אני יוצאת ממצרים

מאת : לימור לוי אוסמי

3 באפריל 2014 | 2 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

 

אני יוצאת ממצרים,

עוברת מחושך לאור,

מהתערבלות לאיזון,

מחוסר אונים לוודאות.

 

אני יוצאת ממצרים

בלי פרסות סוסים הדוהרים אלי קרב,

בלי תרועות מלחמה,

או זעקות ניצחון.

 

אני יוצאת ממצרים

עם הססנות, עם חשש, עם פגיעות.

בפסיעות קטנטנות,

בהנחה איטית

ועדינה

של כף הרגל על האדמה .

פסיעה.

הפוגה.

ניסיון נשימה.

אני רוצה להגיד 'זה איטי יותר',

אבל אולי 'ההוא' מהיר יותר?

זה הקצב. שלי.

עכשיו יודעת שהוא גם של נשים נוספות.

 

נכתב בהשראת הטקסט הזה של חגית אקרמן מתוך: 'והיא שעמדה. הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש':

"יוצאת ממצרים

לא ביד חזקה

ולא ובזרוע נטויה

ולא ובמורא גדול

ולא ובאותות

ולא ובמופתים

אלא בהיסוס, בצעדים קטנים, בהולת חושך

ברוך

ובדבקות

ובכוונה

ובדיוק

ובאהבה

נושאת סימנים קטנים כמו קמטי הזמן העובר, וחילופי עונות, גופי המשתנה, פניני געגועי.

יוצאת ממצרים".

 

 

תודה לבית יולדות, אצלן ראיתי את השיר של חגית לראשונה

לבלוג שלי- בקצב החיים

 

לימור לוי אוסמי. יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. כותבת.

אפשר ליצור איתי קשר דרך המייל, אני תמיד עונה medabrot.imahut@gmail.com

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

סדר/ חגית מנדרובסקי

לשנות תנוחה כשלא נוח/ לימור לוי אוסמי

מה את עושה מזה סיפור?/ לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

צילום: Taylor Leopold

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “אני יוצאת ממצרים”

  1. חגית הגיב:

    מקסים ומרגש לימור. עזר לי מאוד להבין את עצמי ואת הצורך שלי לפעמים להיות 'חזקה', כשבעצם הקצב האטי, ההססני, הרך, יותר מדויק ונכון עבורי. והשיר של חגית ממש מהמם גם הוא. חיבוק אוהב. תודה מכל הלב.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אשה – אמא יקרה

מאת : תמר קלר

3 בינואר 201111 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, שיתופים אישיים

אמי לא היתה צריכה לומר דבר כדי לעזור לי עם הדיכאון אחרי לידה. כל מה שעשתה פשוט דיבר בעד עצמו. באינסטינקטים האימהיים, הטבעיים שלה, עשתה את כל הדברים הנכונים. היא ידעה את כל הדרכים אליי, את כל הדרכים בהם אוכל להתחיל את חיי מחדש אחרי הדיכאון, והרי מה הפלא ? הרי גדלתי ברחמה וחבל הטבור שלי היה מחובר אליה.
תמר קלר מודה מכל הלב לאמא היקרה שלה, שהיתה איתה באהבה אינסופית בתקופת הדיכאון.

'רוצָה חברוּת?' על בדידות אחרי לידה

מאת : אמא ענבר

27 באוקטובר 20107 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

הבדידות, החדגוניות, השעמום… יום רודף יום ונגמר. או יותר נכון לתחושותיי- היום כלל לא נגמר, אין לו התחלה ואין לו סוף. אין יום ואין לילה, השינה המקוטעת, וההזויה, הדאגה הבלתי פוסקת לתינוק ולבית, ולבעל ולכלבה ולאוכל ולתוכי ולכל העולם מסביב ואין לי עם מי לחלוק….

מראש לא היו לי הרבה חברות גם לפני ההיריון והלידה. איכשהו יצא שלא נשארו לי חברות ילדות מביה"ס היסודי ומהתיכון כמו לכולם. גם לא מהצבא. גם לא מאף עבודה שעבדתי בה בחיי והחלפתי הרבה מקומות עבודה. עם הרבה אנשים נשארתי בקשר אבל כולם ויריטואליים, בפייסבוק וכאלה. לא בחיים היומיומיים.

הפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר: "התנפצות האשליה"

מאת : ענת דורון

13 בינואר 20132 תגובות

מתוך אחרי לידה, קושי אחרי לידה

כל כך חיכיתי לו, שנים שאני מדמיינת איך זה יראה, איך זה ירגיש. שנים חיכיתי להריון הזה, מגיל 16 בערך שקעקעתי על עצמי מלאכית בהריון. הריון היה נראה לי כמו שיא הנשיות, שיא הפריון, שיא היופי, הייתי מסתכלת בכמיהה על נשים בהריון, עוד בתור ילדה, ושואלת את אמא: "מתי תורי"?

ההריון הגיע דיי בקלות, אך כמו שהפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר, "התנפצות האשליה" לא איחרה להגיע. מלכתחילה ההריון לווה בבחילות והקאות, סחרחורות, הרגשה כללית רעה, שמירת הריון ולידה טבעית, שלא מבחירה.

יש לי גוף כזה, מוזר. לא נותן שיעזרו לו, נלחם לבד. האפידורל וחומרי הרגעה לא משפיעים עליו, פעמיים מחט ענקית בגב ואין כלום ,לא נרדם…