זואי. חיים. ביוונית. אבל לא רק.

מאת : ענבר לב אלי

6 ביולי 2014 | 2 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

 

אני זוכרת את הרגע. אני יושבת במרכז לרפואת נשים ברעננה. מחכה להזרעה, אחת מיני רבות, אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים להיכנס להריון באופן טבעי. באותם הרגעים אבא שלי בבית החולים בתל אביב, מחכה לתוצאה של הביופסיה. אני מבקשת ליצור חיים. הוא עומד לקראת מפגש עם האמת אודות חייו. או יותר נכון, האמת אודות חייו העומדים להסתיים בעוד זמן קצר.

נכנסתי להריון. אבי החל את מלחמתו הארורה במחלת הסרטן. חיים החלו לגדול בתוכי. חיים החלו לקמול בתוכו. תאים חדשים התפתחו ברחמי. תאים חדשים התפתחו בתוכו. מן כאלו שלא היה ניתן לעצור, על אף שלרגע היה נדמה, לאחר ניתוח קשה מנשוא וטיפולים נוראיים, שהכל מאחוריו.

אני הלכתי ונמלאתי באור חדש. הוא הלך וקמל. האיש הזה שהיה גדול ורחב, שהיה אבא שלי, שהיו לו עיניים לעיתים עצובות ולעיתים כועסות אך תמיד עם ברק מיוחד שהיה רק שלו, הלך והתכווץ, הלך והתכופף, הלך ונעלם.

כעבור 41 שבועות יצאה לעולם זואי. ילדה שלי. עם עיניים כחולות ובורקות. דומות לשלו. יומיים הייתי בתהליך הלידה אך היא התמהמה לה ולא מיהרה לצאת. אחרי שעות רבות שחלקם לוו בסבל, כאב ופחד, יצאה ילדתי יפתי, זו שכל כך רציתי וכל כך פחדתי לפגוש. בחוץ חיכתה אימי, עייפה ומודאגת, אחרי ששמעה והייתה עדה לסבלי מבלי שיכלה לעשות כמעט דבר.

ובעודה שומעת את סימן החיים הראשון, את בכייה של ביתי, התקשר אבי ואמר- הגידול חזר. זה נגמר.

ממש באותו הרגע.

ממש באותו הרגע חיים חדשים הגיעו. ממש באותו הרגע נראה שחיים עומדים להסתיים.

ממש. ממש ברגע הזה.

אני זוכרת את אבי מגיע לבית החולים. מתבונן בזואי (או זואיה כפי שהוא קרא לה) ועיניו עצובות. ואני מתבוננת בו ועיני עצובות. ומשהו בי ידע. משהו בי ידע שנותרו לו ארבעה חודשים כאן, על פני האדמה.

ומשהו בו התבונן בי ומשהו בו ידע. משהו בו ידע שמשהו איתי לא כל כך בסדר.

 

חודשיים לאחר לידתה של זואי נפלתי לבור עמוק עמוק שנקרא- דיכאון לאחר לידה. אני לא יודעת אם הוא היה רק –לאחר לידה. הוא פשוט היה. בין היתר. עצב קיומי. של בת שנפרדת מאביה. שפוגשת אותו ורואה את ההשתדלות שלו לחייך ולהרגיע את כולם ובתוכו עצב ופחד עמוק. עמוק כמו הנקודה הכי עמוקה בים. עמוק כמו המקום שאליו נפלתי ושלשמחתי אחרי חודשיים, מתוך מאבק עיקש על חיי, מצאתי את הדרך לעלות בחזרה.

שבועיים לפני שאבי עזב את חיינו ואת עולמנו, התרוממתי חזרה, בעזרת אהבה תמיכה וכדורים, וזכיתי להיות איתו עוד כמה ימים לפני שעזב.

כמה ימים שבהם ראיתי אותו מחזיק ביד אחת את המכשיר הנייד שלו ובו תמונה של זואי. והיד השנייה רועדת. חלק אחד שנאחז בחיים וחלק אחר שמתחיל לשכוח מי הוא. והיכן הוא. ומי הביא אותו לכאן.

'שתמיד תמשיך להיות שמחה' הוא אמר לי. ואת הצוואה הזו שהשאיר חרטתי על לוח ליבי מאז ועד עולם.

והנה הערב, בעודי יושבת בביתה של אימי, וחלק ממני משחזר תמונות. מבט עינו. החיוך שלו. כף ידו. הקול שלו שכל כך אהבתי. אני עוברת ונוגעת בחפצים שלו. כאילו תוך כדי מגע אצליח להחזיר אותו, אפילו קצת וחלק אחר, מביט בבנותיי, זואי שהיא כבר בת שנתיים ושלושה חודשיים, ואמיליה שהיא בת שבעה חודשים ממש עוד מעט.

אני מתבוננת כאן ועכשיו בגוף הזה שלהן שנוצר מן האין, ואני מתבוננת מתוך הזכרון על הגוף הזה, שלו,  שנעלם.

שתי קצוות שלעולם לא אוכל לתפוס. המקום הרחוק הזה. המקום שממנו באנו. ואליו אנחנו הולכים.

המקום הזה שאי אפשר לגעת בו באמת. המקום הזה שמזכיר לי. שאני כאן. באופן זמני. מוגבלת. נתונה בחסד. המקום הזה שהוא הכל ושום דבר.

ואני מתבוננת בי. עמוק לתוך עיניי, לתוך חיי, ורואה כמה התבגרתי. וכמה מעיזה להיות ילדה.

וכמה צנועה הרבה יותר נהייתי. וכמה יותר מאמינה. וכמה מודה על מה שיש וכמה לא מסתפקת במועט.

וכמה מתגעגעת. וכמה רוצה.

וכמה חיים לאט לאט זורמים בי

או כמה

אני מתמסרת לתוכם.429430_10151270251354242_617674099_n

 

ענבר לב אלי– ליווי והכוונה לקראת לידה.  inbarleveli@gmail.com0522541742  פרדס חנה

 

 

עוד אמהות כותבות:

כאן התחיל המסע המדהים ביותר שעברתי בחיי/ מגלה את עצמי מחדש

שחרור/ אמא אנונימית

הריון ראשון- למה לא סיפרו לי? / הריונית

על תבונה ורגישות של הריון שני/ חני סער

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “זואי. חיים. ביוונית. אבל לא רק.”

  1. נעה ישראלי הגיב:

    תודה.

  2. Suraj הגיב:

    I have been so beirldewed in the past but now it all makes sense!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"אני לא מבינה למה אני מרגישה תסכול וכעס.." – שאלה של אמא אחרי לידה

מאת : אמא מתוסכלת

19 בספטמבר 201011 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

אמא אחרי לידה שואלת: "אני לא מבינה למה אני מרגישה תסכול וכעס, כשהתינוק שלי הוא כזה מלאך קטן ומדהים בן ארבעה חודשים. פשוט קשה לי לשמוח בימים האחרונים, כשהוא שוב חזר להירדם רק עם ידיים ונדנודים והוא ניג'ס רוב היום. קשה לי פיסית, שלא לדבר שבמזג אוויר הלוהט הזה, פשוט בלתי נסבל לצאת איתו החוצה במנשא. אני […]

על ההצגה 'יומן הריון' של הילה שרעף גלסר

מאת : הילה שרעף גלזר

14 בנובמבר 20105 תגובות

מתוך אחרי לידה, הריון, יומן הריון

כל כך הרבה פחדים התעוררו: "אני מתאימה ?" "בשלה ?" "מחוברת ?" והרבה חוסר סיפוק מעצמי. עלה בי גם: " האם העולם הזה באמת נכון לילד ?" "האם אני הילה, האוסף רעיונות הזה, באמת מבין לקראת מה הוא הולך ?" מה אני בכלל יודעת על אמהוּת ? על הורות ? על אחריות ? איך אצליח לגדל מישהו, הרי בקושי הצלחתי לגדל את עצמי ? הרי הובחנתי מספר פעמים בחיי כמרחפת, זורמת, מצחיקה, כייפית… האם אלו תכונות שתואמות הורות ? –אמהות ?

הפלה שעדיין יושבת לי בבטן, בלב ובנשמה. חלק א'

מאת : ladybike

15 באוגוסט 201112 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

הריון ראשון היה בצבא ונגמר בהפלה יזומה.

הריון שני ושלישי היו כשממש רציתי ללדת ופשוט לא הלך. הפלה בשבוע 9 ואחרי שנה של המתנה, הריון, עברנו שבוע 12 ונשמנו לרווחה, אבל בשבוע 14 – עובר בלי דופק.

הריון רביעי וחמישי הסתיימו בשתי לידות של 2 ילדים מקסימים בהפרש של שנה ושבועיים ואז, כעבור 10 שנים של לשגע את בן זוגי, שלא הסכים לעוד ילד ובסוף נכנע, כי יום הולדתי ה40 קרב… נכנסתי להריון השישי…

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך להתפתח ולצמוח ולהכיר את עצמך מחדש דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן על האופציה למפגשים איתי 

כדי לקבל למייל את התכנים החדשים מהאתר:

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם