לחיות לפי הנורמה

מאת : לימור לוי אוסמי

25 בפברואר 2014 | 17 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מקצועניות מדברות, מתמודדות עם נורמות וציפיות, רגשות אשם אחרי לידה

 

שבוע שעבר פורסם באתר הארץ על מחקר חדש שמצא כי הזמן הנורמאלי לשלב השני בלידה אפידוראלית (ראשונה) הוא 5.6 שעת ולא 3 שעות, כפי שחשבו עד כה. לממצאים הללו יש השלכות משמעותיות על קבלת החלטות בחדר לידה מכיוון שעד כה הנחת המוצא הברורה הייתה שהעובר עלול להיות במצוקה לאחר 3 שעות וכדאי להתחיל בהתערבויות רפואיות (לידה מכשירנית או ניתוח קיסרי).

המאמר הזה תפס אותי חזק.

אני חושבת על איך דבר פשוט כמו מחקר אחד יכול לגרום להזזת הנורמה.

עד עכשיו סברו א' ולכן פעלו לפי נורמה א' ועכשיו יצא מחקר, אז סביר שכללי הפעולה ישתנו ובקרוב יסברו ב' ותהיה נורמה ב'. גם אם הנורמה לא תשתנה מחר בבוקר, משהו כבר מתחיל לזוז ובעזרת גיבוי של מחקרים נוספים נמצא את עצמנו במציאות שונה לחלוטין עוד כמה שנים, מציאות ב', שבה ההתערבויות הרפואיות בלידה יתחילו רק אחרי יותר מחמש שעות ולא שלוש. זה משמעותי!

רגע, ואיפה אני בכל זה, בין ובתוך כל המחקרים הללו?

אני מרגישה כמו נתון סטטיסטי, מושא מחקרי שפועלים עליו בהתאם להנחיות המשתנות. הידיעה הזאת שאין לי כאן יכולת בחירה ממשית מפחידה אותי. כי אם אני מגיעה לבית החולים ונמצאת בשלב השני של הלידה ועברו שלוש שעות, אז אני צפויה לבהלה ופאניקה מצד הצוות הרפואי ולוואקום או ניתוח קיסרי שמסתבר שהם לא לצורך. זה מזכיר לי את הלידה הראשונה שלי, שבה איימו עליי שאלד, כי אם לא אז יגיע הוואקום. הם רק שכחו שלפני כן הם נתנו לי ללחוץ לבד כשעתיים בלי מיילדת צמודה.

אני מרגישה כמו בורג קטן במערכת שפועלים עליו בלי להסתכל עליו בכלל. וזה לא שהידיעה הזאת שבאינסוף מקרים רבים אני בורג קטן לא נמצאת בתודעה שלי, אבל משהו במחקר הזה והשינוי הקיצוני מנורמה א' לנורמה ב' בגלל 'משהו שהתגלה' הצליח להפוך אצלי משהו בבטן.

 

וכמובן, איך לא, הלב שלי ישר נסחף למחשבות על כל מה שאנחנו עוברות ומרגישות אחרי הלידה ואני שמה לב שקריאת המאמר על המחקר הזה הצליחה לחזק עוד יותר את נקודת המבט שלי. הרי יש היום נורמה חברתית לגבי איך אישה אמורה להרגיש אחרי לידה. הנורמה הזאת לא נקבעה על ידי מחקרים, אלא על ידי הלך רוח חברתי מסוים, אבל היא עדיין קיימת, נושמת, בועטת ויש לה לגמרי חיים משל עצמה. לנורמה הזאת, שלא ברור לי למה ואיך היא נוצרה, יש השפעה עמוקה על חיינו, בטח השפעה שקולה להתערבות רפואית שלא לצורך בלידה. אבל כאן, איזה מחקר יבוא ויוכיח באמצעות נתונים מספריים חותכים שהנורמה הזאת היא לא מדויקת, הרסנית ומזיקה לחיינו?

יצאו אינספור מחקרים מרתקים על תחושות של נשים אחרי לידה ועל דיכאון אחרי לידה. מחקרים רבים מדברים על כך שהפער בין הפנטזיה למציאות הוא חלק מהמצוקה הרגשית של נשים אחרי לידה. ישנם מחקרים שמדברים על כך שחלק משמעותי ממה שגורם לסבל נפשי לנשים אחרי לידה הוא ההסתרה, הבושה והאשמה על התחושות הנורמטיביות שנשים מרגישות ולא התחושות עצמן. ישנם מחקרים שמראים שמה שמבדיל בין נשים שהתמודדו עם דיכאון אחרי לידה לבין אלו שלא התמודדו עם דיכאון זה עוצמת התחושות ולא סוג התחושות, ושמידת העוצמה קשורה לאותה הסתרה, בושה ואשמה ולפער בין הפנטזיה למציאות.

אז נכתבו. אז נחקרו.

ומה קורה בפועל?

אני לא יכולה להגיד שאין שינוי כי אני רואה את השינוי, אני מברכת על השינוי. אבל אני עדיין מרגישה שיש בורות גדולה לגבי איך נשים באמת מרגישות אחרי לידה, ישנה בורות עצומה לגבי המהלך הטבעי הרגשי שנשים עוברות לאחר הלידה. אני עדיין מרגישה פחד ורתיעה מתחושות שעולות אחרי לידה ואני לא כל כך רואה, או לא מספיק רואה, נשים ששואלות, שרוצות לדעת, שרוצות להתכונן וללמוד, ממש כמו שמכינות את עצמן ללידה. אני יותר רואה נשים שמאמינות שאצלן יהיה אחרת ושאם רק יחשבו טוב יהיה טוב ומאמינות שאם יחשבו מספיק חזק, אז הכול יהיה נפלא. או לחילופין, נשים שמרגישות שאמהוּת זה מפחיד וקשה ותובעני, אז עדיף שלא להביא ילדים. אני רואה את הקצוות ופחות את האמצע, פחות את המכלול של החוויה.

אני לא מספיק רואה דיאלוג, דיאלוג עם הפחד, עם החשש, עם המשמעות של להביא ילדים לעולם. אני לא כל כך רואה סקרנות, פתיחות, למידה. יכול להיות שה'לחשוב חיובי' מגיע מהמקום של 'כולן עושות את זה, אז גם אני אצליח', שזה מקום נפלא, עוצמתי, חזק ומרגש. אבל כשרק הוא מדבר ולא נותן לחשש ולפחד לומר את דברו ואת מה הוא צריך או מבקש, יש פה בעיה.

אני רואה יותר מדיי נשים ש'נופלות' אחרי לידה כי הן לא ידעו שככה נשים מרגישות אחרי לידה והן חושבות שמשהו לא בסדר בהן, נשים ש'נופלות' כי הן פשוט לא יודעות שהתמיכה שיש להן היא ממש לא מספקת ולכן מאשימות את עצמן בכך שממש קשה להן להתמודד.

 

זה מעציב אותי. כי זה בר שינוי. דפוס ההתמודדות שקיים היום הוא תלוי נורמה והלך רוח חברתי ולדברים הללו לוקח הרבה זמן להשתנות ובינתיים יש הרבה סבל בגלל זה. זה לא משהו שמחקר כזה או אחר יוכל להזיז מהקצה האחד לצד השני ולשנות לחלוטין.

וכרגע, מה שבעיקר ממש בא לי, זה להזיז את הסרגל. פשוט להזיז אותו.

להזיז קצת ימינה את הסרגל הזה שקובע מה הנורמה, כדי שיותר התנהגויות ותחושות של נשים אחרי לידה תוכלנה להיכנס לתוך הנורמה.

'להיכנס לתוך הנורמה'.

זה כבר נותן לי מרווח של נשימה והקלה גדולה.

יותר חוויות ותחושות של נשים תהיינה בתוך הנורמה.

אפשר לנשום.

אני כרגע לא יודעת מתי ואיך יזוז הסרגל הזה, אבל ברור לי שהוא חייב, פשוט חייב לזוז. למען כולנו. הסבל וההלקאה העצמית שלא לצורך הזאת חייבים להיפסק.

מגיעים לנו חיים טובים יותר, גם אחרי לידה, פשוט מגיעים לנו.

 

ממש אשמח לשמוע תחושות, מחשבות ותובנות

לימור

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות, עוסקת בהעלאת המודעות למעבר הרגשי להורות ומקיימת מפגשי ייעוץ ממוקדים עם נשים בנושא הזה.

אפשר ליצור איתי קשר במייל, אני תמיד עונה  medabrot.imahut@gmail.com

 

עוד כתיבה בנושא:

האם קושי וסבל גדול אחרי לידה הוא הפרעה נפשית? / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

אני מתחרטת שהבאתי את ילדי לעולם / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

איך זה מרגיש להיות שפויה או משוגעת בדיכאון אחרי לידה? / תמר קלר, מלווה בהריון ואחרי לידה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

17 תגובות ל- “לחיות לפי הנורמה”

  1. רחל הגיב:

    הי לימור. מאד מזדהה עם מה שכתבת. מה שחשבתי בזמן הקריאה הוא, אולי אפשר לבדוק למה יש צורך גדול כ"כ בחברה שלנו לדימוי הזה, של האמא הנורמלית, המאושרת. וברגע שנבין את הלמה, או על איזה צורך זה עונה, או איזו מטרה זה משרת, נוכל להתמודד איתו או לקרב אותו למציאות.

    • היי יקרה, תודה שכתבת.
      אני מרגישה שבמשך שנים עסקתי בשאלת ה'למה' והיא לא שירתה אותי כל כך, למרות שהיא עדיין מאוד מרתקת אותי.
      מכיוון שהתחושה הפנימית שלי קיבלה אישור במחקרים ויש לה יותר תוקף עבורי, אני ממשיכה בנתיב ה'לדבר על זה'. אני מאמינה שיש ערך רב בלדבר על זה, להוציא את זה החוצה. אני מאמינה שככל שיותר נשים תדברנה על מה שהן באמת מרגישות אחרי הלידה, ככה הן והחברה ירגישו טוב יותר. האם זה ישנה את הנורמה? את האמא האידיאלית? אני לא יודעת. אבל לפחות זה יביא ליותר רווחה נפשית לנשים עצמן.

      ואשמח לשמוע, למה לדעתך יש צורך כל כך גדול בחברה שלנו לדימוי הזה?

  2. אביגיל הגיב:

    הי לימור,

    כתבת מאמר חשוב מאוד מאוד. ומאוד נוגע.
    אני שנתיים ומשהו אחרי לידה ראשונה.
    התכוננתי למה שיהיה בהריון. היה אחרת לגמרי ממה שחשבתי, כי כמעט כל ההריון הייתי בשמירה.
    התכוננתי למה שיהיה אחרי הלידה, ותודה לאל שכך, כי אפילו שהשינוי היה קשה, היה יותר טוב מאשר לו לא ידעתי שצפוי להיות קשה מאוד בשלושת החודשים הראשונים.
    לא הכינו אותי ולא התכוננתי למה שיהיה שנה אחרי הלידה, שנתיים אחרי הלידה.
    אני עדיין לא עובדת היום, תודה לאל שהמצב הכלכלי מאפשר, אני עוד לא ממש מוצאת את עצמי. לא יודעת איך למקם את עצמי בחיים בכלל ושלי בפרט.
    אני רוצה להיות עבור הילדה שלי כשהיא צריכה, להית איתה כשהיא חולה, להיות איתה אחרי חצי יום שהיא בגן.
    מצד שני רוצה להרגיש שיש לי כיוון בחיים, ולא מרגישה את זה בכלל.
    התחושה וההרגשה שלי רוב הזמן, היא שהחיים שלי בבלאגן כזה, שלא נגמר.
    יש רגעים שטוב לי, שהכי טוב לי בעולם, יש רגעים שאני עדיין חווה בלבול.
    אחרי שנה-שנתיים זה כבר אמור להסתדר, לא? כלומר – לפי הסקאלה של "הנורמלית".
    אז איפה אני בדיוק?
    עדיין אין לי תשובה.
    אולי גם אני מאלו שזקוקות לסרגל קצת אחר…

    • היי אביגיל, תודה שכתבת ושמחה שמשהו בכתיבה נגע בך ואוביל אותך לשתף.
      אני רק רוצה לכתוב כרגע ש.. החיים שלנו משתנים. זה לא עוד אדם שנכנס, זה לא תוספת כמותית לחיים שלנו, אלא תוספת איכותית שמשנה את החיים בצורה שלוקח שנים לקלוט ולהסתכרן מחדש איתה.
      זה מזכיר לי את ה"מחשב מסלול מחדש" של ה GPS. רק שאצלו לוקח שנייה וחצי לשנות מסלול מחדש ולנו זה לוקח אחרת, כל אחת בקצב שלה.
      אני שומעת את ה"סקאלה הנורמלית" מדברת אלייך ואומרת לך שאולי כבר היית צריכה למצוא את המסלול החדש שלך, שכבר אמור להיות כיוון, ואפשר לשמוע את המקום הזה ולהקשיב מה יש לו לומר לך.
      אני שומעת גם את המקום שחשוב לו להיות עבור הילדה שלך כשהיא צריכה אותך (ובטח גם את צריכה אותה), להיות איתה כמה זמן שאת רואה לנכון. בטח גם למקום הזה יש הרבה דברים לומר לך.
      ובטח יש עוד כל מיני קולות ומקומות שמשמיעים ביום יום את דברם.
      את בתנועה, בתנועת המסלול הייחודי שלך, ויש מקום להקשיב ולשים לב לכל מה שנמצא ולנוע איתו ביחד, בקצב החיים.
      ואם קשה או בלתי אפשרי להקשיב לבד, אפשר לנסות תוך כדי כתיבה או עם פרטנרית להקשבה.
      נשיקות
      לימור

  3. נעה שפר הגיב:

    לימור יקר , את ממזיזות הסרגל הגדולות מכולן! תודה לאל ולך שאת את, ושזכינו בך.

    • הצחקת אותי על הבוקר 🙂
      איכשהו לא רואה את עצמי כמזיזת סרגלים, איך אישה אחת יכולה להזיז סרגל?
      אבל את יודעת מה? מאמצת בחום
      נשיקות אהובה

  4. מסכימה עם כל מילה, את מוציאה את השד מהבקבוק. כשקראתי את דבריך עלתה לי תמונה של המצב המערכתי במדינה הזאת. אני רואה סביבי נשים שיולדות ועוד לא מספיקות רגע לעבור את הטרימסטר הרביעי של ההריון הן כבר עסוקות בלחפש מי ישאר עם הילד כי הן צריכות לחזור לעבודה. אני רואה בעלים שבמקרה הטוב קיבלו שבועיים חופשה, אח שלי בקושי לקח יום אחד. והנשים אם אין סביבן אמא, סבתא, חברה פנויה או אחות, פשוט מוצאת עצמה עם כאבים של אחרי לידה, עם תינוק בן יומו על הידיים והמון בדידות. בדיוק כפי שאת מתארת, יש הכנה מסיבית ללידה, יש מעצמה ישראלית לכניסה להריון ואין שום תמיכה בתחושה הכללית מה קורה יום אחרי שבית החולים משחרר את ההורים "המאושרים" הביתה. אני רוצה להוסיף גם מהחוויה האישית שלי. לא אשכח שמיילדת הבית שלי אמרה לי לשמור על עצמי ב – 40 יום שאחרי. תזונה, מנוחה, וקבלת עזרה מהבעל והחברים. ואף הדגישה שאשה אחרי לידה כל כך פתוחה, לא רק בוגינה, אלא בכל מאודה, בליבה, בנפשה, בנשמתה שהיא צריכה לשמור על עצמה. זהו ארוע של טרנספורמציה כל כך גדולה לילד, לאשה ולאנושות כולה ויש לתת לו את הכבוד הראוי. בדיוק כמו שנותנים בטרנספורמציה ההפוכה, מחיים למיתה.

  5. אמבר בן שושן הגיב:

    אמיצה את!
    הפוסט האמיץ והנפלא הזה מעלה מעלה מעלה את המילים וכל מה שביניהן .. ״נורמלי ולא נורמלי״..
    ובתירגום פשוט אשמה, לא מתמודדת, לא טובה מספיק, לא חזקה מספיק, לא יכולה מספיק ועוד כהנה וכהנה.
    את שולחת את כולנו לעשות שיעורי בית ובמיוחד על מקומן וחשיבותן של המילים בקונטסט החברתי ועל יכולתן התובענית לתייג אדם (יולדת..).
    מנסה בכל מצב להימנע מלהכניס את עצמי למלכודת המילים הזו..
    רוצה לומר, הכל נורמלי!

    תודה לימורי יקרה!

  6. מקסים. לגמרי מסכימה. אוהבת את הדימוי שיצרת וצירפת לפוסט. אוהבת את דרך הכתיבה, את הנשימות בכתיבה. את החיבור בין המאמרים לבין החשיבה שלך לבין הידע שלך. כפי שאת יודעת, אני מתעסקת קצת באובססיה בבדיקת דרכי המדידה שלנו בחברה, לגבי נשים, אימהות, משפחה, מעמדות, ובכלל, וזה הוביל אותי וגלגל אותי לקרא כלכלה פמיניסטית. אז קודם כל אני מאד ממליצה לכולן לחפש ולמצא מידע על כלכלה פמיניסטית. כלכלת האהבה. עליה עשיתי תערוכה אשר פתחה את ארועי יום האישה ב-2011, ואני שמחה לספר שעכשיו יוצא פרק בספר על כלכלה פמיניסטית שכתבתי יחד עם הדרה, שותפתי. על המעמד הכלכלי של אימהות בארץ. יותר מדויק לכתוב – חוסר המעמד הכלכלי.

    כי כמו שמרב כתבה- ואני מצטטת "זהו ארוע של טרנספורמציה כל כך גדולה לילד, לאשה ולאנושות כולה ויש לתת לו את הכבוד הראוי. בדיוק כמו שנותנים בטרנספורמציה ההפוכה, מחיים למיתה".

    ולדעתי "לתת כבוד" זה גם לשים את הכסף איפה שהפה, כמו שאומרים באנגלית. והפה של המדינה שלנו אומר שהוא רוצה ילדים וילודה. והפה של המדינה אומר שהוא בעד ילדים ובעד הדור הבא. אבל התכלס בשטח? כולן פה יודעות. אני כותבת את זה כאן כי ההיכרות שלי עם כלכלה פמיניסטית שינתה את דרך החשיבה שלי ודרך הראייה שלי וההתנהלות שליוממשיכה לשנות את דרך החשיבה שלי. וההיכרות עם לימור ועבודתה עוזרת לי להמשיך להעיז לצמוח עוד יותר. תודה לימור.

  7. ד.ד הגיב:

    אני מרגישה כל כך מחוץ לסקאלה. כבר עברתי את הזמן שנתנו לי. הזמן שנתנו לי להיות בדיכאון (כבר כמעט שנתים וחצי אחרי), הזמן שנתנו לי להתגבר על הלידה (אני עדיין שם, חיה כל יום את התחושות והאימה מהגיהנום הזה). זה נורמלי? לי זה מרגיש נורמלי. שהלידה והדיכאון עצרו לי את החיים. הזמן בלוח השנה רץ, אבל הוא בעצם נשאר במקום. ואיך יוצאים מזה.

    • היי יקרה, אני ממש שמחה לראותך אותך כאן, ממש, יחד עם הדיכאון ויחד עם העוצמות הגדולות שבתוכך.
      נשמע שיש בך תחושה בהירה שהזמן הוא נורמלי לך, הוא מרגיש לך נורמלי.
      אני אוהבת לקרוא אותך, אוהבת לשמוע את התובנות הבהירות והחכמות שלך. מקווה שגם בבית יש אנשים שאוהבים לשמוע אותך- זה חשוב מאוד לתהליך שאת נמצאת בו היום.
      מזמינה אותך בחום להמשיך לכתוב ולשתף את אוצרות ליבך גם בתוך התהליך החשוך שאת עוברת כרגע.
      לימור

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שיעור ספורט – טור אקטיבי במיוחד !

מאת : ליטל אוהב ציון

13 בינואר 20117 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

התעוררתי הבוקר עייפה….. דווקא ישנתי טוב, נועה התעוררה בארבע בבוקר לאכול ושחר קם לפיפי אז עזרתי לו להתכסות, אבל בסך הכל ישנתי טוב. בהתחשב בעובדה שקובי האכיל את נועה אז ישנתי טוב מאד. ובכל זאת קמתי עייפה, מין סוג של האנג אובר כבד במיוחד, אני כבר ב"קפה השני הכפול חזק על חלב סויה" שלי ועדיין […]

משהו בבטן אמר לי שזה לא זה

מאת : אוסי הורביץ

9 בפברואר 20114 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

ואכן מצאתי. גיליתי שיש טיפול בשיטת הפלדנקרייז בו התינוק אינו בוכה והשיפור מהיר ביותר. הגעתי לאישה מדהימה (שרי בומפלד) שהחלה לטפל באופיר וכבר אחרי טיפול ראשון אפשר היה לראות את התיישרות עמוד השידרה של אופיר. לא אפרט כל שלב ושלב, אך מהר מאוד אוצרי קיבלה מחדש את היכולת שלה לזוז חופשי ויכלה להתפתח ולהשיג את כל מה שעיכב אותה עד כה (כמו התהפכות מהבטן לגב ולהפך וכדומה).

מוקדש באהבה גדולה לחברותיי החדשות

מאת : שירה דרוקר

6 בנובמבר 20117 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

פתאום, בגיל 30, יש לי חברות חדשות.

הן אמנם ממש חדשות, אני מכירה אותן פחות מחצי שנה, אבל הגעתי איתן לרמה של אינטימיות שאפילו עם חברות של 20 שנה אין לי…

אנחנו די שונות זו מזו, ובכל זאת יש לנו כל כך הרבה במשותף…

יש לנו התלבטויות בקשר לאותם דברים בדיוק.

יש לנו המון שאלות ועוד יותר המון תשובות שאנחנו לא ממש בטוחות איך לבחור מתוכן את זו שמתאימה לנו.

יש לנו המון חששות שאולי אנחנו לא בסדר.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם