהם.אבל לי נשמע מאד הגיוני שיהיו אימהות שעוצמת הרגש שלהן שונה, או כלל לא קיימת, מסיבות שונות.(כמו שברור לי ומקובל עלי שיש נשים שכלל לא מעוניינות באמהות!)כי עם כל הכבוד למחקרים, אנחנו מסתבר, בנות אדםף ורגש הוא עניין שמשתנה או מתפרש אחרת מאחד לאחת. באמת נקודה מעניינת, שלא רבות יעזו להעלות. כל הכבוד!

    • תודה דנה,
      מעניין שבכל הקשור לרגש אהבת אם ישנה נטייה כללית להשתמש בנתונים הורמונליים/גנטיים מסוימים שהם שנויים במחלוקת וידועים שהם תלויים גם בסביבה.
      באטינדר, זאת שציטטתי מהספר שלה, הקדישה את המחקר שלה להתניות החברתיות בנוגע לאהבת אם. עוד לא קאתי את כל הספר, כך שקשה לי להציג את העמדה שלה בצורה טובה דייה

      • דנה אהרון הגיב:

        אני לא בטוחה שמדובר בנטייה כללית כמו שפשוט כל אחד מביא את מסקנותיו ממה שהוא מתעסק בו- הפסיכולוגים יביאו את ההיבט הפסיכולוגי והמדענים יביאו את ההסבר המדעי.אלו העוסקים במדעי ההתנהגות והחברה, יביאו את מסקנותיהם (מה שמעניין שלאורך השנים המסקנות נשארות זהות) האם מדובר בכלל? וודאי שלא-(ובכלל המורה שלי לשון דאז לימד אותנו שבכל כלל יש יוצא מן הכלל :)) לראייה- אמהות שחשות אחרת או הדוגמא שהבאתי- נשים שכלל לא מעוניינות להביא ילדים לעולם והרי זהו צורך נשי מובהק כביכול 'השעון הביולוגי' (שחלקן בגלל העניין החברתי כן תולדנה ילדים והקשר הרגשי שלהן לילדהן יתבטא בתחושות שבגידולם, אני די משוכנעת שזה קרה בעבר, עדיין קורה, אבל פחות כי החברה שלנו, לשמחתי לפחות מהבחינה הזו, מעט התפתחה ויותר נשים מרשות לעצמן לא 'לשעבד, את עצמן למה ש'מקובל והחברה מכתיבה ככלל, ישנו חיזוק של האינדבדואל, רואים את זה בכל מיני רבדים במנטליות הקיימת היום)
        האם יש אמת במחקרים הפסיכולוגיים/מדעיים? אני מאמינה שזה שילוב ואכן יש בהם מידת אמת, אבל קטונתי 🙂

  8. שירלי הגיב:

    הי לימור יקרה,
    רציתי לומר לך שמה שתיארת פה- קרה גם לי. בדיוק. היה יום אחד שבו עלתה בי המחשבה הסוררת הזו. שאולי אני לא אוהבת. וזה זעזע אותי עד עמקי נשמתי. זה הביא אותי למקומות של אם עולה בי המחשבה הזו- בכלל אין לי זכות קיום בעולם הזה. עד כדי כך היתה שרושה בי האקסיומה- "אמא חייבת לאהוב את הילד שלה". אם אני לא אוהבת את הילד שלי איזה מן אמא אני… איזה מן בן אדם אני…היה לי מאד קשה ונלחמתי עם המחשבה הזו כי מבחינה הגיונית זה הרי לא ייתכן. אז למה זה עלה לי פתאום? הפתרון שלי לעניין הגיע לאחר כמה ימים בשיחה עם חברה- אני אוהבת את בני מאד מאד, אך יש בי "משהו" שלא אהב אותו בנקודת זמן מסוימת. ה"משהו" הזה הסתבר להיות "משהו" שלא הצלחתי לאהוב בעצמי וזיהיתי אצלו. (מראות- אמרנו…) זה גרם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי, ועם כל המחשבות שעלו לי. זה איפשר לי לחיות בשלום עם המחשבה הסוררת- הרי אנו מורכבים מכל כך הרבה "משהוים" שמשתנים בנו. ואפילו למדתי להודות על הרגש הזה שעלה בי- כי הוא הוביל אותי להבין משהו מאד חשוב על עצמי. אחרי שקיבלתי בעצמי את ה"משהו" הזה- זה פתר לי גם את הנושא של החוסר אהבה לבני. ויותר מאז לא הרגשתי כך… אני מבינה אותך לגמרי- כי הייתי במקום שלך. זה מאד קשה להיות בנקודה הזו- אבל אולי יעזור לך לחפש מה מסתתר מאחוריה. בינתיים שולחת לך את מה שלי הכי עוזר- חיבוק גדול. שירלי

  9. ענבל הגיב:

    בעיני זה תלוי באיך מגדירים אהבה.
    ומעבר להגדרה בשבילי האהבה שלי לילדים היא כמו תחושת רקע, שתמיד נמצאת שם במינון כזה או אחר. ולפעמים היא משתלטת עלי ואני מוצפת בה ולפעמים לא. אני כן מרגישה שאני יכולה לאהוב את ילדי וגם לכעוס עליו באותו רגע. בחוויה שלי בד"כ כשאני אוהבת מישהו אז אני כבר אוהבת אותו וזה כבר קיים. בעיקר כשההיכרות עמוקה ואני אוהבת *אותו* ולא רק את ההתנהגות שלו או את מה שהוא עושה בשבילי. ואז כלפי סיטואציה מסוימת אני יכולה במקביל גם לכעוס ואפילו לשנוא. בחוויה שלי זה בנוסף ולא במקום.

  10. אמא של הגיב:

    אני אוהבת ואפילו מאוד…. אבל יש רגעים שלא… יש לי ילד ״מיוחד״ אף אחד לא מכין אותך לזה, אין קורס לאמהות מיוחדת ואפילו קבוצות התמיכה והספרים יותר מתמקדות באיך להרגיש, יותר מבאיך לא להרגיש. הבכור שלי על הספקטרום אספרגר או PDD או איך שלא קוראים לזה. הוא חכם בצורה בלתי רגילה ויש לו מעוף של דה וינצ׳י אבל תגובתיות של בן 3 בנסיגה ואחת מתופעות הלוואי של התסמונת המקוללת הזו היא ריכוז עצמי ברמה גבוהה. איך מתקשרים עם נער שלא רואה אותך ולא רואה לפעמים את טובתו שלו – איך כל הזמן עוזרים ופנויים רגשית לילד שרגש ופענוחו יותר מסובך עבורו מהתאוריה האטומית, וכן איך ממשיכים לאהוב כל הזמן רציף ובלי פלטות? טבעי לאהוב ילד עוד יותר זה שזקוק להגנתך, טבעי אני לא בטוחה – בטבע נקבות נוטשות גורים שסיכוייהן קטנים לשרוד. אז אני לא מנסה להבין מה טבעי ומה אנושי – אני בסך הכל אוהבת וגם לא מצטערת כי חוץ מהיותו ״מיוחד״ הוא באמת מיוחד. גם אם לפעמים קשה אני לא מוותרת – ככה אני יודעת שאני אוהבת כי אני שם גם כשאני כועסת, גם כשאני צורחת, גם כשאני נסוגה ורוצה לבד, גם כשהחרדה לגורלו גורמת לי לסיוטים אני לא מוותרת! עולה על הסוס ועוד פעם שם!

  11. ימית הגיב:

    זה מה שקורה שמביאים ילדים כי כולם מביאים ילדים …גם כשאת לא מוכנה רגשית או אין לך כסף או יש לך בעיות משלך שאת צריכה לטפל בהן. לי הייתי אמא כזאת וזה די ףדפק אותי לכל החיים היה לי מאוד קשה לתקשר עם אנשים בילדות ובבגרות וגם היום. אני ממש לא רוצה לגרום לאף אחת ממכן להרגיש רע בזה שאני חולקת את האינפורמציה הזאת . ההפך אני רוצה להעיר לתשומת לבכן שיכול להיות שאתן לא דואגות לעצמכן מספיק ומזניחות את עצמכן או לא לוקחות פסק זמן כשצריך. בן אדם צריך לאהוב את עצמו אחרת אין סיכוי שהוא יאהב מישהו אחר. בהצלחה לכולן 🙂

  12. שירה נוי הגיב:

    כתבת את זה לפני כמה שנים טובות אבל.. לא באמת כל כך קשה לך היה לך. כן כן. אם הייתה לך למשל בעיה אחרת -נגיד שלא היית אוהבת אתיופים, הם היו מגעילים אותך. לא היית מעיזה (ובצדק) לכתוב "אוי כמה שקשה לי עם זה שאתיופים מגעילים אותי" כי היית מודעת לזה שזה פוגעני לכתוב שאת חושבת שאתיופים מגעילים אפילו אם כביכול כתבת את זה רק כדי לבקר את עצמך, היית מודעת לזה שכולם היו חושבים שאת אישה נוראית וגזענית, והיית כל כך מתביישת בזה שהיית מתמודדת עם זה בינך ובין עצמך ואולי מול פסיכולוג. ובמקרה הזה של האמהות את ידעת שכולם שותפים למיתוס קדושת אהבת האם שאת יעני מבקרת פה, והיה לך נוח להתנחם אצלם, יצא שבסופו של דבר מה ששיחררת פה זה שיפוט על אמהות שמעיזות לחלוק את הרגש הלא עומד בציפיות שלהן

    • מבינה את מה שכתבת, אבל קשה לי עם הטון ודרך הכתיבה ולכן גם מודה שמתקשה לרדת לעומקם של הדברים, למרות שבהחלט אני יכולה לראות דברים אחרת ממרחק הזמן.

Trackbacks/Pingbacks

  1. אמא שלא אוהבת את הילדים שלה? | משפחה | סלונה - 10/04/2013

    […] פוסט אורח מתוך אתר "נשים מדברות אמהות". […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מי אמר שאני צריכה להיות זוהרת בהריון ? מרגישה כמו אקוואריום ענק

מאת : בר

17 בפברואר 2011תגובה אחת

מתוך הריון, יומן הריון

איך אשכלל את מיומנויות הג'אגלינג שלי מעבר ליכולות המדהימות שכבר פיתחתי עם שניים? ומה, שוב אצטרך לבקש עזרה מכל מי שמוכן לשמור על הילדים, אפילו רק ליציאה לסופר…. ומה עם הגוף שלי, כמה זמן ייקח עד שאפסיק להראות כמו הר ואחזור לאיזו שהיא פיגורה הגיונית? אולי לשאול אם היא חושבת שהתחת שלי גדל או לא?

כשסיפור הלידה נשמע רגיל, אבל התחושה שלך אחרת- חלק ד'

מאת : קרן פרידמן גדסי

14 בינואר 20110 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

נשים מתאבלות על פנטזיית הלידה שאבדה, על הציפייה שלא התממשה לעוצמה בלידה. הן מתאבלות על המפגש הראשוני עם התינוק שאבד לנצח, מתאבלות על מה שרצו להיות ולא הצליחו, מתאבלות על האישה שהן היו ושלא תחזור יותר.

הן מתאבלות על מה שאבד. על מה שהן חסרות. ואולי זהו אבל שקשור למקומות אחרים בתוכן, ואולי הכאב מצטרף לחוויות אובדן אחרות בחייהן, ובחיי נשים בכלל.

הכנה ללידה: על לידת חלומות, השופט הפנימי, תסכולים ואופציה אחרת

מאת : דנית צור אלמוג

5 באפריל 201157 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

אמא מגיעה לפגישת הכנה ללידה. הלידה הראשונה שלה הסתיימה בניתוח קיסרי, שהיה טראומטי מאוד עבורה. היא הלכה אז באמונה מלאה שהגוף שלה יודע ללדת, שכולן יולדות ולא צריך לעשות כל כך הרבה הכנות. היא מתרגלת יוגה הפעם, קוראת, היא יודעת מה שלא ידעה אז. והפעם זה לא יהיה קיסרי.

זה מה שחשוב לה. בשביל זה היא באה אליי.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם