דיכאון אחרי לידה וההתמודדות איתו- סיפור אישי

מאת : יהודית גדג'

17 בספטמבר 2014 | 4 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, עמוד הבית, שיתופים אישיים

 

תחילת ההיריון הייתה מלווה ברגשות מעורבים, הייתי שמחה ומאושרת על העובר, עם זאת חששתי שההיריון יהיה תקין ושהעובר יהיה בריא, ניסיתי שלא להיכנס בראשי מה יהיה אחרי ההיריון, העדפתי להתעסק בפרטים הטכניים של השינויים הגופניים הבחילות, הגירודים, הכאבים חוסר הנוחות והצרבות הבלתי פוסקות. הכנתי את עצמי ללידה, זה היה נראה לי הכי חשוב. לא חשבתי בכלל על החלק העיקרי, החיים אחר כך.

חשבתי מידי פעם שיש אפשרות שיהיה דיכאון אחרי לידה (אני סבלתי בעבר מחרדות), אך פתרתי את זה שהולך להיוולד לי תינוק מקסים ושהכול יהיה בסדר.

חשבתי לעצמי על לידה טבעית בלי אפידורל (איפה שעשיתי קורס הכנה ללידה מאד תמכו בזה), לבית חולים עם ביות מלא (על אף שחששתי), וכמובן להנקה.

אז לידה טבעית לא הייתה (זירזנו את הלידה, מה שהתברר כטוב, בגלל גודל התינוק), בירכתי את האפידורל ואת בורא עולם. עם זאת הלידה הייתה לא פשוטה, כל כך פחדתי מההרחבה של הפירינאום ומהכאבים, היא הייתה שוק בשבילי, הרגשתי כל כך לבד, שרק אני יכולה להוציא את התינוק. תחושת בדידות עם עול עצום על הכתפיים שנפל עלי בבת אחת, שבסופה התרגשות עצומה לקבלת העולל המתוק. שיקרא לימים עמיחי שלי.

בחרתי בבית חולים עם ביות חלקי, מה שהייתה בחירה מעולה, יכולתי לנוח מעט, באתי להניק, הייתי בסדנאות, וניסיתי ללמוד כדי להיות 'הכי טובה'. וזה היה לא פשוט, הוא רצה לינוק הרבה, ולי לא היה מספיק חלב לספק אותו.

כשהשתחררתי, מחמת כל מיני סיבות עברתי לבית חמותי. הרגשתי רגשות מעורבים, שמחה ועצבות, הרגשת ריקנות. אין לי תינוק בבטן, אני לבד, הסתכלתי עליו ואמרתי 'הוא היה בפנים?', 'הוא חמוד?', 'אני אוהבת אותו?' חששתי מעט, אז הסתכלתי על פרוספקטים שנתנו לי על דכדוך ודיכאון אחרי לידה וכל הזמן בדקתי על עצמי את הסימנים. אמרתי לעצמי 'יש לי בייבי בלוז, טוב זה הורמונים זה עובר (ועוד נתנו לי המון הורמונים בלידה)'. אבל אז התחיל בכי בלתי פוסק, כל הזמן בדקתי את בעלי. רציתי לשאוב ושיאכיל את התינוק, אך לא רציתי שאראה כאימא לא טובה.

הייתי מסתכלת על התינוק, וכל פעם הסתכלתי עליו אחרת, החדר לא היה נראה אותו חדר, היה גוון חשוך. בוקר אחד נשארתי לבד עם התינוק, שמנו אותו במרפסת שיקבל שמש (בגלל צהבת), בעלי יצא לכמה דקות, ואני אתו. פתאום צצו מחשבות שאני חלילה, יכולה להחזיק אותו ולהשליך אותו מהמרפסת. הייתי מבוהלת מהמחשבה, הייתי מבוהלת מעצמי!! איך אני יכולה לחשוב על דבר כזה! איזה מין אימא אני! התקשרתי מהר מהר לאימא שלי, בואי עכשיו! אני לא יכולה להישאר איתו לבד. לא סמכתי על עצמי. הרי אפשר להעביר אותו גם דרך הסורגים.

האחות בטיפת חלב שמה לב בשוני של מצבי הרוח, היא שאלה אותי "מה שלומך?" ופרצתי בבכי בלתי נשלט, סיפרתי לה הכול, גם כלפיה היו לי רגשות מעורבים "אולי היא חושבת שאני אדם רע, מה היא חושבת.. איך היא יכולה לחשוב אחרת, מה אני כמו האימהות שכותבים עליהן בynet  ?", אז, היא שלחה אותי למיון פסיכיאטרי.

הרופאה הייתה מדהימה, הרגיעה ושיבחה על הפתיחות והמהירות. פשוט התחלתי טיפול תרופתי, הפסקתי להניק. עוד נאמר לי שבמצב כזה אפילו עדיף לא להניק, כדי לא להעביר את החומרים המופרשים בזמן חרדה לתינוק. דבר שהיה עצוב כי הבנתי את החשיבות ונהניתי לראות את הקטן בקשר כזה עמוק איתי. מצד שני, הקלה. הקלה שלא הכול רק עליי.

הייתי מסוממת בימים הראשונים, ימים שברובם ישנתי, וכשהתעוררתי, חזרו המחשבות, ואני חוזרת לבכות, ימים שהעול היה על בעלי ועל אימא שלי. בברית אנשים ראו שאני בוכה, ניגשו אלי ואמרו "אל תדאגי הוא יהיה בסדר" , מה אני אגיד להם שלא עליהם אני בוכה אלא עליי ועל החושך שנמצא סביבי, והחושך נראה כאילו הוא לא עוזב.

הרגשתי רגשות אשמה שהגעתי בכלל למצב הזה, אבל כל הזמן נתנו לי לגיטימציה שהכול נורמלי ושזה קורה אחת לשש נשים, ואני הייתי אומרת "למה לי?" הבושה.. זה היה מאבק מתמיד. הייתי חרדה, מהרגעים שאצטרך לטפל בו לבד, מהזמן שבעלי ואימא שלי יחזרו לעבודה. לפעמים הייתי חרדה עליו, שהוא נושם ושהוא בסדר.

היו רגעים שלא יכולתי להסתכל עליו שלא הייתי מוכנה שיגידו לי "תביאו אותו לאימא שלו הוא רוצה את אימא שלו" , בלילות הראשונים של הדיכאון (לא של הלידה) לא רציתי לישון איתו באותו החדר. פעם, כשנכנסתי לחרדה, הלכתי לאימא שלי ושאלתי אותה אם היא יכולה לטפל בו במקומי, התחלתי להריץ תרחישים בראש איך זה יכול להרוס את המשפחה.

הפחדים והחרדות, מלבד שהם כללו מחשבות להזיק חלילה לו, כללו מחשבות להזיק לעצמי, כי אם אני יש לי מחשבות להזיק לו, מה הטעם בחיים? היו רגעים שכל דבר בבית היה נראה לי כלי, היו לי צילומים בראש שלא יכולתי להתמודד איתן!

לא יכולתי להישאר בבית, העדפתי להיות איתו כל הזמן בחוץ (זה היה קיץ, אז זה היה נוח), השתדלתי להיפגש עם חברות, עם חמותי שהייתה פנויה אז, נשארתי בקרבת המשפחה. חיכיתי לחזור לעבודה, ההתעסקות בטיפול כל היום כשאין מסגרת הייתה לי מאד קשה, הייתי רגילה להיות אדון לעצמי, חישבתי את הימים, כבר לא יכולתי, חשבתי להגיע לעבודה עם התינוק, לעבוד בחדר נפרד. בימים שעשיתי זאת זה היה מתיש אך טוב, במצב שהייתי אז.

הדיכאון לא ניגמר בצ'יק, חשבתי שזה יהיה גג חודש, אבל לא. זה לקח מקסימום שישה חודשים. החודשיים שלושה הראשונים היו לא פשוטים. נעזרתי בבעלי, בהוריי, באחיותיי ובשיחות עם חברות. הייתי במעקב פסיכיאטרי של ציפרלקס, ריספרדל וולבטרין, שהוריד את החרדות והתחלתי טיפול פסיכותרפיסטי של שיחות עם הרבה עבודה עצמית שכוללת בתוכה, כל פעם שנכנסה מחשבה (כמו OCD  קל ) הייתי נלחמת איתה.

לאט לאט, דברים התחילו להתיישב במקום, הכרנו אחד את השנייה, הייתי קוראת לו בשמו, מבינה יותר מה הוא צריך, איך עושים ומה עושים, ישנו באותו חדר לקחתי עליו אחריות, נהניתי ממנו קניתי לו דברים, שיתפתי אנשים.

עכשיו שנה אחרי, הוא גדל הפשוש ואין אושר יותר גדול מלהיות אימא שלו ב"ה. הדיכאון עבר, אין זכר ב"ה, החזרה לשגרה הייתה חשובה ביותר. כן, אני חוששת מהריון נוסף כי אני חוששת מדיכאון נוסף, אך נכון לעכשיו אני יודעת שאפשר לעבור אותו ולצאת מחוזקים, אני בן אדם אחר, בן אדם שמח עם הכרת הטוב גדולה יותר, מה שיהיה הכול יהיה בסדר, אני חזקה ואני לא לבד.

מה שבטוח שהחדרים עכשיו נראים בהירים.

 

במידה ואת רוצה לדבר, צרי קשר עם לימור medabrot.imahut@gmail.com והיא תיתן את המייל שלי.

 

 

מאמרים בנושא:

תרפיה בודהיסטית- גישה ייחודית לתמיכה אחרי לידה/ אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גופנית

לצאת מהאפלה אל האור- דיכאון אחרי לידה כהזמנה להתחדשות/ תמר קלר, מלווה בהריון ואחרי לידה.

האם קושי וסבל גדול אחרי לידה הוא הפרעה נפשית? / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

 

4 תגובות ל- “דיכאון אחרי לידה וההתמודדות איתו- סיפור אישי”

  1. יעל ב. הגיב:

    לא פשוט מה שעברת אבל יכולת לו בהצלחה רבה.

    את גיבורה, אין לי מילים, את נותנת כוח לכאלו שגם עברו את זה ומתביישות לדבר על זה.

    לנו הנשים יש המון שינויים הורמונליים במהלך השנים , בעוצמות שונות, בעוצמות אחרות אבל רוב הנשים בשלב זה או אחר במצב זה או אחר חוו משהו דומה, הגוף האנושי הנשי הוא הגוף הכי מוכשר מרוב התמורות והשינויים שחלים בו.

    את אחות נהדרת, אשה טובה,אמא מקסימה, בנך זכה , עצם זה שהכרת בבעיה וטיפלת בה- גרמת לבנך לקבל אמא מכילה , דואגת ובעיקר שומרת.וכמובן אוהבת.

    אוהבת אותך!!!!!!!!!!

    אני

  2. רוית הגיב:

    כל הכבוד על השיתוף האמיץ והחשוב. את בהחלט גיבורה. התמודדת עם הדכאון ואת מספיק גיבורה לשתף ולעזור לנשים נוספות. מאחלת לך שרק תמשיכי להנות ממנו ולהיות מאושרת.

  3. נעה שפר הגיב:

    איזו אישה מדהימה שאת. הדרך שעברת, האפשרות לשתף (כמה זה מסייע לאחרות!).
    בשם כולנו- תודה תודה תודה.

  4. תמר קלר הגיב:

    ביג ביג לייק ,
    על השיתוף, הפתיחות, הנכונות לקבל עזרה, התובנות
    על היותך את ,
    תמר

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

גם בהריון השלישי שלי אמשיך להתרגש ?

מאת : אמא אורית פינגלה

20 בנובמבר 2010תגובה אחת

מתוך הריון, יומן הריון

בין כל המחשבות עלו בראשי גם מחשבות על התחושות שיציפו אותי בהריונות הבאים והאם הכל יהיה מרגש כאילו זאת הפעם הראשונה שאנו חווים את הדבר הנפלא הזה שהטבע חנן אותנו לחוות ?

התשובה היא חד משמעית: כן!!!!! הזמן חלף לו ושוב הגיע הריון נוסף (שלישי).

עדיין ההתרגשות הייתה קיימת וכל החבילה גם יחד הייתה קיימת מכל המשתמע מכך.

לא לכולן מתאים לקבל עיסוי שבדי בספא

מאת : לימור לוי אוסמי

1 ביוני 20144 תגובות

מתוך גוף ומשקל, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

כיוון שהזמנתי נשים ויידעתי אותן שאני משתדלת להעניק מגע קשוב, היתה להן יותר לגיטימציה להגיד את מה שהן הרגישו בזמן העיסוי. הן סיפרו לי זאת רק אחרי שהעיסוי נגמר ושאלתי אותן איך היה. כל כך הפתיע אותי לשמוע את דבריהן!

שמתי לב שרבות מהן מוטרדות מאיך אני מרגישה בזמן העיסוי. הן עסוקות בהאם נעים לי, האם טוב לי, מה אני חושבת עליהן ומוטרדות האם הן משתפות פעולה בצורה מספק טובה. או בקיצור, רבות היו עסוקות ב'האם הן מעוסות מספיק טובות', כאילו רצו להיות קליינטיות מאוד טובות עבורי. זה הפתיע אותי. הייתי עסוקה בלתת להן את המגע הטוב יותר, הקשוב ביותר, ולא הייתי עסוקה כלל בהאם הן 'טובות' או לא (ומה הקריטריון לזה בכלל?), מבחינתי כל אחת היא עולם ומלואו ורציתי להעניק את הכי טוב לכל אחת. לא הייתי עסוקה בכלל בשאלה שהן היו עסוקות בה.

הפתעה נפלאה יומיים לפני שתכננתי הפלה

מאת : טל דניאל

1 באפריל 201115 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

"מה הכל בסדר? עוד יומיים יש לי תור להפלה"!!!

והיא ענתה לי: "איזו הפלה בראש שלך? תראי, הכל בסדר, העובר מתפתח יפה!!!"

פשטו התעלפתי שם. הדמעות שנפרצו מעיניי היו דמעות השמחה הכי מאושרות שאפשר והטכנאיות שהיו איתנו בחדר פרצו בבכי מרגש גם הן. התקשרתי לאימי כשהמכשיר של האולטרסאונד עדיין בתוכי וצעקתי לה בטלפון: "אמא!!! הכל בסדר, יש דופק!!!!!"

אמא שלי התחילה לבכות ושמעתי אותה צועקת לחברותיה לעבודה: "הכל בסדר!!!! יש לילדה שלי דופק!!!!!

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)