השליטה בחיי

מאת : אמא אנונימית

22 באוקטובר 2014 | 4 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, עמוד הבית

 

עם השנים למדתי להבין כמה השליטה שלי בחיי וחוסר היכולת שלי לשחרר משפיעה עליי ועל כל מי שסובב אותי.

עכשיו, במבט נוסטלגי לאחור אני מסתכלת על זה ומנתחת, כאילו שזה ישנה משהו למישהו.

 

כשהייתי קטנה, מגיל 6 בערך, הייתי מתעלפת מדם.

הייתי רואה דם ומתחילה לראות גם כוכבים. הייתי נכנסת לבית חולים ומתחילה להרגיש את הדופק שלי כואב מרב מהירות. התעלפתי כשעשו לי עגילים. התעלפתי כשכאבה לי הבטן.

ההורים שלי לקחו אותי לאיזה טיפול להרגעה.

לא עזר.

 

בגיל הבגרות, התחלתי להרעיב את עצמי ולעשות ספורט באופן קיצוני, תמיד הייתי רזה אבל שרירית, הפסיק לי המחזור ל3 שנים ורק כשהרופא אמר לי שזה יכול לפגוע לי בפוריות, שחס וחלילה לא אוכל להביא ילדים לעולם – שחררתי והתחלתי לאכול. היום אני מורה לספורט ומדריכת חוגים. שנים לקח לי לאהוב את עצמי בחזרה, או יותר נכון לומר – מהתחלה.

 

לא היו לי הרבה בני זוג כי אני לא מתמסרת בקלות. לא אוהבת בקלות ולא נותנת להכיר וגם לא טורחת להכיר בחזרה. לפני שהתחתנתי יצאתי עם בעלי 7 שנים. כדי להיות בטוחה. ואז התחיל לכרסם בי עניין השליטה.

הוא הכיר אותי בתקופות מטורפות שלי של חוסר שינה וטירוף בעיניים כשמשהו לא הצליח לי. כשהייתי במצבי לחץ, הייתי דופקת את הראש בקיר. זו לא מטפורה. הוא לא הבין אותי, אבל הכיל אותי. סחתיין עליו. הרבה אחרים היו נבהלים ומדווחים לרשויות.

לא ידעתי מה זה אומר להיות בטוחה, אבל אני לא שונה מהרבה נשים וגברים אחרים, אז לא התרגשתי מזה. התחתנתי.

 

כשהייתי בהריון, הגוף התחיל להשתנות. הכעסים, הפחדים, השאלות, החרדות – הכל הציף אותי.

הלידה היתה קשה ומתישה, הסתיימה בקיסרי אחרי יממה וחצי של כאבי תופת ותסכול מתמשך.

התרגשתי אבל הייתי עייפה מדי וכאובה מדי להתרגש באמת.

החודשים הראשונים היו מלווים בחרדות אינספור. לא הבנתי מי שם אותי בתפקיד המבוגר האחראי פתאום.

לא הבנתי איך אני עושה את זה שוב.

אני בהריון שני. יש לי ילדה מהממת בת שנתיים וחצי. יש לנו קשר עוצמתי.

אני בחרדות שוב.

כל לילה מתהפכת במיטה, הולכת לשירותים, הדופק עולה והנשימה המהירה מפריעה לי לנשום.

הבחילות והחולשה מצטרפים לפחד הכלכלי, לחלוקת האהבה והיחס בין הילדים, לאנרגיה שלי להכיל שוב יצור חסר אונים, לפחד מהלידה ומההריון ומהלא נודע.

 

אין סוף לכתיבה הזו. אין מסר. הרגשתי שאני צריכה לכתוב. לא כתבתי מאז הלידה הראשונה. לפני כן הייתי כותבת המון.

ברוח החגים, מאחלת לעצמי לדעת לשחרר. לא לפחד לאבד שליטה.

 

 

עוד אמהות כותבות:

מה את עושה מזה סיפור?/ לימור לוי אוסמי

איזו מין ילדה את היית?/ אמא

מאז שנהייתי אמא, אני מרגישה שיש בתוכי שתי נשים / אמא

 

שיתופים נוספים במדור התבוננות, למידה, התפתחות

 

צילום: לימור לוי אוסמי

4 תגובות ל- “השליטה בחיי”

  1. רחל הגיב:

    לתחושתי את מתארת דבר מאד שכיח אצל נשים בהריון שני. זה לא מבוסס מחקרית אבל אני מכירה את הפחד הזה מעצמי וגם מנשים אחרות שדיברתי איתן. זה לא ממש מדובר ונדמה לי שאין כ"כ לגיטימציה לפחדים האלו של ההריון השני, אבל אפשר לקלוט את זה בין המילים שלהן, בעיקר אחרי שעוברים את זה בעצמך וכבר אפשר לזהות את זה.
    גם לתגובה שלי אין סוף ואין מסר 🙂 הייתי רוצה לומר – אל תדאגי, זה יהיה בסדר והכל מסתדר אחרי הלידה, אצלי זה בהחלט היה כך, אבל אצל אחרות לא, כך שאין ערובה לכלום…
    אבל אולי קצת יעודד אותך לדעת שאת לא היחידה שמרגישה כל כך מפוחדת לקראת מאורע שאמור להיות משמח, או לדעת שאת לא היחידה שמרגישה חסרת נסיון ומבועתת למרות שהסביבה רואה אותך כאמא ויולדת מנוסה.

    • מיכל הגיב:

      כן כל מי שכבר עברה את זה כבר ככ עסוקה בחייה שלא מוצאת זמן להכיל את הפחדים האלו.

      אולי באמת לא צריך לפחד וצריך לקבל יותר אני בהחלט עובדת על זה.

      • רחל הגיב:

        הי שוב
        כשהייתי במצבך הרגשתי שזה לא בסדר לפחד כל כך ולא הצלחתי להסביר בדיוק ממה אני מפחדת.
        בתוך תוכי התמלאתי אימה אדירה מכל מה שצפוי בעתיד (לידה, תינוק נוסף וכו), וכשניסיתי להגיד את זה במילים זה נשמע לי לא הגיוני וגרם לי להתבייש בעצמי.
        הרגשתי שאין התאמה בין מה שאני מפחדת ממנו (כי כולן מסתדרות בסוף) לבין רמת הפחד שלי.
        אני זוכרת ששכבתי ערה בלילות בגלל זה, היו לי קשיי נשימה וכמה פעמים הייתי בטוחה שיש לי צירים מוקדמים.
        אני מניחה שלא "צריך" לפחד, אבל לא חושבת שאפשר באמת לשלוט בזה,
        אם הייתי יודעת שאני לא מוזרה או חריגה נדמה לי שזה היה מרגיע אותי קצת.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הניתוח הקיסרי שעברתי

מאת : קרן

3 בספטמבר 20123 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

יונתני שלי בן חצי שנה. חצי שנה של אושר שכמוהו לא תיארתי בחיי (לצד הקושי שגם הוא בלתי ניתר לתיאור…).

אני רוצה לספר לכן על הניתוח הקיסרי שעברתי, כי פתאום כל הרגשות עלו. אולי כי עכשיו שהוא גדל קצת, יש לי זמן להכיל את כל מה שקרה. אין ספק שצריך זמן לעבד את החוויה המפוקפקת הזו שנקראת ניתוח קיסרי. אגב, אני אישית עוד לא חוויתי לידה רגילה, אז אין לי מושג אם זה אחרת או אותו דבר. בכל מקרה, הנה הסיפור שלי.
בשבוע 30 התבשרנו על ידי הרופא שהתינוק במצג עכוז. אין מה לדאוג כמובן, יש לו המון זמן להסתובב. בנקודה זו התחלתי לקוות כל יום שהוא מתהפך לו לכיוון הנכון. עם זאת, עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני הולכת לניתוח קיסרי. מודה באשמה- הידיעה הזו הייתה אצלי החל משבוע 14 להיריון!

מה הצד של האבא בתוך המשבר הזה ?

מאת : רותי שלו

18 בדצמבר 201113 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

שלושה גברים הגיעו אליי בשאלות דומות:

"מה היא רוצה?"

"מה אני יכול עוד לעשות שלא עשיתי?"

"אני לא מבין מה עובר עליה".

המשפטים האלה הם משפטי מפתח בהתבוננות בפערים וההבדלים בין גברים ונשים.

יום עצוב. לא יוגש כתב אישום נגד הדולה

מאת : לימור לוי אוסמי

16 במרץ 201126 תגובות

מתוך דולה, הריון

במדינה שלנו לא ברור עדיין שאסור לעסות פטמות בהריון, אסור להכניס אצבעות לרטקום, אסור לעשות עיסוי פרינאום, כל עוד שלא יוסדר בחוק. לדעתה, ייתכן שכל הדברים נעשו בכוונה טובה ומתוך רצון לעזור לאישה ההרה. צריך חוק, תקנון, בשביל שיהיה ברור שאסור לעשות את הדברים האלו בגופה של אישה. זה לא ברור מאליו.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שאת כאן. אם כשאת קוראת את התכנים את מרגישה בבית, אם מעניין אותך לעזור לעצמך להתפתח ולצמוח דרך המעבר להורות. אז תלחצי כאן, אולי יענין אותך להיפגש איתי 

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם

רוצה לקבל את התכנים החדשים מהאתר?

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)