סיפור הלידה של אימרי דוד

מאת : גליה

2 באפריל 2013 | 7 תגובות

אני בוכה מהתרגשות על שהתינוק שלה בוכה סופסוף, אני בוכה על השקט המקפיא שהיה בלידתה של תמה, אני בוכה כי אני לא יודעת אם הפעם יהיה בכי של התינוק שלי

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון, לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

כתבתי במשך ימים את סיפור הלידה של אימרי והוא נמחק ברגע אחד ועתה אני מנסה לשחזר או לשכתב או פשוט להכיר ולהבין שלפעמים צריך להתחיל מחדש…..להיאבק ולשחזר כל פרט ופרט, אנסה לדלות מהזיכרון למרות שעברו כבר 3 שבועות…

סיפור הלידה של אימרי מתחיל בלידתו? אולי הוא מתחיל בכלל בלידתה של תמה, הרי הם כל כך כרוכים זה בזו. הוא הרי בא לעולם בעקבות לכתה….

אחרי לידתה כל שרציתי היה למלא שוב את הרחם הריק וחרדתי מאורכו של התהליך.  שלושה חודשים אחרי הלידה התחלתי שוב לנסות. זה לקח חודשיים והריתי את אימרי. יום לפני שהייתי אמורה לבדוק את הבטא, החלטתי ללכת לבדיקת דם, לא יכולתי לחכות, התוצאה הראתה 34. מה זה? לא לפה ולא לשם, תוצאה כל כך נמוכה, זה בטח הריון כימי. המדקר שלי טען שזה הריון כי יתר ההורמונים היו מצוינים. יומיים חיכיתי בדריכות להכפלה והבטא שילשה את עצמה ועמדה עתה על 90 , אחרי כמה ימים כבר היתה 445 ואיר עוד כמה ימים היתה 3200. או.קיי,  כימי זה לא!

בשבוע 7 ראיתי דופק. החרדות עלו וגאו בי וידעתי בתוך תוכי שהריון תמים זה לא הולך להיות, איך לעזאזל אצליח לשמור על שפיות? כבר בשבוע 10 הובלתי  אחר כבוד אל מרפאת ההריון בסיכון כיוון שהעמסת הסוכר הראתה שוב סכרת הריון. הועברתי לטיפולה של רופאת ההיי ריסק המאלכית שליוותה אותי גם בהריון של תמה. הפעם ידעתי שאני בידיים טובות ושהיא שומרת עליי מכל משמר.

בשבוע 12 השקיפות תקינה, בשבוע 14 הסקירה המוקדמת תקינה. הוא כבר שוקל כמעט 100 גרם ואני מאוהבת בדמותו שעל המסך. הרופא מבשר לי שזה בן, כפי שידעתי בתוך תוכי כבר מהבטא הראשונה ואני הופכת  ל"אם הבנים שמחה" .

החלבון העוברי חוזר עם תוצאה גרועה ובאותו יום נקבע תור למי שפיר. אני מגיעה לרופא המדקר בפנים נפולות ובלב כבד והוא כלל לא מתרגש. הבדיקה עוברת בשלום, עוד שלושה שבועות של המתנה מורטת עצבים והתשובות תקינות. פיווו, אפשר לנשום לרווחה לפחות כאן.

בשבוע 23 סקירה מאוחרת. לתומי קבעתי אותה אצל אותו רופא כמו בהריון הקודם. אני שוכבת על מיטת הבדיקה ועל המסך מרקד העובר המתוק שבבטני, אחיה של תמה. הרופא מסביר על תקינות האיברים ונראה מרוצה. ואני רק מתאפקת לא לבכות, הרי לפני שנה בדיוק שכבתי על אותה מיטה בדיוק וגם אז הכל היה תקין. הרי שום דבר לא אמור היה להשתבש…

אחרי הסקירה כבר אי אפשר יותר להסתיר, חיבים לשתף את העולם בהריון הזה. עברת כבר את כל הבדיקות נשאר לך רק ללדת. 'קטן עליי, כל מה שנשאר לי זה ללדת ילד. חי!  קטן עליי….אני משקשקת, חוששת מלספר לאנשים על ההריון ומחליטה שמי שלא נפגש איתי על בסיס יומיומי יקבל הודעה לאחר הלידה.

שבוע לידתה של תמה מתקרב ואני מלאת חרדות. כמו כדי להכאיב עוד, בדיוק בתחילתו של שבוע 33 חברת קומונה יקרה מאבדת את תינוקה בלידה שקטה. החרדות שלי שוברות שיאים, מי מבטיח לי שזה לא יקרה גם לי שוב?

שבוע 33 מסתיים והשבועות ממשיכים לחלוף. בנות הקומונה מתחילות ללדת בזו אחר זו, האם גם אני אגיע לקו הסיום? אני מעיזה לסדר את בגדי התינוקות, להזמין ציוד לתינוקות בחנות, ולנתהג כאילו עומד להיוולד לי תינוק ובו בזמן רועדת מפחד, יודעת שברגע אחד הכל יכול להסתיים.

הזירוז נקבע ל25/2 יום שני, שושן פורים. שבוע 38+0. אני מגיעה עם אמא שלי לביה"ח בשעה 15:00, מלאת התרגשות על שאני עומדת בקרוב לפגוש את התינוק שלי. בבי"ח כמו בבי"ח הדברים לוקחים זמן והזירוז מתחיל בפועל רק ב23:00. הרופאה מגיעה כרוח סערה, מחדירה את הבלון, מנפחת ונעלמת שוב. אחרי שעתיים הבלון נפלט וכולי אושר שאולי הפעם, כנגד כל מה שחשבתי הדברים ילכו יותר מהר? כולם בטוחים שאלד במהירות כי זו לידה שנייה ויש כאן תינוק חי, אבל אני יודעת בתוך תוכי שאני יולדת כמו שאני חיה ואני יולדת ל-א-ט….

אחרי שהבלון נפלט מתחילים בפיטוצין. בניגוד לנשים אחרות אצלי פיטוצין לא משפיע כמצופה ולכן גם כשהשקית נגמרת לא נראית שם התקדמות באופק. הצואר עדיין סגור ומסוגר, הפתיחה היא של הבלון בקושי 2 וחצי ס"מ והעובר בספינה מינוס 3. בגלל הפיטוצין אני מנוטרת ברציפות והעובר מוכן שאשכב רק על הגב בכל פעם שאני מנסה לקום לכדור הפיזיו או להסתובב על הגב הוא בורח מהמוניטור. עם היסטוריה מיילדותית כמו שלי, אף רופא/אחות לא יסכימו לראות מוניטור לא תקין ולכן אני נאלצת במשך שעות ארוכות לשכב על הגב ללא תזוזה.

ככל שהשעות נוקפות, מתפתח כאב ראש נוראי ועצירות. אני מרגישה שבמו ידיי אני תוקעת את הלידה של עצמי. לא יודעת איך להכיל את הכל יחד. בשלב מסוים הפסיכולוגית שליוותה אותי במרפאת ההיי ריסק מגיעה לשיחה ומנסה לעשות לי קצת סדר בראש. אחרי יותר מ12 שעות מתחילת הזירוז גם האחיות מבקשות שאתנתק מהפיטוצין ואקום להתאוורר. אביגיל (הדולה שלי) ואני יוצאות לסיבוב. אני בכותונת ביה"ח, מרגישה כבדה וענקית, יוצאת מפתח בנין היולדות לראשונה מזה 24 שעות. בחוץ שרב לא נעים ומפתיע, אנחנו צועדות ואני מגלגלת בראש את השיחה עם הפסיכולוגית.

כשאנחנו חוזרות, אני כבר אחרת…מבקשת מהאחות לעשות חוקן ולהתקלח. היא מנסה להתנגד, כי חוקן זה תענוג ששמור ליולדות אמיתיות בחדר הלידה, אבל אני מתעקשת ומשיגה את מבוקשי. היא מאפשרת לי להתקלח, החדר היחיד שפנוי הוא חדר הלידה בו ילדתי את תמה (מצמרר משהו…). אני מתקלחת וחוזרת אל החדר בכותונת נקיה. העצירות משתחררת ועימה גם כאב הראש. אביגיל עוזרת לי עם עיסוי נעים.

בערב מתחדש מתן הפיטוצין ואחרי שעות של רחמים עצמיים אני כבר במקום אחר. האחות אפילו רואה פעילות רחמית. בשעה 22:00 מחליטים להעביר אותי לחדר לידה, לא כי יש התקדמות במצבי אלא כי צריכים את החדר…לי לא אכפת, אני פשוט שמחה על המעבר, אולי משנה מקום משנה מזל? במהלך היממה שחלפה לא פגשתי את הרופאה שלי בכלל. כשאנחנו משוחחות בטלפון, מסתבר שחלתה בשפעת ולא תהיה נוכחת בכלל בלידה שלי כמובטח. אני אומרת לעצמי שצריך לשמור על גמישות מחשבתית כמו בכל לידה, כל הזמן לעבור לתכנית ב'.

הרופאה מבקשת לשלוח אליי רופא שיפקע את המים כי עברו כבר 24 שעות ואין שם התקדמות. מגיע רופא צעיר (וחתיך הורס) ופוקע את המים, בבדיקה הפנימית העובר כבר עלה למינוס 4 ואין שום התקדמות בפתיחה. מתחילים שוב בפיטוצין ואיתם מגיעים צירי הפיטוצין הכואבים. לרגע המיילדת מתחילה להשתכנע שאולי אפשר לתת אפידורל. רופא ומילדת אחרת שנכנסים ובודקים חולקים עליה, איזה אפידורל בראש שלך? את מאוד מאוד רחוקה מהלידה. בבוקר המשמרות מתחלפות ומגיעה מיילדת מקסימה אחרת.

בביקור רופאים מבקשים להכניס ניטור פנימי על מנת להבין אילו מן צירים יש לי, ומה עוצמתם. אני מחוברת לעירוי גלוקוז כבר מהלילה הודות לסוכרת ההריון שלי מה שאומר שאני בצום מלא כבר די הרבה שעות וכך יהיה עד תום הלידה.

בשלב מסוים הפתיחה מגיעה ל3 ס"מ ומסכימים שאקבל אפידורל. ברגע שהמרדים מתקרב ומבקש שאסתובב על הצד הדמעות מתחילות לזלוג, אני בוכה בשקט כדי לאל הפריע לעבודת המרדים. פתאום רגעים מלידתה של תמה צפים לנגד עיניי, יש כאן נקודת השקה עם הלידה שלה שלא היתה עד כה.

המרדים לא מבין על מה ולמה הבכי, המיילדת מסבירה לו ברגישות אין קץ ואני מודה לה בלי מלים. ברגע שמוכנס האפידורל ומתחיל בפעולתו, אני נופלת לשינה טרופה. זאת לא ממש מנוחה אבל אני מרגישה את הצירים מתגברים. ברוך בורא אפידורל שמאפשר מנוחה והתקדמות הלידה שלי. בשלב מסוים אביגיל מבקשת ללכת להתאוורר קצת, לכולם הרי ברור שהלידה הזו עוד תיקח זמן רב.

בשעה 15:00 המשמרות מתחלפות שוב ונכנסת לחדר המילדת נגה. הלסת שלי נשמטת. נגה ואני מכירות ממרפאת ההריון בסיכון אבל אנחנו מכירות גם מעוד מקום. לפני שנה בדיוק הייתי אצלה בתיקשור. היא עזרה לי להבין את מהלכיה של תמה ולהשלים עם לכתה ופתאום מכל חדרי הלידה האפשריים היא נכנסה לשלי. כשנגה מגיעה, אני מבקשת שתבדוק אם יש התקדמות ולהפתעתי ולהפתעתה הפתיחה התקדמה תוך מספר שעות ל9.5 ס"מ, הצואר כבר מחוק והעובר במינוס 2, יוהוווו, יש התקדמות. אני כבר לא סתם שורפת פה את המזרון. אולי אפילו תהיה כאן לידה בסוף.

מחדר לידה סמוך אני שומעת יולדת. היא נשמעת כל כך מאופקת. ואני אומרת לאמא שלי שאין סיכוי שאני אשמע כך ברגע האמת. חולף עוד קצת זמן וגם היא כבר לא מאופקת יותר. אני שומעת את המיילדות נכנסות לחדר שלה ועוזרות לה ללדת. כולי דריכות וצפיה לשמוע את התינוק שלה בוכה. הבכי לא מגיע, אני שומעת אותה נאנקת ומתאמצת והלידה שלה מתארכת ומתארכת, אני כבר חסרת נשימה. ואז נשמע הבכי. איתו פורץ ממני גל של בכי שהיה עצור בי חודשים רבים. אני בוכה מהתרגשות על שהתינוק שלה בוכה סופסוף, אני בוכה על השקט המקפיא שהיה בלידתה של תמה, אני בוכה כי אני לא יודעת אם הפעם יהיה בכי של התינוק שלי. אמא שלי לחלוטין לא מבינה בשלב הזה מה קרה לי ואין לי מלים להסביר לה.

 אביגיל נקראת חזרה אל חדר הלידה כי נראה שלפתע הכל מתקדם מהר מהצפוי ובדיוק כמו בלידתה של תמה, ההתקדמות היא פתאומית. משהו בי מסכים לשחרר. בשלב מסוים נגה מודדת את החום ומגלה שהחום טיפס ל39.5 מעלות. אני מקבלת אנטיביוטיקה מיידית, בנוסף לזו שאני מקבלת, כי עברו כבר 12 שעות מזמן מפקיעת המים ובנוסף לשלל העירויים השונים שמעטרים את ידיי המכחילות (פיטוצין, עירוי נוזלים, עירוי גלוקוז, 2 סוגי אנטיביוטיקה וכו').

בפעם הבאה שנגה נכנסת לחדר היא מודיעה לי שאפשר וכדאי להתחיל ללדת, שאין יותר לאן להתקדם, הגוף בשל ללידה. אני מרגישה שאני עומדת על פני תהום וזקוקה לה כדי שתתן לי יד ותוליך אותי בגיא הצלמוות הזה. אין שום סיכוי בעולם שאצליח להגיע לבד אל העבר השני.

היא מבקשת שאתחיל ללחוץ ואני בכלל לא בטוחה שמה שאני מרגישה אלו צירי לחץ. אני נתקפת בחילה נוראית ומפצירה באביגיל למצוא לי כלי להקיא בו. היא מחפשת ודווקא עכשיו לא מוצאת. אני מדמינת את עצמי מקיאה על נגה ועל עצמי ונכנסת ללחץ נוראי. אביגיל מוצאת בסוף סיר פלסטיק שמניח את דעתי. עכשיו באמת אפשר ללדת.

נגה מרימה את מיטת הלידה כמעט למצב ישיבה ומבקשת שאלחץ. אני לוחצת אבל נגה לא מרוצה. היא אומרת שאני לוחצת מהגרון ומבקשת שאלחץ מהבטן. אין לי מושג על מה היא מדברת אבל אני עושה עוד מאמץ. נגה מרוצה. אחרי כך וכך לחיצות נשמע בכי קטן של תינוק קטן. התינוק שלי. אני בוכה' אבל מרגישה נורמלית לחלוטין. מרגישה שבכיתי הכל כבר קודם ועכשיו נותרו בי רק דמעות אושר ועייפות ככל אמא הפוגשת לראשונה את תינוקה. מניחים אותו עליי למספר דקות בודדות כשהוא עטוף כבבושקה קטנה. הוא נלקח די מהר אל התינוקיה כי לי היה חום אימהי בלידה ולכן עליו לקבל אנטיביוטיקה ועירוי גלוקוז כיאה לבן של סוכרתית.

