להיות עוד קצת עם הרגע

מאת : לימור לוי אוסמי

17 באפריל 2014 | 0 תגובות

מתוך לכל אמא

 

היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.

לנצור את זה. לתעד. מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות בממד נוסף. הרגשתי איך בא לי פנקס ועט לרשום כמה משפטים מתוך החוויה של הרגע, זאת שלא רציתי שתיעלם ברגע שאגיע הביתה.

למזלי, נוגה היתה עייפה כל כך ששמתי אותה במיטה לישון מוקדם מהרגיל ורצתי למחשב כדי לכתוב ולא לשכוח.

לא לשכוח את תחושת שביעות הרצון על דברים שמתנהלים בקצב הטיפ טופ ולהרגיש שזה ממש מצוין כפי שהם, כי ברור שככה הם, זה הקצב שלהם. להתנהל לפי הרצון לפגוש נמלה בדרך, להתכופף ולהגיד לה שלום, לעצור כשיש רצון לשתות או סתם לשפוך מים על השביל, להרגיש שזה יופי ההליכה האיטית הזאת כי היא מאפשרת חקירה של החיים בצורה שרק היא יכולה לאפשר. ללכת, לעצור, לחטוף מכה, לתת נשיקה, לעשות שלום לעז, להתרגש מהסביון, לפחד מהבמבי, להתעייף בעלייה ולרצות להיות על אמא דווקא אז, להתמסר לאלף העצירות שאמא עשתה כדי שתוכל לנשום קצת ובעיקר, ליהנות. מהדרך, ממה שקיים, ממה שישנו.

יש לי ילדת קסם. היא חווה, מגלה ומתנסה בעולם בדרך שלה. היא מוכנה ללכת איתי לטבע וליהנות מהקצב שלי, באיטיות, בלי לכבוש עוד יעד בדמות דיר יחמורים. יש לי ילדת אהבה שלא מפחדת מהנמלים והדבורים ואוהבת לגעת דווקא בקוצים. יש לי ילדה כזאת שנופלת ולא עושה עניין, היא פשוט מושיטה את היד כדי לבקש נשיקה.

אם היא היתה הראשונה שלי, הייתי חושבת שזה בזכותי. אני יודעת שזה לא. היא כזאת, היא פשוט כזאת.

תוך כדי הליכה נזכרתי שהייתי עם אייל באותו שביל כשהיה בן שלוש. כמה רציתי שייחשף לחיות, לטבע, לפרחים. הוא עם נעליים סגורות, מפחד מנמלים, בוכה מהקוצים, מבקש על הידיים, אני מנסה להרגיע, לתווך לו את העולם, לאפשר לו לגעת, להתנסות, לפחד קצת פחות והוא בוכה ורוצה על הידיים ובעיקר רוצה לצאת משם. זוכרת את האכזבה שהיתה לי בלב.

הם שונים והשוני הזה מבורך. מדהים איך כל אחד זקוק ממני לדברים אחרים, מוציא ממני איכויות אחרות ומאפשר לי להיות אמא אחרת. איזה כיף שיש שניים, שמאפשרים לי להיות בטוחה יותר בתחושה הפנימית שלי שזאת לא 'אני' אלא הם, ככה הם ואני משתדלת להיות איתם כפי שהם במסלול חייהם.

זה מזכיר לי שאתמול בלילה הקראתי לאיילי סיפור ובאמצע הוא פתאום חטף את הספר, הניח אותו בצד ונשכב עליי. בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שהוא עייף, ואז הבנתי. הוא רוצה חיבוק. הילד שלי, שנמנע כל כך הרבה שנים מחיבוקים ונשנושים, פשוט נשכב עליי כדי שאלטף אותו. לא האמנתי. איזה דרך עברנו. כמה התענגתי על השניות האלה. אני שוכבת, הוא מעליי ואני מלטפת לו את הגב באיטיות, מחבקת ונושמת את השיער שלו. איזה ילד מתנה.

מרגישה כמה הגוף שלי מבקש לנצור את הרגעים הכמוסים האלה, מבקש לשמר אותם בקפסולות ולשתות כשצריך. הגוף שלי מבקש שהרגעים האלה יישמרו בתוך התאים שלי, יהיו חלק מהזיכרון היומי שלי ופשוט יהיו. רק יהיו. מין בקשה פנימית כזאת לתת לזה עוד מקום. זה קיים, זה נמצא, רק לתת לזה עוד ועוד מקום.

 

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.  הבלוג שלי

אפשר ליצור איתי קשר במייל, אני תמיד עונה  medabrot.imahut@gmail.com

 

פוסטים קשורים:

אמא בת שמונה / לימור לוי אוסמי

קריסה אימהית / לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

צילום: Kristian Karlsson

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שם היצירה: 'אמא אדמה'

מאת : רונית טסלר

1 באוקטובר 20110 תגובות

מתוך יצירה נשית

פסל שיצרתי לאחר שנכחתי בשיעור "רישום עירום".
הדוגמנית היתה גדולת מימדים, לא ממש אסתטית במונחים שלי והקסימו אותי חופש התנועה שלה, החיבור שלה לעצמה ולגופה. כך בער בי הצורך להנציח את התחושה בחמר, בפיסול.

לשלוח או לא לשלוח לגן ? אני ממש מתלבטת

מאת : יעל תמיר

11 בספטמבר 20113 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

אני חושבת שכן יהיה לילדה טוב בגן, אבל מוטרדת, למשל מזה שאולי לא יתנו לה לשתות בזמן או לאכול, והיא לא ילדה שמבקשת,ואני יודעת שלגננות אין זמן לכל ילד וילד, שאולי היא לא תספיק להגיע לשירותים בזמן, או לא יהיה מי שינגב לה וינקה אותה, שהיא תרצה לעשות דברים ולא יתנו לה, כי יש שם גבולות ומסגרת, שהיא תדבק בכל מיני וירוסים

תאהב אותי במספרים

מאת : אבא בתול

13 בפברואר 20115 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות

עם כניסתנו לחנות ניגשה אלינו מוכרת חייכנית, בידה רשימה בלתי מזוהה. "בוא תשבו", היא סימנה בחביבות על צמד כיסאות הנמצאים בירכתי החנות. "כדאי שלפני שתתחילו תעברו על רשימה בסיסית שקצת תיתן לכם מושג". הרשימה הבסיסית כללה שני עמודים וקרוב למאה פריטים, מוצצים, חיתולי בד וחיתולי פלנל, עגלה, מושב לרכב, שוטף בקבוקים, ועוד ועוד.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם