קריסה אימהית

מאת : לימור לוי אוסמי

8 באוקטובר 2013 | 2 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, קושי באמהות, רגשות אשם

 

ביום שישי האחרון הגעתי לקריסה אימהית.

מינון יתר של אמהוּת.

כזה שלא חשבתי שכבר יגיע, כי הרי אני כבר מודעת ודואגת לעצמי וכאלה.. אבל זה הגיע. גם אליי. כמובן שלא בפעם הראשונה.

מין תחושה כזאת שכבר לא יכולה לסחוב יותר, לא יכולה לטפל יותר, לא יכולה לשמוע בכי יותר, לא יכולה להאכיל יותר, לבשל, לחתל, להשכיב, לשעשע… להיות אמא לתינוקת.

היא קשה, ההכרה הזאת שאני כבר לא מסוגלת יותר ובא לי רק לברוח ולא להיות במגע עם הבת שלי.

הלב מתקשה להכיל את התחושות הקשות האלה, של רצון לתפוס מרחק ולא לחזור. לעולמים. להיעלם. לא להיות אמא.

 

ואז בבוקר אני פוגשת שתי אמהות לפני טקס קבלת התורה של בני הבכור והן שואלות: "מה שלומך ?"

ואני עונה: "זה לא יום טוב לשאול. אני בקריסה אימהית. מינון יתר."

וכל אחת בנפרד ענתה: "מבינה. מבינה לגמרי".

 

ומתקשרת לחברה טובה. אומרת לה שאני לא יכולה לראות את הבת שלי יותר. רוצה לברוח. והיא צוחקת. מתוך הבנה. היא כל כך מבינה.

ומֵפנה באופן מיידי את הבוקר שלה כדי להיות איתי.

 

ואומרת לבעלי: "אני מצטערת, עברתי את הסף. אני רוצה לא להיות כאן. לא מסוגלת לשמוע את הבכי שלה".

והוא אומר, היקר: "אני מבין. תעשי מה שאת צריכה".

 

לוקחת את הבן הבכור מבית הספר, הולכת איתו לבית קפה ונהנית ממנו. זמן איכות.

 

חוזרת הביתה, מחבקת את הקטנה, ושמה לב שאני עדיין לא בטוב.

 

הולכת לנוח, מתקשרת לחברה נוספת שתפנה לי את הערב. אני צריכה ים.

היא אומרת שברור, ובעלה מבין שיש כאן מקרה חירום ומבטלים תוכניות שהיו, ונפגשות לים.

 

הגיע אחר הצהריים.

מביאה את הבכור ליום הולדת וממשיכה לים.

ים.

אין כמו הים.

אין כמו חברה טובה שמחבקת אותי ומבינה בלי מילים, כי גם היא היתה שם, בדיוק.

 

שעת ערב מאוחרת.

מתקשר לאהובי ומבינה שהוא גמור. מתמלאת רגשות אשמה. יודעת שאני עדיין לא בטוב וחייבת לדאוג לעצמי.

אני שואלת אם זה בסדר שאשן אצל אמא שלי היום.

הוא משחרר. "אני אסתדר".

 

לילה.

לא מצליחה לישון. בכלל. רגילה לישון בבית.

 

בוקר.

ארוחת בוקר עם אמא ובן זוגה, חיבוקים במילים, הבנה גמורה שזה קורה, שאין מה לדאוג, שזה יעבור.

 

הבכור מתקשר: "אמא, מתי את מגיעה הביתה? אני מתגעגע כבר".

הלב שלי נקרע.

משתדלת לא להתרגש.

"אמא עייפה, מתוק. אני רק הייתי צריכה לילה אחד לישון בלי בכי ולא לטפל בבובי ואני אחזור הביתה עד הצהריים, טוב מתוק?"

 

צהריים.

מרגישה שהגיע הזמן לחזור הביתה. מתחילה להתגעגע.

 

מגיעה הביתה.

מחבקת ומנשנשת.

עדיין לא מטפלת.

 

מרגישה שמתחילה לחזור לעצמי.

מקווה שמחר היא כבר תצליח להיות יותר משעתיים במשפחתון. ההסתגלות הזאת התישה אותי לגמרי.

 

בוקר.

מתחילה להרגיש את עצמי.

מרגיש כאילו לא היה כאן מכבש שעבר עליי ביומיים האחרונים.

הקטנה הצליחה להיות עד 11 במשפחתון.

שרדתי את זה.

 

פורסם לראשונה בדף הפייסבוק 'נשים מדברות אמהות' (ממליצה להיכנס כדי לקרוא את התגובות)

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, עוסקת באהבה והנאה בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות ובייעוץ ממוקד לנשים בנושא הזה.

לבלוג האישי שלי. 

ניתן ליצור איתי קשר דרך המייל, אנ תמיד עונה: medabrot.imahut@gmail.com

 

נשים נוספות כותבות על הקושי באמהות:

חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן/  אמא של שירה

קשה לי / שירה דרוקר

רק אל תגידי שקשה/ אמא טרייה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק  ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “קריסה אימהית”

  1. רות הגיב:

    כל כך מבינה ומתחברת למה שכתבת.
    משהו מאוד דומה גם אני מרגישה בימים האחרונים.
    שאני פשוט זקוקה לזמן שלי עם עצמי. בלי אף אחד. רק איתי, והאפשרות לזה היא מאוד מוגבלת.
    זו ההרגשה שהכל מעמיס. שהזוגיות במתח גדול בתקופה האחרונה, בדיוק עברנו בית והכל ככה עוד לא ממש התיישב במקום אצלי,
    בגן, אחרי שהילדה נקלטה בצורה ממש טובה התחיל להיות לה קשה לשחרר אותי דווקא בימים אלו, דווקא כשכאילו נפתחה הזדמנות סוף סוף להתחיל לסדר לעצמי את היום, שוב חוסר הסדר חוזר.
    ואני מרגישה שכבר לא יכולה יותר. שהכל כבר עבר את הגבול, ועם כל זה שיש לי גם את העולם שלי, את הזמנים שלי עם עצמי, זה עדיין לא מספיק.
    כמובן שכל הזמן שואלים אותי "נו, את לא רוצה עוד אחד?" ואני, אפילו לא טורחת לפתוח את מה שאני מרגישה ומסתפקת בלהגיד "לא עכשיו".
    ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה.
    נכון.
    עדיין, ילדים גם זקוקים לכל טיפת אנרגיה שרק אפשר.

    ומה לעשות, גם אני זקוקה (עדיין) לאנרגיה שלי.
    ואיכשהו, עצמי תמיד מגיעה בסוף, אחרי כולם.

    אולי מתישהו זה יתאזן, אולי לא. כבר אינני יודעת. אולי זה רק עכשיו שזה נראה כל כך קשה.
    בעיקר הקושי בזוגיות. איך הכל משתנה אחרי שיש ילד. מה שכל כך אהבתי בו פעם לפעמים כל כך מרגיז אותי היום. ואיך דבר כזה יכול לקרות, זה לא היה אמור לקרות. הרי אני כל כך אוהבת אותו. הרי זה הקשר שאליו התפללתי וחיכיתי כל חיי. אז איך זה מגיע למקומות כל כך קשים בתוכי היום.
    ומה אני אמורה לעשות עם זה, איך לאזן.

    אם רק היה יכול להיות לנו קצת זמן ביחד, רק הוא ואני, הדברים היו נרגעים, מתאזנים. הלב היה יכול להיפתח שוב לאהבה.
    הכתפיים היו יכולות להירגע ולהפסיק לשאת את הכל עליהן כל הזמן.

    אולי.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אמא מקולקלת.

מאת : יעלי

12 ביולי 201218 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

כשמתקשרים לשאול מה נשמע אני עונה ש"הכל בסדר" ועושה הכל כדי שקולי ישמע תקין… ואם אני בוכה באותו רגע שמתקשרים (אירוע מאוד שכיח) אז אני פשוט לא עונה…מחכה שזה יעבור וחוזרת למי שהתקשר…רק שלא יגלו…אני לא יכולה להעמיס על היקרים לי את הקשיים שלי…וחוץ מזה איך אסביר את זה? הכי יש לי תינוקת בריאה ושלמה בידיים– אז על מה לעזאזל אני בוכה??

לידה טבעית: "ילדתי אחרי חצי שעה בבית החולים"

מאת : אמא

25 בספטמבר 20107 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

בתור הקדמה, אני חייבת להגיד שבאופן כללי אני נגד ה״טרור״ ההטפות שהתפתח סביב כל מיני נושאים הקשורים להריון ולידה כמו: רק הנקה (אחותי, את מניקה את התינוק 10-12 פעמים ביום נראה שמשהו יקרה אם תתני פעם אחת תמ״ל ? ), רק ביות מלא (לא יקרה כלום אם תנוחי טיפה בבית חולים), רק לידה טבעית, רק אוכל אורגני, בלי חיסונים וכו'.

אני באמת חושבת שבחירה אמיתית לגבי הלידה מגיעה מתוך הבנה ולא הטפה.

רציתן גברים מעורבים בהורות, אך המהפכה לא הושלמה

מאת : אבא בתול

6 במרץ 201126 תגובות

מתוך זוגיות אחרי לידה

"נולדה לך בת, תהיה מאושר, מה זה כל המירמור הזה?!" ניסר בראשי הקול. ניסיתי להקשיב לו ולעטות על פני הבעה אווילית של שמחה, אולם עד מהרה הרגשתי מזויף. "כן, נולדה לי בת, אנחנו משפחה. אבל מעולם לא הרגשתי כל כך בודד". פחדתי מהמחשבות שהחלו לעלות בראשי, "אולי משהו בי לא בסדר? אולי אני זקוק לטיפול?"