לשנות תנוחה כשלא נוח

מאת : לימור לוי אוסמי

23 באפריל 2014 | 0 תגובות

מתוך לכל אמא

 

היום אני כותבת בישיבה, כשמולי דרגש קטן ועליו יושב המחשב בנוחות. תנוחה חדשה.

לא הרגשתי בנוח בישיבה הרגילה מול השולחן. דברים לא זרמו לי, היה לי קשה להתרכז, התעופפתי, התקשיתי להיות עם עצמי ונמלטתי הרבה יותר מדי לפייסבוק, כאילו שממנו תגענה התשובות.

הנחתי שזה בגלל שאין לי פינה משלי. שולחן הכתיבה נמצא מאחורי קיר גבס מונמך בסלון וגם כשהילדים אינם בבית אני מרגישה שאין לי פרטיות, אין לי 'חדר משלך' (וירג'יניה וולף, על החשיבות במרחב והון פרטי לנשים כדי ליצור). פינטזתי על בית חדש שבו תהיה לי פינת כתיבה פרטית שאעצב אותה כרצוני ותמוקם אל מול חלון לנוף מרהיב.

חזרה למציאות. אני עדיין בדירה שכורה. בלי חדר משלי.

שולחן הכתיבה החל להיות מוערם בשטויות הבית. הפך למקום מפלט לצעצועים אבודים, פלאייר לקייטנה של פסח, מכתבים שצריך לפתוח, כפיות שמרימים מהרצפה ומניחים רק לרגע. כאלה דברים. כולם, כולל אני, מניחים מיני חפצים על השולחן למרות האיומים הלא אפקטיביים שלי. והמחשב? בין הניירות ועליהם.

בצר לי וכאקט של מחאה, הוצאתי את התקע מהשקע והחלטתי שזהו, נמאס לי, אני הולכת לכתוב על המיטה וסוגרת את הדלת. בחדר השינה (לרוב) אין בלאגן שצריך לסדר. שם יש לי שקט ופרטיות. יש! איזה שינוי! גם קיבלתי צ'ופר נוסף- כרית פופית מאחורי הגב ויכולת להישען לאחור, ל ה ר פו ת ו ל נ ו ח תוך כדי כתיבה. תגלית! אליה וקוץ בה. מה אם לא מתאים לי להישען ולהיות רפויה? מה אם אני רוצה לכתוב בגב זקוף? זאת הרי אנרגיה שונה לגמרי.

אתמול כשאיילי ואני סידרנו את הבית, הזזתי את שולחן הכתיבה מול החלון כדי שאהיה מול הנוף למפרץ. לא יכול להיות לא נוח מול כל מפרץ חיפה. סידרנו, שינינו, אירגנו, הבית נפתח והשתנה והרגיש ממש כיף.

הבוקר באתי בשמחה לכתוב בשולחן הכתיבה ו..לא. זה לא זה. הגוף שלי מאורגן בצורה שממש לא נוחה לי. אחרי המיטה זה כבר היה ממש ברור. אבל לא רציתי ללכת למיטה כי לא מתאים לי להיות בריפיון היום. הסתכלתי סביב, מצאתי דרגש קטן מעץ, לקחתי את הכרית הפופית מהמיטה והנחתי עליה את הישבן. שמתי את המחשב על הדרגש- פֶ ר פ ק ט ו !
אני יכולה לשבת בפיסוק רגליים, בישיבה מזרחית, לכופף את הגב, למתוח ידיים קדימה, להתכופף לצדדים ופשוט- להכניס אנרגיה! לנוע תוך כדי! לא תיארתי לעצמי כמה שינוי מיקום ותנוחה יכולים להיות משמעותיים לתחושה הפנימית ולמה שיוצא מתוכי. פשוט כיף.

אני מרגישה שזאת תזכורת לעצמי לא לשכוח לשנות תנוחה (כמטפורה) כשאני מרגישה שזאת הנוכחית כבר לא מתאימה כרגע. גם אם לא אהיה בטוחה האם התנוחה הבאה תהיה לי נוחה יותר, כדאי פשוט לנסות תנוחה חדשה, מקום חדש, נקודת מבט חדשה. לפעמים אני מפחדת ממשהו חדש או סקפטית שהשינוי יעזור וזה מעכב אותי מחיפוש אחר התנוחה והמקום החדש, אז אני לא זזה. תקועה במקום. אני מזכירה לעצמי שלא תמיד אמצא את התנוחה המתאימה באופן מיידי מעצם התזוזה והשינוי, לפעמים זה ייקח לי מיני ניסיונות עד שאגיע לתנוחה שמתאימה לי ביותר וגם היא, יש לה זכות להשתנות כשהיא תרצה. ועוד תזכורת. זה שתנוחה מסוימת לא נוחה לי כרגע לא אומר שהיא תנוחה לא טובה או גרועה ואיך זה שבכלל חשבתי לעצמי להיות בתנוחה הזאת, זה רק אומר שאני צריכה משהו אחר כרגע. כל תקופה וזמן מבקשים ממני תנוחות אחרות ואני בהשתנות איתם. ואחת אחרונה- כשאני בוחרת לשנות תנוחה בגלל סיבה מסוימת, לפעמים מגיעים צ'ופרים מפתיעים.

 

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.  הבלוג שלי

אפשר ליצור איתי קשר במייל, אני תמיד עונה  medabrot.imahut@gmail.com

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

להיות שחקנית ראשית בהצגת חיי

מאת : חני סער

16 באוקטובר 2011תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, לכל אמא

לאחרונה איחל לי איש יקר שאמשיך להיות שחקנית ראשית בחיי, במקום במאית, מפיקה או שחקנית משנה.

האיחול הזה גרם לי להפליג במחשבות, ולתהות על התפקידים שאנו כאמהות עוברות, ועל ההצגה הזו שנקראת חיינו.

כשגמלה בלבי ההחלטה להביא ילד לעולם, ידעתי שאעבור להיות שחקנית משנה, שיוולד שחקן ראשי שיאירו עליו הזרקורים בכל המובנים. אהבתי את הרעיון והוא נראה לי טבעי ביותר.

כשהשחקנית הראשית שלי הגיחה לאוויר העולם, הבנתי את גודל האחריות שכרוך בכך. התינוקת המתוקה הזו זקוקה לי בכל המובנים, וכאן התחלתי להתבלבל, ולפחד נורא. האחריות הזו נראתה גדולה עליי, ובד בבד נרתעתי מלבקש עזרה. תדמית הסופר-אמא עמדה לנגד עיניי והעדפתי לא לטפל בפחדיי וברגשותיי, האמנתי שכוח האנרציה יעלים אותם.

איך גירוד ועקצוץ הצילו את התינוקי שלי ?| גרד של סוף ההיריון PUPPP

מאת : אמא ענבר

18 ביולי 201114 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

הכול התחיל כשבוע וחצי לפני הלידה, בתחילת חודש נובמבר. התל"מ היה 24.11.09, יום לפני יום ההולדת של אבא. מחלה זוועתית של "גרד של סוף ההיריון" (PUPP) תקפה אותי בכל הגוף. גירודים בלתי נשלטים, פצעים כואבים ושום תרופה לא עוזרת להרגיע.

הסבל היה רב מאד. במקום שמחה והתרגשות על כך שהריוני עומד להסתיים בקרוב ושאני עומדת להתאחד עם התינוק שלי ולפגוש אותו, תחושת ייאוש קשה תקפה אותי ורק רציתי כבר ללדת כדי לגמור עם המחלה הזאת. לאחר שבמהלך כל ההריון פנטזתי על לידה טבעית, ללא התערבויות כלל ואולי אף בלי אפידורל, כבר לא היה איכפת לי מכלום ורק התחננתי לזירוז הלידה גם במחיר של לידה כואבת במשך שעות רבות.

איך יולדים ככה ?? על היפנובירתי'נג לידה טבעית- מסע אישי. חלק 2

מאת : לימור לוי אוסמי

13 באוקטובר 20104 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

הלכתי למישהי שעוסקת בהיפנובירת'ינג (Hypnobirthing ) על מנת לעבד את הלידה הראשונה ולשמוע מה זה היפנובירת'ינג. שיטת ההיפנובירת'ינג מדברת על כך שהכאב בלידה נובע משילוב של כאב פיזי יחד עם הפחד והחששות שמעצימים את הכאב, כך שאם נצליח להעלים את הפחד, יישאר לנו רק להתמודד עם הכאב נטו וזה הרבה יותר פשוט.

התחלתי לבנות עם אותה אישה משפטים שמחזקים אותי וחזרתי עליהם כל ערב עד הלידה (מחודש חמישי-שישי בערך). הנה כמה דוגמאות למשפטים שבניתי

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם