הריון שלישי. נקודה?

מאת : הילה שרעף גלסר

2 באפריל 2014 | 2 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

 

בת 35 וכמה חודשים. אלד לקראת גיל 36.

הריון שלישי אחרי ארבע שנים מהשני. ארבע שנים שבהם עברתי מסע הישרדות אמיתי ולא הישרדותי אל תוך האישה שאני היום, מסע הישרדות נשי, אימהי, קיומי.

ופאקינג…שרדתי. ויותר מזה.

אני לא שורדת או מנצחת כי אני נושאת ברחמי ילד שלישי או לא, זו בחירה הישרדותית אחרת.

מה ששרד כנגד כל הסיכויים הוא כי הידע האישי, העמוק, הנשי שלנו, התחזק ולא נמחק, התהדק ולא התרחק, שרד ולא נכחד כמו מאובן מתקופה אחרת.

אני הוכחה היסטורית ולא היסטרית גאה.

סימני המתיחה שעל גופי כמו אותות ניצחון ענודות על חולצתו של גנרל והן ענודות בי, בחזי, בבטני, בצדדיי, בישבני. סימנים, סימנים, חיים, חיים, משאירים בי זיכרון אלסטי. ניתנים למחיקה בין רגע במרכז היופי החדש שנפתח קרוב לביתי וזו גם אופציה.

 

בהריון השלישי חשבתי איזה בדיקות נכון לי לעשות ואיזה לא. לא מתוך רעד פחד ואימה, אלא מתוך כבוד לתהליך שלי, למי שאני, למי שהפכתי להיות.

בהריון השלישי בחרתי רופאים בקפידה, וכשהטון שלהם היה מקטין, מרחיק, פוגעני, קמתי בלי להסביר מדוע בלי לתקוף ובלי להתכופף.

בהריון השלישי, שאני עדיין במהלכו כמובן, לא הלכתי להישקל אצל אחות קופת חולים ובחרתי שלא להיות במעקב הריון, מלבד מעקב שאני בוחרת בו, לפי התנאים שלי, לפי התחושות שלי, לפי הצרכים שלי, לפי ההקשבה שלי.

בהריון השלישי איני משפילה מבט מול המשקל המאבד שליטה על מחוגיו מלמלת שאנסה לשמור, ויודעת בתוכי אמת צרופה כי המשקל מגן ושומר עליי ואני זקוקה לו, כי כל שערי הידע שלי נפרצים ממני כמו סכר שבור לרווחה.

בהריון השלישי אני יודעת כי הפחד הוא מורה ומדריך ומפה להתמודדות וכי הקול שלי הוא כבר קול מוחזק ישיר וברור גם כשהוא רועד עול ויורד צורם ולא מעודן.

בהריון השלישי ששואלים אותי בחיוך מרוח 'איפה תילדי' אני כבר לא משוסעת. אני עומדת זקופה ואומרת "אני חולמת ללדת בביתי".

והתשובות הספקניות, המעוררות אשמה, המפחידות, המרתיעות, כבר לא נוגעות בי. המילים 'חסרת אחריות', 'מזל', 'לא נורמלית', 'משוגעת', 'פסיכית', הן מילים שמתעוררות בתוך חברה כואבת מפוחדת שבתוכה אני חיה. 'ואני חולמת', אני מוסיפה, 'כי לדעתי נשים צריכות להיות איפה שהן חולמות ומכובדות ומוכלות ומחוזקות… בין עם זה בבית חולים,מרכז לידה, יער פיות או כל מקום אחר בו הן בוחרות'.

בהריון השלישי אני חיה, שורדת, לא במובן ההישרדותי הקשה אלא במובן של אישה שנלחמת לוחמה טהורה שאינה כימית אלא רגשית טוטאלית, מתפתלת, מעזה, תוך כדי גידול ילדים וחיפוש עצמי. בונה כל רגע זוגיות, אימהות, הורות, חזונות וחזיונות כלכליות והגשמות… כפי שאני רואה. ואין להם הגדרות ויש בהם אינסוף אפשריות ואני טועה ומתייפחת ומתגלה ושוב מנצחת על הכוח הנשי שלי.

אני מבינה גבולות בדרכי ומלמדת את ילדי על פי וחיה את חיי כמו שאני מבקשת לעצמי. וטועה תמיד שוב.

לומדת כל הזמן להעזר ולעזור, להיות רכה ופגיעה, נחשפת וחשופה מול החוויה הזאת.

בהריון השלישי הזה לעזאזל יש קבלה כמו שאומרים 'פאקינג קבלה' והכרה אני אמא, כן, ואישה, כן, רחוקה שנות אור וקרובה שנות ידע לעצמי.

מבולבלת, מתרסקת, מתרחקת, מתקרבת, לומדת כמו תינוק, עטופה בידיה הרכות ספק נוקשות של אימו שנמצאת בעיצומו של תהליך למידה. להיות. אמא. אני.

 

מה זה? איפה אני? אני שואלת והיום מותר לי לשאול כמה שאני רוצה כי רק נכנסתי בשער הזה ואני גם מרוכזת ואחראית וגם עוטפת וחולמנית ויש בי כל כך הרבה וזה כמו פסיפס שאינו מסודר בדרך אומן, זה פסיפס של אומנות נשים עתיקה והן נשים ישובות שמוטות על שטיח ארוג ענפי תמר והוא אקלקטי ולא שמרני כלל.

עד כאן, כי יש לי עוד מסע לעבור של הכנה ללידה ולהכלה של עוד נשמה שמגיעה אלי. ואני מביטה אחורה רואה את מסלול המכשולים שעברתי כמו חייל לפני גיבוש ביחידה מובחרת

איני חייל ואיני חיילת אני אישה ויוצרת ואמא. אני רואה את עצמי כמו בקלפי הטארות שפתחו אימהות אימהותינו מכשפות העבר שבעוונן הועלו על המוקד ונערצות על ידי ואני על סוסה לבנה עם בד לבן עטוי על גופי וכתר של זית לראשי ביד ימין מחזיקה מטה מונף וביד שמאל מנווטת את הסוסה העקשנית.

זה קלפ הניצחון ולעזאזל ניצחתי כי עברתי דרך של כאב ועברתי דרך של רוח ואני דוהרת ושומעת ויקטורי, ויקטורי.

ממשיכה לחלום על השיח הזה. עליי ועלייך אני חולמת, שהיינו ילדות רצות חופשיות וילדים מאושרים צוחקים וזוגות זוגות שמהלכים באמון בדרך ההורות שלהם הטובה והמאפשרת והרוחנית שאינה מזיקה לעצמם ולאיש, מפריחים את האנושות הזאת באהבת אמת.

חולמת ללדת בביתי בלי פחד מתוך אמונה וחופש והתייחדות עם נשמה חדשה ומשפחה שאיתי .

חולמת עליי ועלייך ממשיכות כל אחת בדרכה שלה, מעודדת בלי שיפוטיות, מכבדת זאת את זאת כל פעם עם קצת פחות כאב קצת פחות פחד

והרבה אהבה.

 

 

הילה שרעף גלסר אמא לעדן ובר ולאחד שעוד חודש וחצי מגיח. שחקנית ויוצרת ההצגה יומן הריון. בימים אלו מוכרת את ספרה 'אשה יוצרת אמא'.

 

 

לבלוג של הילה שרעף גלסר

אולי גם יעניין אותך:

בעצב תלדי בנים- כאילו דא? ומה עם תשעה חודשים? / אוסי הורביץ

 הריון ראשון- למה לא סיפרו לי? הריונית

הבשורה/ אבא בתול

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

2 תגובות ל- “הריון שלישי. נקודה?”

  1. כמה עוצמה, אהובה

    • הילה גלסר הגיב:

      לימור תןדה על הדהדהוד של העוצמה והעדות שלנו אחת לשנייה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איך אומרים "יש לי מפלצת בבטן" ?

מאת : מגלה את עצמי מחדש

17 בדצמבר 201118 תגובות

מתוך הריון, חרדות ודיכאון בהריון

איך אומרים "יש לי מפלצת בבטן"? ולמי???

איך בכלל משתפים תחושות כאלו. הן כל כך קשות בעיקר לי וגם לסביבה. מה יגידו "זה הורמונים, זה יעבור"?- את מי זה בכלל מעניין? ומתי זה יעבור? ואיך תבטיחו לי שזה באמת יעבור ושאין לי מפלצת בבטן ומה זה אומר בכלל מפלצת, ועם מי מדברים על הדברים האלו, שכן, הם נוראיים.

זה מה שאני חושבת! זה מה שאני מרגישה!!

מפחדת נורא מהתחושה הזו, מרגישה בכלוב, כלואה. אין למי לספר. אין מי שיבין, אין מי שיתמוך.

אישה יולדת: מוּבלת, פסיבית, נחדרת- מסע אישי ללידה "טבעית" – חלק 9

מאת : לימור לוי אוסמי

16 בדצמבר 201018 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

אני מבינה את הרצון ללדת ללא משככי כאבים כגל פמיניסטי שהתחיל מתוך איזה רצון לבעוט ולהתנגד למדיקליזציה של הלידה, להחזיר את הכוח לאישה, להסתכל על האישה כאדם ולא כאובייקט, להתייחס אל הלידה כאל לידה ולא כאל תהליך של חדירה גברית פטריאכלית אל הגוף של האישה, שלא מרצונה האישי.

נשים שביקשו ללדת ללא משככי כאבים ,רצו קודם כל לאפשר לגופן ללדת כמו שהוא רוצה ומרגיש ורצו שהצוות הרפואי יתחיל להסתכל וגם להביט באישה, בגופה, בנפשה, ברצונותיה, בצרכיה, בנשמתה. נשים שרצו להפסיק להתייחס אל האישה כאל חפץ ואל גופה ככלי שרת בידי הצוות הרפואי.

הפלה, גרידה. אנחנו נעבור את זה יחד.

מאת : טל דניאל

2 במאי 20119 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

רותי: "זו ההפלה הראשונה שלך?" (ברקע דפנה כל הזמן בוכה, לא יכולה לדבר)

אמיר: "לא. בהריון הראשון, לפני ההיריון של הבן הבכור, כשדפנה הייתה בשבוע השביעי , פתאום התחילו לה דימומים והייתה לה הפלה. טבעית . שלימה. לא היו צריכים לעשות לה אפילו גרידה. כיף חיים. הרגשנו שחרב עלינו העולם. אני לא אשכח שהגניקולוג שלנו , שהוא גם חבר של המשפחה, התקשר לנחם אותנו. הוא אמר לדפנה שזה הרע במיעוטו. שנכון שזה מאוד קשה עכשיו, אבל בכל זאת, זה קרה בצורה הכי טובה וטבעית שיכולנו לבקש ושמזל שזה רק שבוע שביעי. הוא אמר שיש נשים שצריכות לעבור את זה בחודש שישי, שביעי וממש ללדת עם צירים והכול וזה… באמת סיוט. (מגחך) אתמול, אחרי שהוא שמע, הוא התקשר לדפנה ואמר לה "דפנה, זה נורא. זה פשוט נורא." צחוק הגורל… גורל…"

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם