זואי. חיים. ביוונית. אבל לא רק.

מאת : ענבר לב אלי

6 ביולי 2014 | 2 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

 

אני זוכרת את הרגע. אני יושבת במרכז לרפואת נשים ברעננה. מחכה להזרעה, אחת מיני רבות, אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים להיכנס להריון באופן טבעי. באותם הרגעים אבא שלי בבית החולים בתל אביב, מחכה לתוצאה של הביופסיה. אני מבקשת ליצור חיים. הוא עומד לקראת מפגש עם האמת אודות חייו. או יותר נכון, האמת אודות חייו העומדים להסתיים בעוד זמן קצר.

נכנסתי להריון. אבי החל את מלחמתו הארורה במחלת הסרטן. חיים החלו לגדול בתוכי. חיים החלו לקמול בתוכו. תאים חדשים התפתחו ברחמי. תאים חדשים התפתחו בתוכו. מן כאלו שלא היה ניתן לעצור, על אף שלרגע היה נדמה, לאחר ניתוח קשה מנשוא וטיפולים נוראיים, שהכל מאחוריו.

אני הלכתי ונמלאתי באור חדש. הוא הלך וקמל. האיש הזה שהיה גדול ורחב, שהיה אבא שלי, שהיו לו עיניים לעיתים עצובות ולעיתים כועסות אך תמיד עם ברק מיוחד שהיה רק שלו, הלך והתכווץ, הלך והתכופף, הלך ונעלם.

כעבור 41 שבועות יצאה לעולם זואי. ילדה שלי. עם עיניים כחולות ובורקות. דומות לשלו. יומיים הייתי בתהליך הלידה אך היא התמהמה לה ולא מיהרה לצאת. אחרי שעות רבות שחלקם לוו בסבל, כאב ופחד, יצאה ילדתי יפתי, זו שכל כך רציתי וכל כך פחדתי לפגוש. בחוץ חיכתה אימי, עייפה ומודאגת, אחרי ששמעה והייתה עדה לסבלי מבלי שיכלה לעשות כמעט דבר.

ובעודה שומעת את סימן החיים הראשון, את בכייה של ביתי, התקשר אבי ואמר- הגידול חזר. זה נגמר.

ממש באותו הרגע.

ממש באותו הרגע חיים חדשים הגיעו. ממש באותו הרגע נראה שחיים עומדים להסתיים.

ממש. ממש ברגע הזה.

אני זוכרת את אבי מגיע לבית החולים. מתבונן בזואי (או זואיה כפי שהוא קרא לה) ועיניו עצובות. ואני מתבוננת בו ועיני עצובות. ומשהו בי ידע. משהו בי ידע שנותרו לו ארבעה חודשים כאן, על פני האדמה.

ומשהו בו התבונן בי ומשהו בו ידע. משהו בו ידע שמשהו איתי לא כל כך בסדר.

 

חודשיים לאחר לידתה של זואי נפלתי לבור עמוק עמוק שנקרא- דיכאון לאחר לידה. אני לא יודעת אם הוא היה רק –לאחר לידה. הוא פשוט היה. בין היתר. עצב קיומי. של בת שנפרדת מאביה. שפוגשת אותו ורואה את ההשתדלות שלו לחייך ולהרגיע את כולם ובתוכו עצב ופחד עמוק. עמוק כמו הנקודה הכי עמוקה בים. עמוק כמו המקום שאליו נפלתי ושלשמחתי אחרי חודשיים, מתוך מאבק עיקש על חיי, מצאתי את הדרך לעלות בחזרה.

שבועיים לפני שאבי עזב את חיינו ואת עולמנו, התרוממתי חזרה, בעזרת אהבה תמיכה וכדורים, וזכיתי להיות איתו עוד כמה ימים לפני שעזב.

כמה ימים שבהם ראיתי אותו מחזיק ביד אחת את המכשיר הנייד שלו ובו תמונה של זואי. והיד השנייה רועדת. חלק אחד שנאחז בחיים וחלק אחר שמתחיל לשכוח מי הוא. והיכן הוא. ומי הביא אותו לכאן.

'שתמיד תמשיך להיות שמחה' הוא אמר לי. ואת הצוואה הזו שהשאיר חרטתי על לוח ליבי מאז ועד עולם.

והנה הערב, בעודי יושבת בביתה של אימי, וחלק ממני משחזר תמונות. מבט עינו. החיוך שלו. כף ידו. הקול שלו שכל כך אהבתי. אני עוברת ונוגעת בחפצים שלו. כאילו תוך כדי מגע אצליח להחזיר אותו, אפילו קצת וחלק אחר, מביט בבנותיי, זואי שהיא כבר בת שנתיים ושלושה חודשיים, ואמיליה שהיא בת שבעה חודשים ממש עוד מעט.

אני מתבוננת כאן ועכשיו בגוף הזה שלהן שנוצר מן האין, ואני מתבוננת מתוך הזכרון על הגוף הזה, שלו,  שנעלם.

שתי קצוות שלעולם לא אוכל לתפוס. המקום הרחוק הזה. המקום שממנו באנו. ואליו אנחנו הולכים.

המקום הזה שאי אפשר לגעת בו באמת. המקום הזה שמזכיר לי. שאני כאן. באופן זמני. מוגבלת. נתונה בחסד. המקום הזה שהוא הכל ושום דבר.

ואני מתבוננת בי. עמוק לתוך עיניי, לתוך חיי, ורואה כמה התבגרתי. וכמה מעיזה להיות ילדה.

וכמה צנועה הרבה יותר נהייתי. וכמה יותר מאמינה. וכמה מודה על מה שיש וכמה לא מסתפקת במועט.

וכמה מתגעגעת. וכמה רוצה.

וכמה חיים לאט לאט זורמים בי

או כמה

אני מתמסרת לתוכם.429430_10151270251354242_617674099_n

 

ענבר לב אלי– ליווי והכוונה לקראת לידה.  inbarleveli@gmail.com0522541742  פרדס חנה

 

 

עוד אמהות כותבות:

כאן התחיל המסע המדהים ביותר שעברתי בחיי/ מגלה את עצמי מחדש

שחרור/ אמא אנונימית

הריון ראשון- למה לא סיפרו לי? / הריונית

על תבונה ורגישות של הריון שני/ חני סער

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “זואי. חיים. ביוונית. אבל לא רק.”

  1. נעה ישראלי הגיב:

    תודה.

  2. Suraj הגיב:

    I have been so beirldewed in the past but now it all makes sense!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

עשרה חודשים אחרי זה עדיין משקל עודף מההריון ?

מאת : הכי אמיתית

15 במאי 20112 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

שרה חודשים אחרי זה עדיין נחשב משקל עודף מההריון?….

חחחח…עדיין יש הנחות? סליחות? קבלת תירוצים?….

יואוווו….איזה נוח זה, פשוט לשלוף את המשפט הנפלא- “אני בהריון" ואז גם לקבל בפרצוף את כל המחמאות- “וואו! בשביל חודש שביעי את נראית מדהים!!!” “איזה הריון יפה!”- מה גם, שעם כל הצניעות, זה היה ממש נכון….באמת היה לי הריון יפה.

רק אל תגידי שקשה

מאת : אמא טרייה

27 בפברואר 20148 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, קושי אחרי לידה

כשאמרתי לבעלי שנראה לי שמשהו לא בסדר איתי, הוא צחק עליי ואמר 'לכולם קשה, מה חשבת? שתינוק זה בובת ברבי שהולכים איתה לבית קפה?'

הוא ניסה תמיד לעזור, אבל העבודה דרשה ממנו שעות מרובות ואני נותרתי טעונה בבית.

אני אסירה בחיק האמהות, אסירת תודה

מאת : מאיה הובני

29 במאי 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, רק אהבה

מישהי אמרה לי שכשנולד ילד, עולה סף המתח ואנחנו מגיבים למצבים חדשים מתוך פחד. לכן, אנחנו בורחים לתגובות האוטומטיות מתוך לחץ וזה לוקח קצת זמן למערכת להתייצב. אני מרגישה שזה כל כך אמיתי, אני רוצה לעוף עכשיו ואי אפשר, אני מגלה שרק הכתיבה נותנת לי כנפיים .

אני אסירה בחיק האמהות

אסירת תודה

שחלקת עימי הזדמנות

לגעת בנבכי עצמי שוב ושוב

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)