לא, לא הייתי מחוברת לעצמי כל הזמן הזה. ואפילו לא ידעתי את זה. כמה מוזר.
הרי עשיתי כל הזמן עבודה פנימית, הרי אני מודעת למה שקורה, אני רואה, מרגישה, מודעת.
הרי אני מרגישה את החכמה הפנימית וההדרכה שלי כל הזמן, האינטואיציה כל הזמן ממחישה לי בתחושות את נוכחותה, מכוונת ימינה, שמאלה, או לא כלום עכשו.
ובכל זאת, מתי בפעם האחרונה דיברתי עם עצמי? מתי ישבתי וכתבתי לי ועניתי לי, שאלתי אותי, והירהרתי לי בנוכחות עצמי? כתיבה. זה היה הרמז הראשון, רמז עבה ומהבהב באדום, כן, ראיתי אבל העברתי.
כשאני לא כותבת או לא מציירת זה אומר. זה אומר שאני לא מחוברת, למרות שאין שום תווית ברורה שמופיעה או כתובת גרפיטי על קיר – "את לא מחוברת, תתחברי", זה לא כזה ברור ובהיר ולכן אפשר פשוט לשוט על גלי ההתעלמות הפתולוגיים, הרי זו הקרקע הראשונה, זה מרגיש כמו בית, נתעלם, נדחיק, במקרה הצורך אם ישאלו, נכחיש.
מתי שאלתי אותי, הי, טוב לך? לא? אז בואי נלך למקום אחר אהובה, לאן את רוצה? איך את רוצה שיהיה?
לא שאלתי אותי. ולא היה לי טוב. הייתי חלשה ולא היה לי מקום בשבילי, בשביל כולי, בבית שלי.
הרגשתי בודדה לחלוטין בזמן שתפקדתי כשבט שלם עבור הילדה שלי, כי ילדה צריכה שבט שיגדל אותה.
מאיפה שאבתי את זה, לא יודעת, אבל לא יצא לי משהו מפואר מזה, לא משהו שראוי לילדה שלי, לא משהו שראוי לי, לזו שמדברת עם עצמה.
והיה גם את הבישול. לא יכולתי להביא נוכחות יצירתית לבישול. לא, שם עמדה דלת פלדה ענקית של טירה, והיא היתה נעולה.
שם כן שאלתי, שוב ושוב, למה, למה אני לא מצליחה לפתוח את הדלת הזו.
כששואלים שאלות כאלו, מקבלים תשובה למה לא.
כי הדלת כבדה מידי. כי אמא שלך שנאה לבשל והיא העבירה לך את זה.
הייתי צריכה לשאול שאלה אחרת, איך פותחים את הדלת.
יום אחד מצאתי את המפתח. עדיין לא דיברתי עם עצמי ממש, ועם בן זוגי בטח שלא, כי אף פעם לא דיברנו, כי אי אפשר.
וראיתי שבגלל שאני בזוגיות שבה לא מדברים, הפסקתי לדבר איתי.
אולי כדי לא להצטרך להסביר לי, למה אני בוחרת בזה.
כי זו ששם היתה מתבוננת בי באהבה ושואלת בחום, זה מה שאת באמת רוצה ?
אבל הייתי כלואה בפחדים, בכובד, בספק עצמי, בכאוס, במה יהיה, איך אסתדר, ובכלל, אנחנו אוהבים אחד את השניה, אז למה להיפרד ?
בסוף עשיתי החלטה. מה היה הטריגר ? כנראה שילוב של הרבה חלקיקים.
חודשיים מאז שאני גרה עם הילדה שלי במקום משלנו, ואבא שלה גר בבית אחר.
הנה, התחלתי לדבר איתי. אני כותבת. אני מרגישה אותי, את כולי או לפחות הרבה יותר מכולי, לא רק את החלשה אלא עוד הרבה חלקים, יש לי מקום לתת להם .
אני עדיין מחפשת שבט ונדמה לי שהוא מתחיל להיווצר, חברה ועוד חברה, שבט מאוורר כזה.
חזרתי אליי, והעולם מסתדר שוב.
עוד אמהות כותבות:
אני רוצה ליצור / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.
פצפונת / ג'ני גיטלבנד, פסיכותרפיסטית גופנית
מהרהורי ליבי- שיחה עם הגמד שבתוכי/ מיכל
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.
צילום: מירי אלחדד