נגה מנסה במקביל להוציא את השילייה. במשך שעה ארוכה היא ניגשת מדי פעם ומנסה. השילייה מתעקשת להישאר בתוכי. אחרי שעה היא מבשרת לי שיצטרכו להוציא את השליה בחדר ניתוח. מותשת לחלוטין אין בי שום כוחות להתווכח או לנסות בכלל להבין על מה ולמה ואני מובלת על אלונקה אל חדר הניתוח הבוהק מלובן. מוסיפים אפידורל והרופא הצעיר מתחיל בפרוצדורה. אני רואה את השתקפותי במנורות חדר הניתוח ולא מרגישה כלום, זו סוג של חויה חוץ גופית. בשלב מסוים אני מתחילה להרגיש רע ושואלת את המרדים האם זה תקין. הוא מגלה שלחץ הדם שלי צנח ל80 וההמוגלובין ל7.6, במהלך הוצאת השליה איבדתי די הרבה דם. מחליטים להעביר אותי לחדר התאוששות של חדרי ניתוח במקום לזה של חדרי הלידה כמתוכנן. בחדר התאוששות אני שוכבת כשלוש שעות ואז מועברת למחלקת יולדות ב'. זהו. שלב א' הסתיים. ילדתי תינוק חי ובריא.

אני מגיעה אל יולדות ב' סביב חצות ובחדר זוג נוסף עם תינוקת מתוקה. התינוק שלי לא נמצא איתי ואני נופלת למרה שחורה. שוב ילדתי ושוב אני ללא תינוק. די מהר אני מתעשתת ומבקשת מעצמי לא ליפול למקומות האלה. התינוק שלי לא איתי, אבל הוא חי ונמצא בתינוקייה כמה חדרים ליד. בבוקר ודאי אפגוש אותו.

הבוקר מגיע והרופאים מתעקשים להשגיח עליי היטב. הם לא נותנים לי לקום מהמיטה כיון שטרם החליטו אם אצטרך לקבל מנות דם בעקבות איבוד הדם המאסיבי. שוקלים להביא את התינוק אליי, אבל הוא לא מרגיש טוב בעצמו ומוכנס לאינקובטור להשגחה לכמה שעות. בצהריים מחליטים לאשר לי לרדת מהמיטה ולצעוד אל התינוקיה. אני ניגשת אל העריסה השקופה ורואה אותו, שלל צינוריות קטנות משתלשלות מגופו. האחות מציעה שאניק אותו ואני מרגישה זרות…של מי התינוק הזה? שלי? אין בי שום תחושת אימהות. אני מרימה אותו בכל זאת ומנסה להניק. באופן מפתיע וללא כל ידע מוקדם זה מצליח. הנה התאהבות הזו שמדברים עליה תמיד מתחילה לבצבץ לי מהנקבוביות. אני מסתכלת עליו והוא לגמרי שלי. מאותו רגע אנחנו לא נפרדים..

יש לא מעט אנשים, האמת, אלה בעיקר נשים להן אני חבה תודה ענקית והן שותפות מלאות ללידתו של אימרי.

הראשונה בהם היא כמובן אמא שלי, הרוח הגבית שהיא הצליחה להפיח בי במהלך כל השנה האחרונה איפשרה לי להביא את אימרי לעולם, להאמין שזה אפשרי, להביא לעולם ילד חי ובריא. אין רגע שאני לא מודה לה לע כך. לרוב זה רק בתוך ליבי ואולי אני צריכה להגיד את זה יותר בקול רם, אמא אהובה שלי.

לאביגיל הדולה המופלאה שלי שמלוה אותי במסירות ובאהבה אין קץ ועושה הכל כדי שאלד בנעימות הכי גדולה שקימת. אביגיל גם בזכותך אני אוהבת ללדת.

לרופאה המלאכית שלי, שגרמה לי להרגיש בכל רגע ורגע שיש מי ששומר עליי.

לנגה המילדת שאיפשרה לי ללדת בדיוק כמו שהייתי צריכה והיתה הכי מדויקת ומכווננת שרק אפשר.

לפסיכולוגית המסורה שלי שלא הרפתה ונתנה לי מקום בטוח להשקיט בו את כל החרדות שלי.

לבנות הקומונה שלי, שאיפשרו לי להיות חלק מהן ולרגע לא גרמו לי להרגיש כמו עוף מוזר או נטע זר. ולא נבהלו מהמטען שסחבתי איתי, הן ממשיכות ללוות אותי גם כשאימרי כבר כאן.

ולכל מקום שאני הולכת אני יודעת שיש אחת שמלווה אותי כל הזמן, בכורתי, אהובתי, תמתי. אני מאמינה בכל ליבי שיש לה חלק גדול בהגעה של אימרי ילד הפלא שלי, אליי. אמא אוהבת וזוכרת כל הזמן..

וכמובן אינספור פעמים אני מודה מודה מודה לבורא עולם שאיפשר לי מסע חדש עם הנשמה הענקית שהגיעה אליי. מבטיחה לעשות הכל כדי שהמסע שלנו יהיה משמעותי.

** לסיפור הלידה של תמה

**  לסיפורי לידה

** למדור אובדן הריון

7 תגובות ל- “סיפור הלידה של אימרי דוד”

  1. ליאת יגאל הגיב:

    גליה,
    אני מייללת פה כבר זמן מה מול המילים המרגשות שלך…. שמחה ועצב, כאב ושחרור, התרגשות וגעגוע והכל ביחד. ואת בוודאי אישה מדהימה וחזקה עם לב גדול ורגישות עצומה וכל מה שאני מאחלת לך הן שנים רבות רבות של בריאות לך ולאימרי ולכל מי שעוד יבוא/תבוא ….
    ומזל טוב (-:

  2. אביטל הגיב:

    גליה יקרה!
    שמחתי מאוד לקרוא את סיפור הלידה המרגש של אימרי דוד.
    חשבתי עלייך לא מעט בשנה ומשהו האחרונה- אני שמחה לשמוע שהמעגל נסגר ואת מאושרת! מאחלת לך עוד שנים רבות ויפות של אמהות לאימרי ולילדים הבאים…
    את אשה מיוחדת וכותבת מדהים!
    שולחת חיבוק
    אביטל מהקומונה הקודמת שלך…

  3. טל הגיב:

    גליה יקרה, נשארתי ללא מילים ועם עיניים דומעות! מאחלת לכם הרבה בריאות ימים שקטים ומאושרים ולך יקירה מאחלת שתבורכי בלידות נוספות מעצימות מנחמות ושלוות!!!

    • מאיה הגיב:

      גליה היקרה!
      אין לי מילים רק דמעות…קרעת את ליבי מעצב…מאושר משמחה, אני מאחלת לך ולאמרי בריאות בגוף ובנפש וכך גם לשאר ילדייך שיגיעו בבריאות מלאה בהמשך…

  4. תמר הגיב:

    יקרה,
    חברה בקומונה שלך ושמחה מאד בשבילך……
    רק בריאות מעכשיו והרבה אושר לשניכם.

  5. מיכי הגיב:

    וואו גליה, שמחה מאוד בשמחתך
    בכיתי איתך שנה שעברה וזכרתי את סיפורך במשך כל ההריון האחרון שלי,
    מאחלת לכם רק אושר, שמחה ונחת
    מיכי

  6. עינב הגיב:

    גליה,

    ריגשת אותי מאוד בשני סיפורי הלידה שלך. אני מבינה דרכך שאסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. אני מקווה שאצליח לעשות זאת באמת. אני מאחלת לך שהכוחות המדהימים שיש לך ימשיכו להוביל אותך כל הזמן. את אישה מיוחדת. תודה שחלקת איתנו את סיפורי הלידה שלך.

    עינב

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הספר "להיפרד לפני שמכירים"- על לידה שקטה. ראיון אישי עם יעל בשור.

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בינואר 20150 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון, ספרים לאמהות

ראיון אישי עם יעל בשור מחברת הספר "להיפרד לפני שמכירים" על הלידה שקטה שעברה. הנה חלק מהראיון:
"מצד אחד, אני רוצה לעודד ולומר שעם הזמן, הדברים מסתדרים, אפשר לנשום ולהתמודד. מאידך, נשים שנמצאות מיד אחרי לידה שקטה, לא מסוגלות לראות מה יהיה בעוד 'זמן', הן נמצאות בשיא הכאב, האבל, הבלבול, הכעס. לומר להן 'יהיה בסדר' זה בדיוק סוג הדברים שלא אומרים כי מי ששם, צריכה להיות בכאב ובאבדן. אין לי בעצם מה לומר כדי לעודד ואני גם חושבת שאין איך לעודד, ולרובינו קשה להיות במקום שבעצם אין מה לעשות. נשים שחוות לידה שקטה צריכות שיקשיבו להן, שיהיו אמפתיים לכאב שלהן ולא שיגידו להן שיהיה בסדר. (אני מתייחסת לנשים כי זה אתר ייעודי לנשים, הדברים נכונים לא פחות לגברים כי להם גם אין באמת מי שיקשיב והם עוד צריכים 'להיות חזק בשביל האשה')".

לדבר איתי

מאת : שיר

12 בפברואר 2014תגובה אחת

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

מתי שאלתי אותי, הי, טוב לך? לא? אז בואי נלך למקום אחר אהובה, לאן את רוצה? איך את רוצה שיהיה?

לא שאלתי אותי. ולא היה לי טוב. הייתי חלשה ולא היה לי מקום בשבילי, בשביל כולי, בבית שלי.

הרגשתי בודדה לחלוטין בזמן שתפקדתי כשבט שלם עבור הילדה שלי, כי ילדה צריכה שבט שיגדל אותה.

מאיפה שאבתי את זה, לא יודעת, אבל לא יצא לי משהו מפואר מזה, לא משהו שראוי לילדה שלי, לא משהו שראוי לי, לזו שמדברת עם עצמה.

'גלי פרצה לחיינו' – סיפור לידה מהירה

13 בדצמבר 20113 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

בחמישה לשש בבוקר בדיוק בשנייה אני פותחת את דלת האוטו, אני מרגישה שהגוף שלי מושך אותי למטה, מה?? לא!! אין מצב שאני צריכה ללחוץ רק לפני פחות משעה התחילו הצירים! דרור רוצה להזמין אמבולנס, אני מסרבת בתוקף ומתיישבת באסרטיביות באוטו. מתחילים לנסוע לכיוון אסף רופא בדרך יש לי צירים כואבים סוחפים מבלבלים לוחצים דוחפים ואז שקט של כמה שניות (יותר מאוחר דרור יעיד שבכמה שניות האלה נרדמתי) בכל ציר אחד כזה אני צועקת באוטו ודרור אומר לי "מאמי לא ללחוץ! מאמי לא ללחוץ! אנחנו כבר בבי"ח" ובדרך עובר כמה רמזורים אדומים (מתנ"ע – אני פונה ללב שלכם!  )

מגיעים למיון יולדות בשעה שש ועשרה. המיון ריק חשוך עוד ציר תופס אותי בפתח המיון, המיילדת איריס שהייתה במשמרת (יותר נכון סוף משמרת), באה אליי ולוקחת אותי לחדר ארבע במיון עצמו בדרך אני מספיקה לראות זוג בחדר הצמוד האישה מחוברת למוניטור ומסתכלת עליי בפחד (זוכרים איך אני התכווצתי בשבוע 25?)

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)